פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 23458-04-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט עופר גרוסקופף
העותרים:
1. התנועה למען הצדק האמיתי הצדק הדתי (ע"ר)
2. פלוני
נגד
המשיבים:
המשיבים הפורמליים:
1. משרד המשפטים
2. רשות האכיפה והגבייה
3. בית משפט שלום בית שמש
4. בית המשפט המחוזי בירושלים
5. בית המשפט העליון
6. הכנסת
7. בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ
1. בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ
2. רב חסד שפע חיים בע"מ
3. מרעי מרעי, איו"ש
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
העותרת 1
פסק-דין
השופט עופר גרוסקופף:
לפנינו עתירה למתן צו על תנאי בה נתבקשנו להורות לרשות האכיפה והגבייה (המשיבה 2) לקבוע אמות מידה ברורות לעניין עיכוב יציאה מהארץ של חייבים אשר נגדם מתנהל תיק הוצאה לפועל; להורות על ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד העותר 2; להורות על ביטול התיקון לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 20), התש"ס-2000. להלן: התיקון לחוק ו-החוק, בהתאמה), שכן הוא עומד בסתירה לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; וכן להורות על דיון לגופה בבקשת רשות הערעור שהגיש העותר 2 לבית משפט זה, ואשר נדחתה על הסף (רע"א 69107-03-26). כן התבקשנו ליתן צו ביניים המתיר לחייבים שנאסר עליהם לצאת מהארץ – לצאת מהארץ, בהתאם לאמות המידה שפורטו על ידי העותרים.
נגד העותר 2 (להלן: העותר) מתנהל הליך הוצאה לפועל, במסגרתו ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ בעניינו. העותר ניסה לתקוף את הצו בהליכים המיועדים לכך, ומשנדחו טענותיו לגופן הגיש את העתירה דנן, עליה חתומה גם העותרת 1 – "התנועה למען הצדק האמיתי הצדק הדתי", אשר על פי האמור בעתירה היא עמותה הנותנת לעותר יעוץ וסיוע התנדבותי (להלן יכונו, יחדיו: העותרים).
לעותרים שורה של טענות, חלקן פרטניות נגד הצו שהוצא בעניינו של העותר; חלקן כלליות נגד הסדרי החוק בעניין הוצאת צווי איסור יציאה מהארץ נגד חייבים. במישור הפרטני נטען כי המונח "חוב פסוק" חל רק על חובות לפי פסק דין סופי – בעוד שבענייננו ביחס לחלק ניכר מהחובות מנוהלים הליכי התנגדות, עיכוב הליכים או ערעור. משכך, הוצאת צו עיכוב היציאה מהארץ נגד העותר נעשתה, לשיטתו, בחוסר סמכות משאין חובותיו מגיעים לסף הקבוע בסעיף 14(ה)(1) לחוק (50,000 ש"ח); והיא אף איננה מידתית, בהינתן שהעותר מציע ערב לחובותיו. עוד מלין העותר על כך שהמשיבים, לפי הנטען, אינם מבחינים בין נסיעה לחו"ל לטיול לבין נסיעה הכרוכה בהשתקעות שם; רוקנו מתוכן את דרישת ה"מטרה מוצדקת", הקבועה בסעיף 14 לחוק, המאפשרת להתיר יציאה לחו"ל, שכן מטרת נסיעתו של העותר היא שיפור מצבו הכלכלי; ומתעלמים מכך שאין סיכון לזוכה (המשיב 7. להלן: הבנק), שכן בשלב הזה ממילא אין לו אפשרות לגבות כספים מהעותר. במישור הכללי גורסים העותרים כי יש להורות למשיבה 2 לקבוע הנחיות ואמות מידה ברורות בכל הנוגע למתן צווי עיכוב יציאה מהארץ; ולחלופין, ככל שפרשנות המשיבים לתיקון לא תתקבל, יש להורות על ביטולו, שכן הפרשנות שניתנה לו מנוגדת לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ואיננה עומדת בפסקת ההגבלה.
לאחר שעיינו בעתירה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף.
עיון בעתירה מלמד כי עניינה האמיתי נעוץ בטענות פרטניות כאלה ואחרות שמעלה העותר נגד כך שלא הותר לו לצאת מהארץ, במובן זה שהעותר מנסה לעשות שימוש בהליך דנן כמעין "מקצה שיפורים" על ההליכים האזרחיים שניהל – ושלא הניבו את התוצאה המיוחלת. ניסיון זה אינו יכול להצליח. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק איננו מהווה ערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בהליכים אזרחיים – לרבות כאלו הניתנות על ידי בית המשפט העליון; ובפרט כאשר מדובר בהחלטת בית המשפט שלא לתת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: בג"ץ 936/12 שיטרית נ' בית משפט העליון (6.2.2012); בג"ץ 5121/13 פלוני נ' שרת המשפטים, פסקה 4 (11.8.2013)). לא ראינו כל הצדקה לסטות מכלל זה במקרה שלפנינו. לפיכך, דינן של הטענות נגד הצו הפרטני שהוצא בעניינו של העותר, ובכללן אלה המופנות נגד דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש העותר ונדחתה ביום 30.3.2026, להידחות על הסף.
ככל שמדובר בטענות הכלליות שהעלו העותרים, שמלכתחילה נראה כי הוספו על מנת לתת כסות עקרונית לעתירה פרטנית, הרי שגם אותן יש לדחות על הסף, וזאת מהטעם שלא קוים כל מיצוי הליכים לגביהן. כידוע, לפני הגשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על העותר לפנות לרשות המוסמכת הרלוונטית ולשטוח בפניה את טענותיו, תוך מיצוי סביר של דרכי הפעולה המקובלות. כלל זה חל גם כאשר מדובר בעתירה שעניינה ביטול של חוקים או התקנת תקנות (בג"צ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 869, 873 (2002); בג"ץ 1381/19 עו"ד בן-חיים נ' כנסת ישראל, פסקה 2 (16.7.2019) (להלן: עניין בן-חיים); בג"ץ 2938/20 כספי חברת עורכי דין נ' הכנסת, פסקה 5 (2.9.2020) (להלן: עניין כספי); בג"ץ 267/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר, פסקאות 4-3 (24.1.2021)). עיון בעתירה מלמד כי לא נעשתה כל פנייה למי מבין המשיבים השונים ביחס לטענות המופנות כלפיהם (להבדיל מעצם ניהול הליכים בערכאות השונות ביחס לעניינו הקונקרטי של העותר), והעותרים אף לא טענו כי ביצעו פניות מוקדמות כנדרש מהם. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף (ראו: בג"ץ 8744/20 אור נ' משרד הבריאות, פסקה 5 (21.12.2020)).
עוד יצוין, ביחס לטענות הנוגעות לתיקון החוק, ואופן יישומו, כי העתירה הוגשה רק ביום 14.4.2026 – על אף שהתיקון לחוק אושר בכנסת ביום 2.8.2000, ומיושם מזה למעלה משני עשורים. כפי שהובהר בעבר, הגשת עתירה בחלוף זמן כה רב לוקה בשיהוי כבד ביותר (ראו: עניין בן-חיים, בפסקה 2; עניין כספי, בפסקה 6).
לאור האמור, העתירה נדחית על הסף, וממילא נדחות גם הבקשה למתן צו ביניים והבקשה לסעד זמני (מיום 21.7.2026). לפנים משורת הדין, ורק מתוך התחשבות במצבו הכלכלי של העותר (עניין העומד בבסיס העתירה), אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ו (11 אוגוסט 2026).
יצחק עמית
נשיא
דפנה ברק-ארז
שופטת
עופר גרוסקופף
שופט