עע"מ 12312-05-26 — סביוני יבנה בע"מ נ. עיריית יבנה

בבית המשפט העליון עע"מ 12312-05-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המערערת: סביוני יבנה בע"מ נגד המשיבות: 1. עיריית יבנה 2. ש.י. שפץ וקנין קבלני בנין בע"מ 3. נאות מזרחי בע"מ 4. רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 25.3.2026, בעת"מ 1417-01-25, שניתן על-ידי השופט ד' ארד-אילון בשם המערערת: עו"ד חגי בורשטיין; עו"ד מוטי איצקוביץ פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 25.3.2026, בעת"מ 1417-01-25 (השופט ד' ארד-אילון), בו נמחקה עתירת המערערת, מחמת הֵעדר סמכות עניינית. רקע רלבנטי המערערת, חברת סביוני יבנה בע"מ, זכתה במכרז שפרסמה המשיבה 4, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), ובשנת 1998 נחתם עִמה הסכם פיתוח במתחם המכוּנה 'נחל יבנה'. על מנת להסדיר חילוקי דעות שהתעוררו במעלה הדרך, ביום 31.10.2004, נכרת הסכם משולש בין המערערת, המשיבה 1, עיריית יבנה (להלן: העירייה), ורמ"י (להלן: ההסכם המשולש); לפיו, המערערת תוותר על חלק מזכויותיה במתחם 'נחל יבנה', בתמורה לזכויות בנייה במתחם אחר המכוּנה 'מע"ר יבנה'. עוד הוסכם בין הצדדים במסגרת ההסכם המשולש – ובכך עיקר לענייננו – כי המערערת תקים ותממן פיתוח של חלק מן התשתיות הציבוריות במתחמים אלו, וכי "לאור ביצוע העבודות המפורטות בהסכם זה על ידי [המערערת], מובהר בזה כי [המערערת] לא תידרש לשלם למינהל ו/או לעירייה כל תשלום שהוא בגין מלוא היחידות המאושרות לה [...] (כולל בין היתר היטלי ההשבחה, הוצאות פיתוח וכד'), מלבד התשלומים להלן שישולמו לעירייה על ידי [המערערת]"; כאשר, תשלומים אלה האחרונים כוללים היטלי פיתוח שונים בשיעורים מופחתים. בהמשך, ניתַן להסכם תוקף של פסק דין (ת"א (שלום ראשל"צ) 551/04). כעבור למעלה מעשור, ביום 3.9.2018, נחתם הסכם מכר להעברת זכויותיה של המערערת במתחם 'מע"ר יבנה' למשיבה 2, חברת ש.י. שפץ וקנין קבלני בנין בע"מ (להלן: שפץ). הסכם המכר קבע מנגנון שנועד להבטיח כי המערערת היא שתהנה מהפחתת התשלומים מכוח ההסכם המשולש, ולפיו "[שפץ] [ת]שיב [למערערת] את ההפרש שבין מלוא סכום האגרות והיטלי הפיתוח [...] שנדרש היה לשלם לעירייה, אלמלא נחתם ההסכם המשולש לבין סכום האגרות והיטלי הפיתוח כאמור לעיל, שנדרש לשלם בפועל". בהמשך, הוציאה העירייה דרישת תשלום להסדרת חובותיה של המערערת בגין הנכס – ששיעורהּ הועמד בסופו של דבר ביחס לרכיב הקרקע בלבד. המערערת שילמה את הסכום הנדרש, תוך שהלינה על אופן חישובו ושיעורוֹ, וביום 7.3.2019 הגישה תביעת השבה נגד העירייה, בטענה כי לא הופחתו מסכום זה מלוא התשלומים על-פי ההסכם המשולש (להלן: תביעת ההשבה). ההליך הסתיים בפסק דין מוסכם, שלפיו יוּשב למערערת חלק מן הסכום ששוּלם, תוך שהובהר כי אין בכך כדי לגרוע מכל זכות "הן של [המערערת] והן של מי שנכנס בנעליה במתחם המע"ר, גם לגבי החיובים אשר יידרשו בעת הגשת בקשות להיתרי בניה", בהתאם להסכם המשולש (ת"א (שלום ראשל"צ) 14405-03-19). בהמשך, ביום 2.6.2024, נחתם הסכם מכר נוסף, שבמסגרתו העבירה שפץ את זכויותיה במתחם 'מע"ר יבנה' למשיבה 3, חברת נאות מזרחי בע"מ (להלן: נאות מזרחי). הצדדים חלוּקים ביניהם בשאלה האם במסגרת הסכם מכר זה האחרון, נטלה על עצמה נאות מזרחי התחייבות להשיב לידי המערערת את ההפרש שבין סכומי האגרות וההיטלים שהיה עליה לשלם אלמלא ההסכם המשולש, לבין אלו שנגבו בפועל – בדומה להתחייבות שנקבעה בהסכם המכר הראשון, בין המערערת לבין שפץ. לאחר מכן, הוגשה בקשה למתן היתר בניה בנכס, וביום 13.10.2024, שלחה העירייה לשפץ דרישת תשלום בגין היטלי סלילה, תיעול ושטחים ציבוריים פתוחים (שצ"פ), כאשר החיוב הוּטל הן ביחס לרכיב הקרקע, הן ביחס לרכיב הבניה. בעקבות כך, ביום 1.1.2025, הגישו המערערת ושפץ לבית המשפט לעניינים מינהליים, עתירה להורות על בטלותה של דרישת התשלום שהוּצאה על-ידי העירייה, בהיותה נוגדת את ההסכם המשולש, וביקשו לקבוע כי "על העירייה ליישם את הוראות ההסכם המשולש שקבל תוקף של פסק דין, על כל חיוב היטלי פיתוח אשר יוצא על הנכס". עוד נטען בעתירה, כי דרישת התשלום כללה כֶּפֶל חיוב בגין רכיב הקרקע, על אף שנושא זה הוסדר בין הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת תביעת ההשבה. ביום 6.2.2025, הגישה העירייה בקשה לסילוק העתירה על הסף. בבקשה, הועלו שלל טענות-סף, ובהן הטענה כי בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה. כמו כן, הוברר בבקשה כי נפקדו מן העתירה עובדות ומסמכים בעלי חשיבות לעניין הנדון, ובפרט כי דרישת התשלום שעליה נסובה העתירה – למעשה, פקעה. כך, צוין לראשונה, כי שפץ ניהלה משא ומתן עם העירייה, בתיווך נאות מזרחי, וכי ביום 17.12.2024, בוטלה דרישת התשלום מושא העתירה, כאשר תחתיה הונפקה דרישת תשלום חדשה שמוּענה אל נאות מזרחי. עוד צוין, כי בין העירייה לבין נאות מזרחי נחתם הסכם פשרה, שלפיו תשלם נאות מזרחי סכום מוּפחת, של 19 מיליון ש"ח, "לצורך סילוק סופי ומוחלט של כל דרישות, תביעות וטענות מכל מין וסוג שיש לצדדים האחד כנגד משנהו בקשר עם החיוב בהיטלי פיתוח מסוג סלילת רחובות, שצ"פ ותיעול". לאור האמור, ביום 15.5.2025, הגישה המערערת עתירה מתוקנת (תכוּנה להלן: העתירה), הפעם בגפּהּ, ולא יחד עם שפץ, שצוֹרפה כמשיבה. נטען, בעיקרו של דבר, כי נאות מזרחי לא היתה רשאית לוותר על ההקלות בתשלומי ההיטלים לעירייה משזכויות אלו שמכוח ההסכם המשולש – לא הועברו אליה, ועודן שמורות למערערת. לפיכך, התבקש סעד מתוקן: "להורות ולקבוע כי על העירייה ליישם את הוראות ההסכם המשולש שקיבל תוקף של פסק דין, על כל דרישת חיוב אגרות והיטלי פיתוח, בין שהוצאה ובין שלא, ביחס לנכס, יהא אשר יהא הגורם אשר מוציא את היתר הבניה". אציין, כי בהמשך נערך תיקון נוסף בעתירה – מהנדס עיריית יבנה, אשר צוֹרף כמשיב גם לעתירה המתוקנת, נמחק בהסכמה מן ההליך, משהוברר כי לא הוּפנה כל סעד כלפיו. במענה לטענת העירייה במישור הסמכות העניינית, טענה המערערת, כעולה מכתבי בית הדין השונים שהגישה במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים, כי עתירתה תוקפת את דרישת התשלום המתוקנת מיום 17.12.2024; משכך, לשיטת המערערת, לערכאה האזרחית ולבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה סמכות עניינית מקבילה לדון בכגון דא, בהתבסס על קביעות בית משפט זה בבר"מ 8689/16 עיריית רמת השרון נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (‏26.9.2017‏) (להלן: עניין הכפר הירוק) ובע"א 4151/20 נוה-גד בניין ופתוח בע"מ נ' עיריית באר שבע (18.10.2023‏) (להלן: עניין נוה-גד).‏ עוד נטען, כי העירייה מושתקת מלטעון להֵעדר סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים, היות שבמסגרת הדיון בתביעת ההשבה, צוין מטעמה כי שאלת יִשׂוּמו של ההסכם המשולש על תשלום ההיטלים – אינה מצויה בסמכותה של הערכאה האזרחית, כי אם בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים. פסק הדין מושא הערעור דנן ביום 25.3.2026, ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים; העתירה – נמחקה על הסף, בהֵעדר סמכות עניינית. נקבע, כי העתירה "ממוקדת בטענה להשבה כספית מידי העיריה", וכי למעשה היא אינה מכוּונת כלפי החלטה מינהלית כלשהי או נסובה על פגם מינהלי בהתנהלות הרשות. כפי שהוטעם, בפן המהותי, זה לוּז עמדת המערערת: "העיריה קיבלה מעין תשלום כפול, בפעם הראשונה מ[המערערת] בהסכם המשולש, ובפעם השניה מנאות מזרחי לפי הסכם הפשרה החדש. לגישתה, היא זכאית להפרש בין מה שהיה נדרש לשלם אלמלא ההסכם המשולש לבין מה שהיה צריך להיות משולם בפועל. לטענת [המערערת], נאות מזרחי היתה צריכה לשלם את הסכום לידיה, ומששילמה אותו לעיריה, על העיריה לשלם לה את הסכום (כמעין השבה של כספים שהשקיעה לפי ההסכם המשולש)". משכך, הודגש כי טענותיה של המערערת, נטועות כולן "במישור החוזי-חיובי, ולכל היותר בטענה לעשיית עושר ולא במשפט – אך לא במישור המנהלי"; מצויות במובהק בתחום סמכותה של הערכאה האזרחית; ועליהן להתברר "באמצעות הכלים והכללים של המשפט האזרחי במסגרת המשפט האזרחי", ולא במסגרת עתירה מינהלית. יחד עם זאת, בשולי הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, ציין בית המשפט לעניינים מינהליים בקצרה, כי ב"היבט החוזי-חיובי", על פני הדברים עולה שאלה מה הבסיס לחבותה של נאות מזרחי כלפי המערערת. לבסוף, בהתייחס להשתלשלות המתוארת, ובפרט בשים לב להתנהלותה הדיונית ה"מכבידה ביותר" של המערערת, נקבע כי "אין מנוס מפסיקת הוצאות משמעותית", ונמצא לנכון להעמיד את שיעורן על סך כולל של 70,000 ש"ח – הוצאות משפט בסך של 35,000 ש"ח הוּטלוּ על המערערת ושפץ ביחד ולחוד בגין העתירה המקורית, ועוד סך של 35,000 ש"ח שהוּטל על המערערת לבדה בגין העתירה המתוקנת. מכאן הערעור שלפנינו. בתמצית, לטענת המערערת, שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בקביעתו כי במוקד העתירה ניצבות טענות חוזיות שמקומן להתברר בערכאה האזרחית; לשיטתה, העתירה מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים, ויש להחזירהּ לפיכך להתברר לפניו, לגופה. בערעורהּ, חוזרת המערערת, בעיקרו של דבר, על העמדה שהציגה בבית המשפט לעניינים מינהליים במישור הסמכות העניינית, ומדגישה: "העתירה המתוקנת הופנתה כנגד דרישת התשלום ועל רקע אי יישומו של ההסכם המשולש על דרישת התשלום [...]. העובדה כי תוצאת קבלת הטענות בדבר יישום ההסכם המשולש על דרישת התשלום מיום 17.12.2024, הינה השבה של כספים ששולמו על ידי חברת נאות מזרחי במסגרת הסכם הפשרה, [...] אינה פוגמת בעצם סמכותו המקבילה של בית משפט קמא לדון בטענות כנגד דרישת החיוב" (הדגשה במקור). לחלופין נטען, כי תחת מחיקת העתירה, היה על בית המשפט לעניינים מינהליים להורות על העברת ההליך לבית המשפט המוסמך לדון בו, מכוח סמכותו שלפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). עוד טוענת המערערת, לגוף חישוב דרישת התשלום שהוּצאה, כי פסק הדין לא התייחס לטענתה בדבר כֶּפֶל החיוב בגין רכיב הקרקע. לבסוף מלינה המערערת, על שיעור ההוצאות הגבוה שבו חוּיבה בפסק הדין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, אף ללא צורך בתשובה. כך אציע לחברַי כי נורה, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. ככלל, המבחן העיקרי להכרעה בשאלת הסמכות העניינית, הוא 'מבחן הסעד', שלפיו הערכאה השיפוטית המוסמכת נגזרת מן הסעד שהתבקש בעתירה או בכתב התביעה. כך, "במקרים שבהם הסעד המתבקש בכתב התביעה הוא 'אזרחי' במהותו – דוגמת סעד כספי – תהיה הסמכות העניינית נתונה ככלל לערכאה האזרחית"; כאשר, לא פעם, גם לא פעמיים, הובהר בפסיקה כי "כלל זה מוסיף לחול גם במקרים שבהם נדרשת הערכאה האזרחית – לצורך הכרעה באותה תביעה – לברר טענות במישור המינהלי המועלות בדרך של תקיפה עקיפה. זאת, מכוח סמכותה הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט" (רע"א 79180-05-26 הרשות הממשלתית למים ולביוב נ' מועצה מקומית ג'סר א-זרקא, פסקה 13 (26.7.2026)). בעבר, 'מבחן הסעד' הוא שמשל בכיפה, בעיקר בשל אופיו הפורמאלי, המאפשר את הפעלתו הפשוטה, הטכנית; ברם, דווקא אופיו זה, משמיע גם את חסרונו. בפרט, קשה להלום כי יִנתן לעותר או לתובע כוח שאין בּלתוֹ להכריע בשאלת הערכאה השיפוטית המוסמכת באמצעות אופן ניסוח הסעד המבוקש – מה שעלול להפוך מבחן זה, הלכה למעשה, למבחן מלאכותי למדי. משום כך, עם השנים, גישה פורמאלית זו שמגלם 'מבחן הסעד', אמנם נותרה בפסיקה לבחינה ראשונית של שאלת הסמכות העניינית, אך כזו שעִמה יש לבחון גם את 'היסוד הדומיננטי' של שורש הסכסוך בין הצדדים – אם מינהלי הוא בעיקרו, או שמא אזרחי. אם כן, כללו של דבר: 'מבחן הסעד' – עודנו משמש כנקודת מוצא, הגיונו וחשיבותו בצִדו, אולם איננו בהכרח גם 'נקודת הסיום' המכריעה בשאלת הסמכות העניינית; כפי שציינתי לאחרונה, "הגם שככלל משמש 'מבחן הסעד' כמבחן ראשוני ועיקרי לצורך סיווג נושא התובענה כאזרחי או כמינהלי, הרי שכבר נפסק לא אחת, כי לצִדו יש לבחון מהו היסוד הדומיננטי בתובענה" (עע"מ 3744-05-26 שאול נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 9 (15.10.2026) (להלן: עניין שאול), והאסמכתאות שם). ביישׂוּם לענייננו, הן בחינת הסעד שהתבקש בעתירה, הן בחינת 'היסוד הדומיננטי' הניצב במהותה – מוליכות שתיהן למסקנה כי בדין קבע בית המשפט לעניינים מינהליים שהסמכות העניינית לבררהּ נתונה לערכאה האזרחית. כך, עיון בעתירה המתוקנת, מעלה כי הסעד שנתבקש בה, הוא "להורות ולקבוע כי על העירייה ליישם את הוראות ההסכם המשולש שקיבל תוקף של פסק דין, על כל דרישת חיוב אגרות והיטלי פיתוח, בין שהוצאה ובין שלא, ביחס לנכס, יהא אשר יהא הגורם אשר מוציא את היתר הבנייה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). פשוט וברור אפוא, כי הסעד המבוקש בעתירה – עניינו באכיפת ההסכם המשולש על העירייה. בהלימה לכך, גם טענותיה של המערערת, נטועות, רובן ככולן, במישור החוזי, האזרחי, במסגרת מארג החיובים שבינה לבין העירייה ויתר הצדדים הנוגעים בדבר; כך שגם ה'יסוד הדומיננטי' בעתירה – מצוי באופן מובהק בתחומה של הערכאה האזרחית, אשר בידיה גם המומחיות והכלים המתאימים להתרת הסבך החיובִי-חוזי שנוצר בין הצדדים (ראו: עע"מ 7832/08 כפר הנוער דרך תקוה נ' משרד הרווחה, פסקה 6 ‏(‏19.10.2009‏)‏). אוסיף, כי ניסיונה של המערערת בהקשר זה, להיבנות מקביעות פסק הדין שניתן בעניין הכפר הירוק, אשר לשיטתה מקנות לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות עניינית מקבילה – אין בו כדי להושיעהּ. זאת בפרט, משעה שעסקינן הלכה למעשה, ב"תביעה כספית להשבת התשלום, שההחלטה המינהלית בעניינו נתקפת בצורה אגבית לה", להבדיל מ"הליך שתוקף ישירות את חוקיותה של דרישת התשלום ומבקש לבטלה" (עניין הכפר הירוק, פסקה 19). כמו כן, כפי שחוּדד בפסיקה מאוחרת יותר של בית משפט זה, תוך התייחסות גם לעניין הכפר הירוק הנזכר, "אין חולק כי ראובן שקיבל דרישת תשלום מאת הרשות המקומית, והוא סבור כי דרישה זו לוקה באי-אלו פגמים של המשפט המינהלי, רשאי לתקוף אותה במישרין באמצעות הגשת עתירה מינהלית, בכפוף לדין ולכללים שחלים לגבי הגשת עתירות מסוג זה. הסוגיה העומדת להכרעתנו שונה, במובן זה שאנו עוסקים בתביעה שמוגשת לאחר שדרישת התשלום נפרעה. [...] נקודת המוצא היא כי הסמכות לדון בתביעת ההשבה מסורה לערכאה האזרחית. בד בבד, במקרים המתאימים שבהם תביעת ההשבה מבוססת במהותה על טענות במישור המינהלי, אזי בית המשפט לעניינים מינהליים הוא בעל סמכות מקבילה לדון בעתירה התוקפת את חוקיות דרישת התשלום" (עניין נוה-גד, פסקה 37; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). לכל האמור עד כאן, מצטרף נתון משמעותי נוסף, שדומני כי אין עוררין לגביו, והוא כי להסכם המשולש ניתַן תוקף של פסק דין (לעיל פסקה 2). עובדה זו חוזרת ומופיעה, אף מודגשת, במסגרת הערעור שלפנינו. זה לא מכבר, ציינתי כך בכגון דא: "הלכה למעשה, עניינה של העתירה הוא באכיפת ההסכמות שהושגו בין הצדדים, כפי פרשנותה של המערערת אותן – הסכמות אשר, כאמור, ניתַן להן תוקף מחייב בפסק הדין האזרחי. אלא שלפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין הנותן תוקף להסכמות, עומדים בדין 2 מסלולים – האחד, נובע מאופיו ההסכמי של פסק דין מעין זה, והשני מושתת על אופיו השיפוטי. [...] 'במסלול הראשון, שבנוי על הפן ההסכמי, אפשר להגיש תביעה חדשה שעילתה הפרת ההסכם, והסעד שנתבע בה הוא אכיפתו. במסלול השני, שבנוי על הפן השיפוטי, אפשר לדרוש לאכוף את פסק הדין במישרין, בהוצאה לפועל או בהליך ביזיון בית המשפט' [...]. בין כה ובין כה, מבלי לנקוט עמדה באשר למסלול המתאים בנסיבות העניין, ברי כי בית המשפט לעניינים מינהליים איננו האכסניה המתאימה לבירור טענות הנשענות על הסכמות הצדדים, שקיבלו תוקף בפסק הדין האזרחי" (עניין שאול, פסקה 8; ההדגשות במקור). עוד אציין, כי טענת המערערת בדבר כֶּפֶל גבייה בגין רכיב הקרקע במסגרת דרישת התשלום שהוּצאה – אף אם עוטה אופי מינהלי, ואיני מביע עמדה בכך – הרי שמכל מקום, תוכל להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת, מכוח הסמכות הנגררת המעוגנת בסעיף 76 לחוק בתי המשפט. כמו כן, גם לגבי טענתה החלופית של המערערת כי היה על בית המשפט לעניינים מינהליים לעשות שימוש בסמכות שלפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט להעברת הדיון בהליך – לא מצאתי כי קמה הצדקה להתערבותנו. מדוּבּר בסמכות שברשות, כעולה מהוראת סעיף זה שבחוק בתי המשפט, הנוקטת לשון "רשאי", וכבר עמדה הפסיקה על כך ש"סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו" (עע"מ 6848/10 ארז נ' עיריית גבעתיים, פסקה 10 (30.5.2012‏)). על כך יש להוסיף, כי בנסיבות העניין, נוכח האמור לעיל בנוגע למסלולים השונים שבדין – בתוככי הערכאה האזרחית – סבורני כי משעה שמצא בית המשפט לעניינים מינהליים שאינו מוסמך לדון בתובענה, לא היה מקום כי יעשה שימוש בסמכות זו, שברשות, להעברת הדיון. לבסוף, באשר לראשו של הערעור המוּפנה כלפי רכיב ההוצאות בפסק הדין: אכן, שיעור הוצאות המשפט שהוּטל על המערערת – אינו מבוטל; אף בית המשפט לעניינים מינהליים היה ער לכך כי מדובר ב"פסיקת הוצאות משמעותית", ופירט את טעמיו. להווי ידוע, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, בהינתן שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות משפט (ראו למשל: עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חדרה, פ"ד סב‏(‏4‏)‏ 634, 673-672 ‏(‏2008‏);‏‏ ע"א 9535/04 סיעת 'ביאליק 10' נ' סיעת 'יש עתיד לביאליק', פ"ד ס(1) 391, 395 (2006)). סבורני, כי ענייננו אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים המגלים הצדקה להתערבות ערעורית. זאת בפרט, נוכח ההתנהלות הדיונית המתוארת של המערערת, אשר כדברי בית המשפט לעניינים מינהליים, ראשיתה בעתירה המקורית "שלא כללה מסכת עובדות חיונית" – עובדות שיש קושי לומר כי לא היו מצויות בידיעתה; המשכהּ, בעתירה מתוקנת שהגישה המערערת, "אשר לא הייתה בה הצבעה על החלטה מנהלית מסוימת שאותה היא מבקשת לתקוף", ותוך שצוֹרף לה כמשיב מהנדס העירייה "ללא טעם מבורר לכך", מבלי שנתבקש כל סעד נגדו; וסיכומה בכך ש"נדרשו שני דיונים וכתבי בית דין רבים" עד להכרעה בה. סוף דבר: אציע לחברַי כי נורה על דחיית הערעור. עוד אציע, כי נוכח המתכונת הדיונית בה הוכרע הערעור, ובשים לב גם לשיעור ההוצאות שנפסק בבית המשפט לעניינים מינהליים, לא יֵעשה צו להוצאות בערכאה זו. נעם סולברג משנה לנשיא השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא נעם סולברג. ניתן היום, כ"ב חשוון תשפ"ז (02 נובמבר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת