פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 3744-05-26
לפני:
כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערערת:
סיגלית שאול
נגד
המשיבה:
עיריית תל אביב-יפו
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 21.1.2026, בעת"מ 8375-10-25, שניתן על-ידי השופט י' שקד
בשם המערערת:
עו"ד רועי דותן
פסק-דין
המשנה לנשיא נֹעם סולברג:
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 21.1.2026, בעת"מ 8375-10-25 (השופט י' שקד), שבו נמחקה עתירת המערערת מחמת הֵעדר סמכות עניינית.
רקע בתמצית
בין המערערת לבין המשיבה, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה), נתגלעה מחלוקת ביחס לחוב ארנונה בגין נכס בתל אביב, אשר צבר חובות ארנונה במשך השנים, בהיקף של מאות אלפי ש"ח. ביום 3.5.2020, הגישה המערערת לבית משפט השלום בתל אביב-יפו המרצת פתיחה, שבגדרה התבקש, בעיקרו של דבר, להצהיר כי לא עומד לחובתה כל חוב כלפי העירייה בגין נכס זה; בפסק דין מיום 15.12.2021, המרצת הפתיחה – נמחקה על הסף, מחמת העדר עילה (ה"פ 3350-05-20; השופטת כ' לוי). על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 15.6.2023, במעמד הדיון בערעור, הגיעו הצדדים להסכמות, ואלה קיבלו תוקף של פסק דין (ע"א 30525-02-22; סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ) (להלן: פסק הדין האזרחי).
במעלה הדרך, התעוררו חילוקי דעות בין הצדדים, באשר לפרשנותן של ההסכמות שלהן ניתַן תוקף בפסק הדין האזרחי. כך, בתמצית, בעוד שלשיטת המערערת הוסכם על פירעון החוב כנגד תשלום סך של 250,000 ש"ח; העירייה כפרה בכך, ובהתאם לשיטתה, הציעה למערערת כי תשלם סך של 250,000 ש"ח כמקדמה, כאשר יתרת החוב תשולם על-ידה בפריסה לתשלומים. אולם, המערערת – סירבה.
גם ניסיונות נוספים להגיע להסכמות – לא צלחו, וביום 24.8.2025, נשלח לב"כ המערערת מכתב מטעם העירייה לקראת חידוש הליכי הגבייה לפירעון החוב. בעקבות זאת, ביום 9.10.2025, הגישה המערערת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרתה התבקש לקבוע, כי "העירייה לא הייתה רשאית לסגת מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מאחר שמדובר בהבטחה מנהלית שניתנה ע"י רשות שלטונית", כך שדין החלטתה לעשות כן – "להתבטל בטלות מלאה". כמו כן, בשים לב לשיהוי הנטען בהתנהלות העירייה בנקיטת הליכי הגבייה, ביקשה המערערת להורות על "מחיקה מוחלטת של כל החוב", ולחלופין, לסלקוֹ כנגד תשלום סך של 250,000 ש"ח, בהתאם להסכמות שלפי הנטען קיבלו תוקף בפסק הדין האזרחי. מנגד, טענה העירייה, בין היתר, כי "מדובר בסוגיה חוזית-אזרחית", כך שיש לסלק את העתירה על הסף בהֵעדר סמכות עניינית. בפרט נטען, כי ככל שהמערערת טוענת להפרת פסק הדין האזרחי, הרי שהיה עליה "לנקוט בהליכים לאכיפת פסק הדין בהתאם לדין [...], ובוודאי שלא להגיש עתירה מנהלית".
ביום 21.1.2026, בתום דיון על-פה בעתירה, ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים; העתירה – נמחקה, בהֵעדר סמכות עניינית לדון בה. לפי קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים, הטענה הדומיננטית, אשר "שזורה לאורכה של העתירה", נוגעת לשאלת כריתתו של הסכם פשרה מחייב בין הצדדים כפי שקיבל תוקף בפסק הדין האזרחי – טענה המצויה "במישור דיני החוזים באופן מובהק". משכך נקבע, כי יש לבחון את גמירוּת דעתם של הצדדים בנוגע להסכמות הנטענות, מה שיצריך "שמיעת ראיות, דבר שככלל איננו נעשה בערכאה מנהלית". עוד הוטעם, באשר לטענות המערערת הנוגעות להבטחה מינהלית, כי "ערכאה אזרחית מוסמכת, לרבות אגב גררא, לדון בטענות מהמישור המנהלי".
מכאן הערעור שלפנינו.
בערעורה, טוענת המערערת, בעיקרו של דבר, כי בעתירה לא נתבקש סעד של אכיפת הסכם, וכי ממילא "אין שום היגיון ש[המערערת] תיזום את גביית חובה". לגבי דידה, יש להכריע בשאלת הסמכות העניינית לפי מבחן הסעד; משכך, נוכח העובדה כי הסעד הפורמלי לוֹ עתרה בעתירתה, הוא לביטול החלטה מינהלית של העירייה, הרי שמקומו של ההליך להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן בהתאם לתקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
למקרא הכתובים שלפנַי, עולה כי הלכה למעשה, עניינה של העתירה הוא באכיפת ההסכמות שהושגו בין הצדדים, כפי פרשנותה של המערערת אותן – הסכמות אשר, כאמור, ניתַן להן תוקף מחייב בפסק הדין האזרחי. אלא שלפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין הנותן תוקף להסכמות, עומדים בדין 2 מסלולים – האחד, נובע מאופיו ההסכמי של פסק דין מעין זה, והשני מושתת על אופיו השיפוטי. כך הובהר בפסיקה:
"בפסק דין שנותן תוקף להסכמה בין צדדים ממוזגות שתי תכונות, הן של הסכם והן של פסק דין [...]. צד להליך שמבקש לאכוף פסק דין כזה, פתוחים לפניו שני מסלולים: במסלול הראשון, שבנוי על הפן ההסכמי, אפשר להגיש תביעה חדשה שעילתה הפרת ההסכם, והסעד שנתבע בה הוא אכיפתו. במסלול השני, שבנוי על הפן השיפוטי, אפשר לדרוש לאכוף את פסק הדין במישרין, בהוצאה לפועל או בהליך ביזיון בית המשפט [...] המסלול המתאים תלוי במידה רבה בבהירות פסק הדין או הסדר הפשרה שבבסיסו. אם ההוראות בהם ברורות ומסוימות, תיתכן אכיפה ישירה. אם לאו, יש להגיש תביעה חדשה שעילתה פסק הדין המוסכם"
(רע"א 1837/19 בוכריס נ' המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ, פסקה 10 (29.8.2019); ראו גם: רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 345-344 (1999); בג"ץ 4299/13 ברקוביץ נ' שר האוצר, פסקה 8 (18.11.2014)).
בין כה ובין כה, מבלי לנקוט עמדה באשר למסלול המתאים בנסיבות העניין, ברי כי בית המשפט לעניינים מינהליים איננו האכסניה המתאימה לבירור טענות הנשענות על הסכמות הצדדים, שקיבלו תוקף בפסק הדין האזרחי.
לבסוף אציין, באשר לטענות נלוות של המערערת, העוטות אופי מינהלי, כי כפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק דינו, הללו יוכלו להתברר בערכאה האזרחית המוסמכת, לפי העניין (והמסלול המתאים, כנזכר לעיל), וזאת מכוח הסמכות הנגררת, המעוגנת בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עוד אבהיר, על מנת שלא נימצא חסרים, כי אכן, בהיבט הפורמלי, הסעד אשר התבקש בעתירה נוּסח על-ידי המערערת כסעד המבקש את ביטול ההחלטה המינהלית של העירייה מיום 24.8.2025, להמשיך בהליכי הגבייה. יחד עם זאת, הגם שככלל משמש 'מבחן הסעד' כמבחן ראשוני ועיקרי לצורך סיווג נושא התובענה כאזרחי או כמינהלי, הרי שכבר נפסק לא אחת, כי לצִדו יש לבחון מהו היסוד הדומיננטי בתובענה (ראו, מִני רבים: ע"א 58700-06-25 אורטופדיק סנטר י.ש בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 7 (23.2.2026); ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 822, 850-849 (2006)). בנדון דידן, פשוט וברור כי היסוד הדומיננטי, לאורכה ורוחבה של העתירה, הוא היסוד האזרחי, ההסכמי. למעשה, אף המערערת עצמה ראתה לנכון להבהיר גם בערעורה שלפנינו, כי טענתה באשר להסכמות שהושגו לשיטתה בינה לבין העירייה, ולתוקפן של הסכמות אלו, "היא אכן טענה מרכזית ועיקרית בעתירה המנהלית ומשמשת כאחד מבין הנימוקים החשובים ביותר (אולי אף החשוב מכלל הנימוקים)".
סוף דבר: נוכח האמור לעיל, הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, לא נעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ז (15 אוקטובר 2026).
נעם סולברג
משנה לנשיא
דפנה ברק-ארז
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת