בג"ץ 24992-07-26 — חננו (ע"ר) ארגון להגנה משפטית לאומית נ. משטרת ישראל/ מחוז ירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 24992-07-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף העותרים: 1. חוננו ארגון להגנה משפטית לאומית 2. יאיר מרדכי קהתי 3. אברהם יצחק גרוסמן 4. אורי אביה שילה נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. פרקליטות מחוז ירושלים 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני 7. פלוני 8. פלוני 9. פלוני 10. פלוני 11. פלוני 12. פלוני 13. פלוני 14. פלוני 15. פלוני 16. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד מנשה צ. יאדו; עו"ד אלעדי ויזל פסק-דין השופט דוד מינץ: במוקד העתירה שלפנינו ניצב הסדר פשרה שנכרת בין משטרת ישראל (להלן גם: המשטרה) לבין 13 אזרחים שהגישו נגדה תביעות נזיקיות, בטענה לביצוע פעולות מעצר וחיפוש בלתי חוקיות במהלך אירועי מחאה ובעקבותיהם (להלן: הסדר הפשרה ו-התובעים, בהתאמה). במסגרת הסדר הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.6.2026, התחייבה המשטרה לשלם לתובעים סך של 624,000 ש"ח בתמורה לסילוק מלא של כלל טענותיהם. טענתם העיקרית של העותרים – ארגון חננו ואזרחים נוספים, שעל פי הנטען גם כן נפגעו מהתנהלות דומה של המשטרה – היא כי הסדר הפשרה כולל פיצוי מופקע ביחס למקובל במקרים דומים, ומפלה לטובה "מפגיני שמאל" על פני מפגינים "ממגזרים אחרים" שמקבלים פיצוי נמוך משמעותית. בעתירה צוין כי עותרים 4-2 הגישו אף הם תביעה אזרחית נגד המשטרה בגין ביצוע פעולות חיפוש פוגעניות (להלן: התביעה האזרחית), במסגרתה הוסכם לפצות כל אחד מהם בסכומים הנעים בין 8,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח. זאת בעוד שהפיצוי לתובעים הינו בסך של 48,000 ש"ח לכל אחד. לשיטת העותרים, הסכום שנקבע לגבי עותרים 4-2 עולה בקנה אחד עם המקובל בפסיקה, ולפיכך הסכמת המשטרה והפרקליטות לשלם לתובעים סכום גבוה משמעותית מזה היא בלתי סבירה; נגועה בהפליה; גורמת לפגיעה באמון הציבור ברשויות החוק; ויוצרת הרתעה מוגברת של המשטרה מפני אכיפת חוק כלפי מגזרים מסוימים. על כן התבקשנו להורות על ביטול הסדר הפשרה. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, העתירה נסובה בעיקרה על טענה להפליה בין קבוצת התובעים לבין קבוצת העותרים. טענה זו מבוססת על ההנחה שאין כל שוני בין שתי הקבוצות, אולם מדובר בהנחה המחייבת הוכחה (ראו והשוו: ע"א 8490/06 בדרה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקאות 34-33 (17.4.2011)). הוכחה שכזו לא הובאה בענייננו (וזאת אף מבלי להידרש לכך שעל פי המענה שקיבלו העותרים מטעם הפרקליטות, סכומי הפיצוי נקבעו בהתאם לנסיבותיהם הקונקרטיות של המקרים וללא קשר בין הסכומים לבין הזהות הפוליטית של התובעים). למעשה, דומה כי גם העותרים עצמם ערים לכך שאין באמתחתם תשתית עובדתית לביסוס טענת ההפליה, ועל כן הם הגישו במקביל לעתירתם בקשה במסגרת התביעה האזרחית לעיון במסמכים שעמדו ביסוד הסדר הפשרה (להלן: בקשת העיון). בנסיבות אלו אפוא, בעת הזו קשה לומר כי העתירה מניחה תשתית מספקת לביסוס הטענה המרכזית המועלית בה (וראו בהקשר זה, למשל: בג"ץ 64905-12-25 אמת ליעקב בישראל בע"מ נ' שר הביטחון, פסקה 7 (6.1.2026); בג"ץ 3697/23 אגבאריה נ' יחב"מ משטרת ישראל, פסקה 17 (19.11.2023)). שנית, ובהמשך לאמור, ושמא כאן העיקר – במסגרת בקשת העיון שהגישו העותרים הם ציינו כי בכוונתם לדרוש מהפרקליטות ליתן הסבר מדוע לא יינתן גם להם פיצוי דומה לזה שהוסכם עם התובעים. העלאת טענה זו בתביעה האזרחית היא מהלך לגיטימי במטרה לשכנע את בית המשפט הדן בתביעת נזיקין, לפסוק לתובע הספציפי פיצוי גבוה יותר, כפי שנפסק במקרים דומים. ואולם, העלאת טענה במסגרת הליך אחר (עתירה זו), שלפיה באותם מקרים שעליהם הצביעו בתביעה האזרחית ושעל בסיסם ביקשו לפסוק פיצוי גבוה, יש למעשה מקום להפחית את הפיצוי, היא מוקשית ביותר. מדובר בטענות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, והעלאתן במקביל מהווה ניסיון לאחוז מזה ומזה לא להניח את היד. יש בכך גם טעם וריח של השתק שיפוטי (ראו והשוו: בג"ץ 45325-08-24 אלחרר נ' שר הביטחון, פסקה 7 (14.4.2026); בג"ץ 2835/23 אבו הייכל נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש, פסק דיני (1.5.2024); ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה, פסקה 10 לפסק דיני (19.6.2023); בג"ץ 6478/15 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, פסקה 18 (20.4.2017)). שלישית, העתירה אמנם מכוונת כלפי החלטת המשטרה ופרקליטות המחוז להסכים לסכום הנקוב בהסדר הפשרה, אולם להסדר זה ניתן כאמור תוקף של פסק דין. במצב דברים זה, בקשת העותרים לבטל את הסדר הפשרה או את ההסכמה שניתנה לו, משמעותה התערבות בהחלטה שניתנה על ידי הערכאה השיפוטית המוסמכת. אלא שכפי שנקבע לא אחת, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות המוסמכות, והתערבותו בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים שבחריגים (וראו למשל: בג"ץ 92305-06-26 ענאמי נ' הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, פסקה 5 (2.7.2026); בג"ץ 63538-03-25 אלמלאחי נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (27.3.2025); בג"ץ 50196-10-24 אטיב נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (29.10.2024)), שמקרה זה אינו נמנה עמם. לבסוף יש לומר כי העובדה שטרם הסתיימה התביעה האזרחית ושייתכן שיהיה בה כדי להפיס את דעתם של העותרים – בין אם בדמות העלאת סכום הפיצוי שניתן להם, מתן הסברים להבדלים בין המקרים, או בכל דרך אחרת – דומה כי טרם בשלה העת להגשת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 60828-06-26‏ אגבאריה נ' רשות מקרקעי ישראל רשות הפיתוח, פסקה 6 (24.6.2026); בג"ץ 15602-06-26‏ ח"כ צביקה פוגל, יו"ר הוועדה לביטחון לאומי נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 2 (7.6.2026)). נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל, העתירה נדחית. ניתן היום, ה' אב תשפ"ו (19 יולי 2026). יצחק עמית נשיא דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט