פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ע"פ 3859/24
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
כבוד השופטת רות רונן
המערער:
סוהיל גרבאן
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דינו מיום 29.6.2023 וגזר דינו מיום 26.3.2024 של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים א' לוי, ע' קוטון ו-א' באומגרט) בתפ"ח 28628-03-21
תאריך הישיבה:
י"ט באייר תשפ"ו (6 מאי 2026)
בשם המערער:
עו"ד אביגדור פלדמן
בשם המשיבה:
עו"ד עמרי כהן
בשם שירות המבחן:
עו"ס סיון קוריס
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
ערעור על הכרעת דינו מיום 29.6.2023 וגזר דינו מיום 26.3.2024 של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים א' לוי, ע' קוטון ו-א' באומגרט) בתפ"ח 28628-03-21, במסגרתם הורשע המערער ברוב דעות בעבירות של רצח (באדישות) בנסיבות מחמירות והצתה, ונגזרו עליו מאסר עולם ופיצוי למשפחת קורבן העבירה.
הרקע לערעור
ביום 12.2.2021 בסמוך לשעה 19:00 הוצת המנוח חילמי גרבאן, יליד שנת 1944 (להלן: המנוח), עת ישב ברכבו מחוץ לביתו. בעקבות ההצתה נכווה המנוח כוויות קשות בדרגה שנייה ושלישית, אשר כיסו 70-80 אחוזים מגופו, וגרמו לו לכשל רב מערכתי. בחלוף ארבעה ימים הוא נפטר.
כבר מראשית ההליך לפני בית המשפט המחוזי לא הייתה מחלוקת כי המערער הוא זה ששילח את האש במנוח, כנקמה בעטיו של סכסוך שהתגלע מוקדם יותר באותו היום בין משפחתו למשפחת המנוח. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעיקרה ביסוד הנפשי של המערער ביחס לגרימת מותו של המנוח, ובהתאם לכך בטיב העבירה שיש לייחס לו. גישת המשיבה, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום, הייתה כי המערער שילח אש במנוח בכוונה לגרום למותו, תוך ידיעה כי הוא שוהה ברכב. עוד היא סברה כי קדם למעשה תכנון והליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, וכי המערער גרם למותו של המנוח באכזריות מיוחדת הבאה לידי ביטוי בהעלאתו באש בהיותו בחיים. נוכח כל האמור לגישתה היה מקום להרשיע את המערער בעבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 301א(א)(1) ו-301א(א)(7) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), לצד עבירת הצתה לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק.
המערער מצִדו טען כי לא הייתה לו כוונה לגרום למותו של המנוח, וכי כלל לא הבחין בכך שהמנוח היה ברכב בעת ביצוע ההצתה. כוונתו הייתה רק לפגוע ברכב. הוא אף לא היה אדיש לאפשרות שבעת הצתת הרכב, בשעת חשיכה ובעת שהיה הרכב כבוי ללא אורות, שימצא אדם את מותו, אלא לכל היותר היה קל דעת ביחס לתוצאה. גם לא הוכח תכנון לביצוע מעשה רצח, ואף אם המנוח הלך לעולמו באופן המתואר, אין המדובר באכזריות מיוחדת פרי כוונתו או רצונו של המערער. על כן הוא סבר כי יש להרשיעו בעבירת הצתה בלבד, ולחלופין בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק.
בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, הרשיע את המערער בעבירת רצח באדישות בנסיבות מחמירות ובעבירת הצתה. דעת המיעוט קבעה כי יש להרשיע את המערער רק בעבירת המתה בקלות דעת. מאחר שנימוקי השופטים נבדלים זה מזה, אסקור להלן בתמצית את עיקרי הנימוקים של כל אחד מהם.
חוות הדעת העיקרית ניתנה על ידי השופט באומגרט. תחילה, באשר לשאלה אם המערער ראה את המנוח ברכב עובר להצתה נקבע כי התעורר ספק סביר ביחס ליכולתו של המערער לראות את המנוח ברכב. זאת משום שעל אף שהזירה הייתה מוארת על ידי תאורה שהותקנה בחצר בית המנוח, חלונות הרכב היו מושחרים והתאורה לא הייתה חזקה דיה כדי לראות את פנים הרכב. עוד נקבע כי המערער אמנם עמד במשך מספר דקות בקרבת ביתו של המנוח עובר להצתה – דקות שבמהלכן המנוח נהג ברכב והחנה אותו בחניית ביתו – אולם לא היה למערער שדה ראייה ישיר למקום החניה והוא לא יכול היה להבחין במנוח בנסיעתו. אף על פי כן, כאשר המערער התקרב לרכב קרבה של ממש, הוא שמע את הרכב מונע ונפתחה דלת הנהג, והיה ברור לו כי ישנו אדם ברכב. בין אם המערער פתח את הדלת בעצמו ובין אם המנוח הוא שעשה זאת, ברי כי המערער ראה את המנוח בתוך הרכב או בסמוך לו. לפיכך, נקבע כי המערער הצית את המנוח ביודעין ובמטרה לפגוע בו באופן שגרם למותו.
עם זאת, נקבע שהמעשה לא נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, ומשכך לא מתקיימת הנסיבה המחמירה שבסעיף 301א(א)(1) לחוק. אלא מדובר היה במעשה ספונטני שנעשה בלהט הרגע עת זיהה המערער כי המנוח נמצא ברכב. לאור האמור, נבחנה השאלה האם הייתה למערער כוונה להמית את המנוח או שמא הוא פעל מתוך אדישות לאפשרות שהוא ימות. נקבע כי בין אם ההצתה בוצעה באופן שהמערער שפך על המנוח בנזין והצית אותו כטענת המשיבה, ובין אם באופן שהמערער השליך לעברו בקבוק תבערה כטענתו, באותו הרגע היה המערער אדיש ביחס לתוצאות מעשה ההצתה ופעל בזלזול מובהק בחיי אדם. על כן, המערער ביצע את עבירת הרצח באדישות.
בהמשך נקבע כי מעשה הצתת אדם בעודו בחיים ובאופן ישיר הוא מעשה שגלומה בו אכזריות מיוחדת, ומשכך מתקיימת הנסיבה המחמירה שבסעיף 301א(א)(7) לחוק. המנוח הפך לכדור אש אנושי בעודו בחיים וסבל מכוויות בדרגות החמורות ביותר על פני 70-80 אחוזים מגופו, שהובילו לכשל רב מערכתי ולסבל רב שנמשך ארבעה ימים בסופם נפטר. גם מהתמונות שצולמו בסמוך לאירוע ניכר כי המנוח עבר טראומה ממשית ובלתי אפשרית. אכזריות המערער במעשיו מקבלת ביטוי גם בכך שהוא לא סייע למנוח, לא הזעיק כוחות הצלה, נמלט מהזירה ואף ניסה להימלט מגורמי האכיפה.
השופט לוי חלק על קביעות אלה. לעמדתו חומר הראיות והעדויות מקים תרחיש אפשרי שונה מזה שתיאר השופט באומגרט. תחילה ביסס השופט לוי את הקביעות העובדתיות הבאות: המערער הגיע לבית המנוח במטרה להצית את אחד מרכבי המשפחה כנקמה; אזור ההצתה היה חשוך בעת ביצוע העבירה; חלונות רכבו של המנוח היו מוגפים כך שלא היה אפשר להביט לתוכו ולהבחין מי מצוי בו, אם בכלל; קיימת אפשרות סבירה כי רכבו של המנוח לא היה מונע בעת שהמערער התקרב אליו; המערער השתמש בבקבוק שמולא בבנזין ונאטם בסמרטוט; המערער הצית את הבקבוק בדרכו לרכב באמצעות מצית והשליך את הבקבוק הבוער לעבר הרכב; דלת הרכב הייתה פתוחה במידה לא ידועה ודרכה חדר בקבוק התבערה לתוך הרכב; ומוקד ההצתה היה גופו של המנוח, אשר נשרף בסמוך לרכב כשהוא ישוב במושב הנהג או עומד בסמוך לו. לנוכח קביעות אלו, ובניגוד לדעתו של השופט באומגרט, סבר השופט לוי כי גם אם בקבוק התבערה נזרק לכיוון הרכב מטווח קצר וחדר אליו דרך הדלת, ייתכן שהמערער לא ראה את המנוח לפני שזרק את הבקבוק. המערער היה נתון בחיפזון רב, בריצה, בתנאי חשיכה וכאשר האש אחזה בידו ובבגדיו, הצית את בקבוק התבערה, השליך אותו לעבר הרכב ורק אז זיהה שפגע במנוח. בשים לב לכך שהאירוע כולו ארך כ-9 שניות, גם לא מן הנמנע כי השנייה שבה המערער זרק את בקבוק התבערה היא אותה שנייה שבה המנוח פתח את דלת הרכב כדי לצאת ממנו. לעמדת השופט לוי התרחיש המתואר מקים אפוא ספק סביר ביחס לשאלה האם המערער היה מודע להימצאותו של המנוח ברכב עת השליך לעברו בקבוק תבערה. על כן, לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת כי המערער גרם למותו של המנוח מתוך אדישות. עם זאת, בנסיבות העניין היה על המערער לחשוד בדבר הימצאות המנוח ברכב. שעה שהוא לא פעל כדי לברר זאת, הוא הפגין בהתנהגותו קלות דעת ביחס לאפשרות גרימת התוצאה, ולכן יש להרשיעו בעבירת המתה בקלות דעת.
השופט קוטון הצטרף לעמדתו של השופט באומגרט, ודחה אף הוא את גרסת המערער לפיה הוא כלל לא היה מודע בשום שלב לכך שהמנוח נמצא ברכב. אשר לאופן התרחשות ההצתה השופט קוטון קיבל מחמת הספק את עמדת השופט לוי ביחס לזריקת בקבוק התבערה. אולם לעמדתו מכלול העדויות, כמו גם דברי המנוח עצמו, מוליכים למסקנה כי המערער היה מצוי בסמוך לדלת הנהג ובשלב מסוים נוצר קשר עין בינו לבין המנוח, גם אם קצר ביותר. נוכח קביעה זו, הצטרף השופט קוטון לתוצאה שאליה הגיע השופט באומגרט כי יש להרשיע את המערער בעבירת רצח באדישות בנסיבות מחמירות של אכזריות מיוחדת.
ובאשר לעבירת ההצתה. נקבע פה אחד כי מטרתו של המערער הייתה שילוח אש ברכב השייך למשפחת המנוח. ואולם, משלא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת כי התקיים במערער יסוד נפשי של כוונה מיוחדת לפגוע בבטחת דרי הסביבה או בבני אדם, הרי שיש להרשיעו בביצוע עבירת הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק.
על כן נקבע ברוב דעות השופטים באומגרט ו-קוטון כי המערער יורשע בעבירת רצח באדישות בנסיבה של אכזריות מיוחדת לפי סעיף 301א(א)(7) לחוק ובעבירת הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק. בגין עבירות אלו הוטל על המערער עונש מאסר עולם חובה, תוך שנקבע בגזר הדין כי אין מקום להטיל עליו עונש נוסף בגין עבירת ההצתה שעה ששתי העבירות שלובות זו בזו ומדובר באירוע אחד.
תמצית טענות המערער
בערעורו חזר המערער על גרסתו לפיה הגיע לחניית המנוח מצויד בבקבוק מלא בבנזין ובמצית במטרה להצית את אחד מרכבי משפחת המנוח, לאחר סכסוך שהתגלע ביניהם לבין משפחתו. אלא שלטענתו, כאמור, לא הבחין במנוח יושב ברכבו ולא התכוון להציתו.
טענתו המרכזית של המערער ביחס להכרעת הדין היא כי המשיבה שינתה חזית במהלך ההליך ללא הסכמה וללא תיקון של עובדות כתב האישום. טענת המשיבה בכתב האישום לפיה המערער רצח את המנוח בכוונה תחילה נזנחה, ובמקומה צמחה בהכרעת הדין גרסה חדשה בדבר כוונה או אדישות שהתגבשו ברגע ההצתה. אולם המערער מיקד את הגנתו כנגד הטענה כי הגיע מלכתחילה כדי להצית את המנוח, ולא כנגד המסכת העובדתית החדשה שלפיה הוא הבחין במנוח ברגע האחרון והמשיך בשוויון נפש בפעולת ההצתה תוך אדישות לאפשרות שהמנוח ימות כתוצאה מכך. לאור זאת, המערער סבור כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני האשמה שיוחסה לו, ולא היה מקום להרשיעו בהתבסס על מסכת עובדתית שלא נכללה בכתב האישום. די בכך לטענתו כדי להורות על זיכויו מהאישום ברצח.
זאת ועוד. הראיות הנסיבתיות שהוצגו אינן מוכיחות מעבר לספק סביר כי המערער הבחין במנוח בטרם זרק את בקבוק התבערה לעבר הרכב. משנקבע כי הוא לא הגיע לזירה במטרה להצית את המנוח ולגרום למותו, צריך היה לצפות כי אילו היה מבחין במנוח היה עושה כל שביכולתו כדי לסייע לו במקום להימלט מהזירה. כך בפרט לנוכח סד הזמנים של 10 שניות בלבד שחלפו מעת שהחל לרוץ לעבר הרכב ועד שברח מהזירה, ובשים לב לחשיכה ששררה במקום. אף אדם סביר לא היה מעלה על דעתו כי ברכב כבוי, ללא אורות דולקים, אשר עומד בחניה חשוכה, כשחלונותיו מוגפים ומושחרים, יושב אדם.
בפרט, המערער חולק על הקביעה העובדתית כי דלת הנהג הייתה פתוחה במידה שהייתה אמורה לאפשר לו להבחין במנוח הישוב ברכב. לגרסתו, המנוח החל לפתוח את הדלת בו בזמן שהושלך בקבוק התבערה, כך שהוא חדר לרכב דרך הפתח בדלת מבלי שיכל המערער להבחין במנוח. גם מאמרת המנוח שתועדה במצלמת הגוף של השוטר שהגיע לזירה, ניתן ללמוד כי זריקת בקבוק התבערה ופתיחת דלת הרכב התרחשו בדיוק באותו הזמן, ומכל מקום לא ניתן להסיק מאמרותיו המתועדות של המנוח אם המערער ראה אותו אם לאו. בנוסף, עדות הפרמדיק שהגיע לזירה מאשרת אף היא את גרסת המערער לפיה במקום שררה עלטה כמעט מוחלטת. אשר לשאלה האם מנוע הרכב פעל, אין להסתמך על עדות מוחמד בנו של המנוח נוכח הסתירות בין עדותו לבין חקירתו במשטרה וחוסר הבהירות שעלה מעדותו לגבי סד הזמנים וזהות המצית. מוחמד פירט את עדותו בצורה מגמתית במטרה להוביל להרשעת המערער. אשר לעדות ח'דר, בנו האחר של המנוח, שתיאר כי פעל ל"כיבוי" הרכב, מסקנת דעת הרוב כי הכוונה הייתה לדימום המנוע ולא לכיבוי האש שאחזה ברכב, כפי שסברה גם דעת המיעוט, תמוהה. גם לא ניתן למצוא כל ראיה נוספת המעידה על כך שהרכב היה מונע. ממילא היה על בית המשפט להעדיף את הפרשנות המקלה עם המערער לעניין זה. עדותו של ח'דר גם היא הייתה מגמתית ונועדה להפליל את המערער.
חומר הראיות והעדויות שנשמעו בתיק מלמדים אפוא כי המערער לא התכוון להצית את המנוח אלא רק את אחד מרכבי משפחתו; כי אזור החניה היה חשוך בעת ביצוע המעשה; כי חלונות הרכב האחוריים היו מושחרים כך שלא ניתן היה לראות מבעדם שהמנוח יושב בתוך הרכב; כי המערער השתמש בבקבוק מלא בנזין שנאטם בסמרטוט, אותו הצית בדרכו לרכב באמצעות מצית; כי במהלך פעולת ההצתה אחזה אש בכפפה שעטה המערער; וכי דלת הרכב הייתה פתוחה במידה לא ידועה ובקבוק התבערה חדר לרכב דרכה.
המערער אכן מודה ששיקר בחקירותיו במשטרה, אך שינה דרכו במענה לכתב האישום ומסר את גרסתו המפורטת והאמיתית בפרשת ההגנה. גרסתו לא הייתה אפוא כבושה או שקרית. הפער שבין המענה לכתב האישום לבין הגרסה שמסר בעדותו נובע גם משינוי החזית שעשתה המשיבה תוך כדי ההליך ביחס לתשתית העובדתית, ולכן אין ללמוד מפערים אלו לעניין אשמתו. כמו כן, לפי הפסיקה שקרים של נאשם בחקירותיו במשטרה, בשונה משקרים בעדות, לא יפעלו לחובתו. ניסיונותיו של המערער לחלץ עצמו ממעורבות ברצח המנוח לא היו אלא אנושיים. גם השופט לוי הביע ספק בדבר היכולת של המערער לספק גרסה סדורה באשר להשתלשלות האירועים לאור התנאים בהם היה נתון.
נוכח כל האמור, התרחיש שתיאר המערער בגרסתו, שתואר גם בחוות דעתו של השופט לוי, לפיו דלת הרכב נפתחה באותה שנייה שבה הוא זרק את בקבוק התבערה, כך שייתכן שהוא כלל לא הבחין במנוח הישוב ברכב או כיצד חדר הבקבוק לתוך הרכב, הוא לכל הפחות אפשרי. לא מדובר בהסבר דמיוני ודי בקיומה של אפשרות זו כדי לעורר ספק סביר. על כן, לעמדת המערער יש לייחס לו לכל היותר יסוד נפשי של רשלנות, בשל כך שלא בדק האם היה אדם ברכב טרם השליך את בקבוק התבערה.
לבסוף, לטענת המערער לא הוכחה אכזריות מיוחדת במעשיו החורגת באופן ממשי מן האכזריות המאפיינת כל מעשה רצח. לעמדתו כדי להחיל את הנסיבה המחמירה נדרשת גם מחשבה פלילית להסב לקורבן סבל מתמשך ומוות בייסורים, אשר לא התקיימה בענייננו גם לפי דעת הרוב.
תמצית טענות המשיבה
בתשובתה לערעור זנחה המשיבה את טענתה כי ניתן להוכיח ברמה הנדרשת בדין הפלילי שהמערער שפך את הבנזין על המנוח בעודו ישוב ברכב ואז הצית אותו. לפיכך, היא אינה חולקת על כך שהתרחיש העובדתי הרלוונטי לענייננו הוא שההצתה התבצעה על ידי הדלקת בקבוק תבערה וזריקתו לעבר הרכב, כך שקביעה זו איננה שנויה במחלוקת בערעור שלפנינו. לצד זאת, חוזרת המשיבה על טענתה בכתב האישום כי המערער פעל בכוונה לפגוע במנוח והמתין לרגע שבו תיפתח דלת הרכב. תרחיש זה לעמדתה הוא גם התרחיש הסביר היחיד שעולה מחומר הראיות בתיק: המערער פעל בשעת ערב מוקדמת כאשר נכחו במקום עשרות בני אדם; ברגע הפעולה הוא רץ במהירות לעבר הרכב אותו בחר להצית, כאילו חיכה לשעת כושר; באזור חניית הרכבים היה יותר מרכב אחד גם לפי גרסת המערער, ובכל זאת הוא בחר להצית את הרכב שזה עתה סיים נסיעה; ההצתה בוצעה ממש בסמוך לדלת הנהג שהייתה רחוקה יותר עבור המערער אשר הגיע מכיוון אחוריו של הרכב; והמערער ראה את רכבו של המנוח נוסע דקות ספורות לפני ההצתה.
יתרה מכך, לפי הגרסה שמסר המנוח לשוטר שהגיע לזירה בטרם התמוטט, המערער ראה אותו לפני שהשליך את בקבוק התבערה. גם סרטוני מצלמות האבטחה שנאספו מהאזור מלמדים כי המערער ראה בבירור את תנועת כלי הרכב של המנוח ובנו, כך שהוא ידע שהמנוח עוד נמצא ברכב והמתין לעיתוי הנכון כדי לתקוף אותו. לעמדת המשיבה גם אימוץ כלל הקביעות העובדתיות של דעת הרוב מוביל למסקנה זו, ואף ניתן היה להגיע לאותה מסקנה גם באמצעות הפעלה של "כלל הצפיות" הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק. שהרי אין ספק כי המערער, אשר השליך בקבוק תבערה לכיוונו של המנוח ממרחק קצר ובסמיכות לדלת הנהג, צפה כאפשרות קרובה לוודאי שמעשיו יביאו למותו.
אשר לתרחיש שהוצג בחוות דעתו של השופט לוי. לעמדת המשיבה קיים קושי ניכר באימוצו, מפאת חוסר סבירותו וכמות צירופי המקרים הנדרשים כדי שיתקיים, וכן בשל העובדה שהמערער כלל לא טען להשתלשלות האירועים המתוארת, אלא מסר גרסה העומדת בניגוד לה. מכל מקום, גם תחת ההנחה שהתרחיש שתיאר השופט לוי הוא תרחיש סביר, ובהתעלם מהסתירה לעדות המערער, המסקנה המשפטית שעולה ממנו היא כי יש להרשיע את המערער ברצח באדישות. על מנת לקבוע שהמערער פעל בקלות דעת לא די בתקווה שהתוצאה הקטלנית לא תתרחש. בפסיקה נקבע כי יחס חפצי של קלות דעת מחייב גם עשיית מעשה כלשהו על מנת למנוע את התממשות הסיכון הבלתי סביר שנטל באופן שמבטא את אותה תקווה. אלא שבעניינו המערער הגדיל את הסיכון בכך שהשליך את בקבוק התבערה לעבר דלת הנהג, זמן קצר בלבד לאחר שראה את הרכב נוסע.
לבסוף, יש לדחות גם את טענת המערער לפיה לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני המסכת העובדתית שהתקבלה בהכרעת הדין. המערער הוא זה שהציע את גרסת השלכת בקבוק התבערה שהתקבלה בסופו של דבר. לא ברור כיצד הקביעה שהוא פעל ביסוד נפשי של אדישות ולא של כוונה כטענת המשיבה מעידה כי לא הייתה לו הזדמנות להתגונן. נוכח כל האמור סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעת המערער בעינה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, כמו גם שמיעת טיעוניהם בדיון שהתקיים לפנינו, מצאתי כי מצד אחד יש לדחות את הערעור בכל הנוגע ליסוד הנפשי של המערער ביחס לגרימת מותו של המנוח, אך מצד שני יש לקבל את הערעור ביחס לשאלת התקיימות הנסיבה המחמירה של "אכזריות מיוחדת" הקבועה בסעיף 301א(א)(7) לחוק. על כן, אציע לחברותיי כי נקבל את הערעור כך שחלף הרשעתו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, יורשע המערער בעבירת הרצח הבסיסית הקבועה בסעיף 300 לחוק. כפי שיפורט להלן, דין יתר טענות המערער להידחות.
בפתח הדברים וכדי להסיר אבן נגף מהדרך, אתייחס לטענת המערער לפיה יש לזכותו בדין מן הטעם שהמשיבה שינתה את גרסתה במעלה הדרך וייחסה לו מסכת עובדתית שונה מזו שפורטה בכתב האישום. בטענה זו סומך המערער את ידיו על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר קובע כי ניתן להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפני בית המשפט אף אם הן לא נטענו בכתב האישום "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". לטענת המערער תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שכן הרשעתו ברצח באדישות חלף רצח בכוונה התגבשה תוך כדי הכרעת הדין.
דין טענה זו להידחות. השאלה המרכזית בהרשעת המערער ברצח באדישות הייתה כאמור האם הוא ראה את המנוח יושב ברכב עובר להצתתו. מי שהעמיד שאלה זו במוקד הדיון הוא המערער עצמו שטען כבר במענה לכתב האישום כי לא התכוון להצית אדם אלא את הרכב בלבד, ולא ידע שיש אדם ברכב. באותו אופן, גם הטענה כי ההצתה בוצעה על ידי השלכת בקבוק תבערה ולא על ידי שפיכת בנזין על המנוח והצתתו כפי שתואר בכתב האישום הועלתה על ידי המערער ואף אומצה לבסוף בהכרעת הדין. למעשה כל קו ההגנה שבנה המערער נסוב סביב הטענה כי לא ידע שהמנוח יושב ברכב ולא ראה אותו עובר להצתה. לצד זאת, הקדיש המערער פרק שלם בסיכומיו להבחנה בין רצח באדישות להמתה בקלות דעת, וחזר שוב ושוב על הטענה כי לא היה אדיש להימצאות המנוח ברכב, אלא לא ידע ולא יכול היה לדעת על כך. וכפי שנפסק במסגרת ע"פ 9256/04 נוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 172 (2006):
"התכלית העומדת בבסיס דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן הנה הבטחת יכולתו של הנאשם להתמודד עם הקושי הנובע מחסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום. גלומה בה ההכרה בכך שזכותו של הנאשם לנהל את הגנתו עשויה להיפגם בנסיבות שבהן הוא לא הועמד, במועד הגשת כתב האישום, על מכלול העובדות שבגינן נמצא, בסופו של הליך, חייב בדין. אכן, תנאי יסודי ליכולתו של נאשם לגבש ולהציג קו הגנה הוא ידיעה בדבר האישומים המיוחסים לו, שהרי אין אדם יכול להתגונן אם אין הוא יודע מפני מה [...].
הלכה עמנו כי המבחן לבחינת קיומה או היעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן הוא מבחן כפול. ראשיתו בבחינה טכנית-פרוצדורלית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה בנוגע לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום [...]" (שם, בעמ' 182).
זאת, גם כאשר הנאשם הוא זה שטען לגרסה שבסופו של דבר אומצה על ידי בית המשפט בניגוד לדעת התביעה (ע"פ 3956/21 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (8.9.2022); רע"פ 8466/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-13 (10.3.2015)).
זכויותיו של המערער לא נפגעו אפוא ולא ניתן לטעון כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן שעה שהוא זה שהסיט את הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי לטענה שעמדה בגרעין הגנתו.
ולגופם של הדברים. בפסק דין מנומק ומפורט סקרו שופטי בית המשפט המחוזי את חומר הראיות הרב שהונח לפניהם. חומר ראיות זה כלל תיעוד מקיף שנלקח ממצלמות אבטחה שהקיפו את זירת האירוע, עדויות של שוטרים שנכחו במקום, כמו גם צילומים ממצלמות הגוף שנשאו עִמם אשר זכו לתעד את המנוח בעודו צלול ומתאר את שאירע לו. המערער פעל בשעת ערב מוקדמת כך שעדים רבים נכחו בזירה, ראו אותו משוטט במקום ובורח מזירת האירוע וחלקם אף הספיקו לשוחח איתו בטרם ביצע את זממו. רגע ההצתה עצמו אמנם לא תועד באופן ישיר, אך האש שאחזה ברכב ובמנוח הותירה אחריה עקבות רבות המאפשרות להתחקות אחר מה שהתרחש. כל אלו הביאו כאמור לצמצום גדר המחלוקת לשאלה אחת עיקרית: האם המערער ראה את המנוח ישוב ברכב עובר להצתה. במסגרת זו שופטי בית המשפט המחוזי מיקדו את הכרעתם בשאלה מה התרחש בשניות שקדמו לרצח, וקבעו בסופו של דבר, בדעת רוב, כי המערער אכן ראה את המנוח ולוּ מספר שניות עובר להשלכת בקבוק התבערה לעברו. קביעות אלה הן שעומדות במוקד הערעור שלפנינו, ומהן ניתן ללמוד על אודות היסוד הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה.
במסגרת זו, יש לציין את ההלכה הידועה לפיה בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות המבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו לדוגמה לאחרונה: עפה"ג 50210-11-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (13.8.2026); ע"פ 600/24 דויס נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (6.8.2026)). דברים אלו נכונים גם כאשר הכרעתה של הערכאה המבררת ניתנת בדעת רוב כנגד עמדה חולקת של דעת מיעוט (ע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (1.7.2009); ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 27 (1.9.2008); ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סה(2) 470, 504 (2012)). דברים אלו נכונים תמיד ונכונים גם במקרה זה.
בענייננו, טוען המערער כי אף אדם סביר לא היה מניח שברכב שאינו מונע וחונה בחשיכה, יושב אדם. ברם, שלוש מצלמות אבטחה שהיו מוצבות במקומות שונים בסמוך לבית המנוח תיעדו את המערער מגיע לצומת הסמוך ומסתובב בקרבת מקום בדקות שקדמו לרצח (ת/6א; ת/7א; ת/8א). בדקות אלו, ניתן לראות את רכבו של המנוח יוצא מכיוון חניית ביתו בנסיעה אחורנית לעבר הצומת שבה עומד המערער, וממתין בצד הדרך בזמן שרכב אחר יוצא מאותו הכיוון. לאחר שהרכב האחר חולף על פניו, נצפה רכבו של המנוח חוזר שוב בנסיעה אחורנית לכיוון הצומת ונוסע בחזרה לכיוון החניה ממנה יצא לכתחילה עד שנעלם מהמסך. כחצי דקה לאחר שרכב המנוח חזר לחניה, נצפה המערער רץ לכיוון בית המנוח, מספר שניות לאחר מכן מוארים הסרטונים באור בוהק, ומיד נצפה המערער נמלט בחזרה מכיוון בית המנוח כשידו הימנית עולה באש. במצב שכזה קשה להלום את טענת המערער כי לא העלה בדעתו שהרכב החונה של המנוח ריק מאדם. חרף זאת, בית המשפט, גם בדעת הרוב, הניח לטובת המערער שהלה גילה שהמנוח יושב בתא הנהג של הרכב רק שניות לפני שהשליך את בקבוק התבערה לעברו.
כמו כן, אין חולק לגבי מיקום המערער בסמוך לדלת הנהג בעת ההצתה. כך עולה גם מהודעתה של עדה שנכחה באזור (ת/1, עמ' 2, שורה 21) ומעדותה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, עמ' 22, שורות 7-2); מהודעתו של עד נוסף שנכח באזור (ת/22א, עמ' 4, שורות 111-108); ומאמרות המנוח בטרם התמוטט כי ראה "מישהו" שופך עליו בנזין, ואף זיהה שהמצית היה רעול פנים (ת/3א). אלא שלטענת המערער דלת הרכב הייתה סגורה והמנוח החל לפתחה רק בעת שהוא השליך את בקבוק התבערה. אכן, ייתכן כי המערער נקלע לסיטואציה של "מזל ביש" ובדיוק בשנייה שביקש למלא אחר זממו ולהצית "אך" את רכבו של המנוח, זה האחרון פתח את דלת הרכב וספג את עוצמת הפגיעה של בקבוק התבערה. ברם, לא זו בלבד שגרסה זו לא נתקבלה על דעת כל חברי ההרכב, אלא שהיא גם לא מתיישבת עם הראיות וגרסת המערער עצמו.
כך, המנוח עצמו תיאר כי המערער הגיח משמאלו עת ביקש לצאת מרכבו (ת/3א). גם חוות דעת המומחה מטעם המשיבה, השוטר ארז שטיר קובעת כי הדלק הותז אל תוך רכבו של המנוח בסמוך למושב הנהג (ת/16ה1; פרוטוקול הדיון מיום 9.9.2021, עמ' 49, שורות 32-23; עמ' 52, שורות 33-30 ועמ' 53, שורות 4-1). זאת על סמך הממצאים הבאים: דלתות הרכב היו סגורות ונעולות למעט דלת הנהג; חלקו החיצוני של הרכב לא ניזוק מאש או מחום; ונצפו נזקי אש וחום קלים באזור מושב הנהג ולוח המחוונים בצד שמאל. מכאן הסיק המומחה בסבירות גבוהה מאוד כי מוקד השריפה היה המנוח עצמו וכי השריפה התרחשה בסביבת תא הנהג. מעדותו של המערער עולה כי אף הוא עצמו לא סבר שהרכב היה אטום כולו באופן שלא אִפשר לבקבוק התבערה לחדור אליו.
וכך, המערער סיפר כי באזור השעה 19:00 שמע על הסכסוך בין המשפחות והחליט כי הוא הולך להצית את אחד מרכבי משפחת המנוח. לצורך כך הוא הצטייד בבקבוק פלסטיק מלא בבנזין שהיה אצלו בבית, אותו סגר בסמרטוט. הוא ידע שבחניית בית המשפחה חונים הרבה כלי רכב אבל לא ידע איזה רכב שייך למי מבני המשפחה. בהתייחס לסרטוני מצלמות האבטחה מאותו הערב, אמר כי לא ראה את רכבו של המנוח נוסע כאשר המתין בסמוך לביתו, וכי ראה את הרכב של בנו של המנוח חולף על פניו אך לא זיהה את היושב בפנים. ביחס לפרק הזמן שבו נעלם מטווח הצילום של המצלמות טען כי המשיך לכיוון חניית המנוח וראה רכב עומד. עוד תיאר כי היו הרבה כלי רכב חונים באותו הזמן. באשר להצתה תיאר כי נכנס בריצה לשטח בית המנוח, זרק את הבקבוק בעודו בוער לעבר הרכב ויצא. כשנשאל כיצד נכנס הבקבוק לתוך הרכב ענה, וכאן העיקר, כי היה חלון אחד שהיה חצי פתוח, יתר חלונות הרכב היו מושחרים ומסביב היה חושך, כך שלא ראה שיש מישהו בתוך הרכב. היינו גם לשיטתו של המערער הרכב לא היה אטום במלואו ואף אם דלת הנהג הייתה סגורה, חלונו היה פתוח ולא סגור, ולוּ באופן חלקי (פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2022, החל מעמ' 219).
זאת ועוד. המערער מצִדו כבש את גרסתו זמן רב. בהודעתו הראשונה במשטרה הכחיש לחלוטין את מעורבותו באירוע וסיפר כי שהה באותן שעות יחד עם ארוסתו (ת/26ג, עמ' 13, שורות 5-4; עמ' 20, שורות 13-11; עמ' 34, שורות 28-14; עמ' 39, שורות 7 ו-14; עמ' 42, שורות 29-27 ועוד). המערער לא הסתפק בכך, והנחה את ארוסתו לשקר עבורו גם כן כדי לתמוך באליבי השקרי שגיבש. גם ביתר חקירותיו, ולאחר שנועץ בעורך דין, חזר המערער על גרסה שקרית זו (ת/27ג; ת/28ג). אלא שלאחר מכן, בעדותו טען כי עורך הדין שייצג אותו בזמנו אמר לו לשמור על שתיקה והודה ששיקר לכל אורך חקירותיו מאחר שהחוקרים צעקו עליו, "עצבנו" אותו והוא נכנס "להלם" מהגילוי שהיה אדם ברכב שהצית (פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2022, עמ' 245-243, 254-253 ועוד). הוא הודה בזהותו כמצית רק לאחר שנחשף לראיות התביעה, ואת גרסתו המלאה הציג רק לאחר ששמע את כלל העדויות מטעם המשיבה. למעשה גרסת המערער הנוכחית הוצגה באופן מלא וסדור לראשונה רק בסיכומיו לפני בית המשפט המחוזי, במסגרתם התייחס גם לסוגיות שהתחמק מלהסבירן פעם אחר פעם במהלך עדותו. כך למשל הסביר לראשונה כי ידו עלתה באש בעת שהצית את הבד שחסם את פיית בקבוק התבערה שהחזיק בטרם השליך אותו לעבר הרכב (פסקה 141 לסיכומי המערער).
בחקירתו במשטרה טען המערער כי מעולם לא התקרב לרכבו של המנוח (ת/26ג, עמ' 76, שורה 32). לעומת זאת, בחקירה הנגדית טען כי אם היה יודע שיש אדם ברכב הוא לא היה מתקרב אליו ואמר מפורשות כי ראה שחלון הרכב היה מעט פתוח, ובלשונו "ראיתי רק את הרכב, השטח ריק והכל חשוך [...] החלון היה קצת פתוח" (פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2022, עמ' 258-256). במצב מעין זה, בו מדברי המערער עצמו עולה כי הוא היה קרוב לרכב, קשה עד מאוד לאמץ את גרסתו ההפכפכה, כאשר אין ספק שאין מקום לקבל את עמדתו שיש להתעלם כליל מהגרסה שניתנה בעת חקירתו במשטרה. אדרבה תפיסה מעין זו נוגדת לחלוטין את ההלכה לפיה שקרי נאשם בעת חקירתו במשטרה עשויים להוות סיוע משמעותי לראיות המפלילות אותו (ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (17.9.2018); ע"פ 4490/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (16.6.2024); ע"פ 2050/21 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (16.5.2023); ע"פ 1130/19 שוא נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (27.12.2020)).
מכל האמור עולה כי המערער הבחין במנוח עובר לזריקת בקבוק התבערה לעברו אל תוך הרכב, ואין נפקות לשאלה מהיכן חדר הבקבוק אליו. דבר שכאמור נתמך מעדותו של המערער עצמו.
לאור המסקנה האמורה יש לבדוק אם היה למערער יסוד נפשי של אדישות, כפי שקבעה דעת הרוב בהכרעת בית המשפט המחוזי או שמא קלות דעת כפי שסברה דעת המיעוט. כפי שאמרתי בע"פ 1969/22 בן דוד נ' מדינת ישראל (8.8.2023) כי "הוכחת יסוד נפשי, מטבע הדברים, אינה מלאכה פשוטה שכן לא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם. על כן לא פעם מסקנה בדבר מחשבתו, מודעותו ורצונו של אדם תתבסס על חזקות עובדתיות או על הסקה מראיות נסיבתיות". לעניין זה קובע סעיף 20(א) לחוק כי "מחשבה פלילית" משמעה:
"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה – במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2) פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".
וסעיף 20(ב) קובע כי:
"לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".
במסגרת זו, נקבע בע"פ 2132/23 ביטון נ' מדינת ישראל (1.9.2024) כדלקמן:
"ההכרח להבחין בין צורותיה של הפזיזות לצורך הכרעת הדין בעבירות המתה התעורר בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה, אשר יצרה שוני בין המתה באדישות להמתה בקלות דעת לעניין סעיף האישום הרלוונטי. לפני הרפורמה, שני המצבים נפלו תחת החלופה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, שעונשה היה עד 20 שנות מאסר. במסגרת הרפורמה בוטלה העבירה של הריגה, ותחתיה נוצרה הבחנה חדה בין שני מצבי הפזיזות לצורך ההרשעה בעבירת המתה: המתה באדישות מסווגת, בצוותא עם המתה מכוונת, כרצח לפי סעיף 300(א) לחוק, והעונש בגינה הוא מאסר עולם (לרוב, כעונש מירבי ולא כעונש חובה); המתה בקלות דעת נקבעה כעבירה נפרדת, שהעונש בגינה הוא עד 12 שנות מאסר בלבד [...].
מצבים של קלות דעת מתאפיינים בתקווה, שיש לה גם יסוד אובייקטיבי, למנוע את התממשות התוצאה האסורה. אין די במשאלת לב בלבד, אלא יש להראות כיצד תקווה זו מעוגנת במציאות [...]. יתרה מזאת, 'התקווה מתלווית ומתבטאת בדרך כלל גם בעשיה הולמת כדי למנוע את התממשות הסכנה. שאם לא כן, אין זו תקווה אלא הרפתקה' (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 618 (1984)) [...]. לעומת זאת, מצבים של אדישות מתאפיינים בשוויון נפש באשר לאפשרות הפגיעה בערך החברתי המוגן על ידי העבירה, ואף בהשלמה עם אפשרות פגיעה זו. האדיש מתנכר לערך החברתי המוגן ומעמיד מעליו את המטרות הפרטניות שלו. ממד זה של התנכרות מקנה למעשיו את החומרה האנטי-חברתית היתרה, המצדיקה את שיוכו לאותה קטגוריה כמו מי שמתכוון לגרום לתוצאה האסורה [...].
בפסיקה נקבע לא אחת כי ניתן להסיק יסוד נפשי של אדישות מהמעשים שבגינם מיוחסת עבירת המתה לנאשם. כך, נפסק כי 'דקירה עמוקה וארוכה' בפלג הגוף העליון של אדם מעידה על אדישות הדוקר [...], וכי גם הנפת קרש עץ מסיבי, הטחתו בחלק האחורי של ראש הקורבן, ועזיבת המקום מבלי לברר את מצבו מעידה על אדישות [...]. עוד נקבע כי מקרה של ירי מספר כדורים מנשק מאולתר לעבר שני בני אדם, כך שנגרם מותו של אחד מהם, מהווה מקרה חמור במיוחד של רצח באדישות [...]. לכך יש להוסיף כי מעשי הנאשם לאחר ההמתה עשויים ללמד על אדישות, כגון התעלמות ממצבו הקשה של הקורבן [...]" (שם, פסקאות 21-19; ההדגשות במקור).
דברים אלו יפים ומתאימים לענייננו (וראו עוד בעניין האבחנה בין רצח באדישות לרצח בקלות דעת: ע"פ 320/23 אשטה נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-6 (11.5.2025); ע"פ 6576/23 ברכאת נ' מדינת ישראל, פסקאות 36-34 (27.4.2025); ע"פ 5806/22 מדינת ישראל נ' גריפאת, פסקאות 16-9 (20.11.2022)).
יישום הדברים במקרה זה בו נקבע שהמערער הבחין במנוח עובר לזריקת בקבוק התבערה ושהוא זרק את הבקבוק אל תוך הרכב במתכוון, מוליך למסקנה כי המערער נכנס לגדרו של סעיף 20(ב) לחוק ב"דלת הראשית" ואין מקום לספק כי הוא גרם להמתתו של המנוח באדישות ולא בקלות דעת. המערער לא פעל ולוּ במקצת למנוע את התממשות הסכנה; הוא היה שווה נפש ביחס לאפשרות שהמנוח לא ישרוד את הצתתו; והוא נטש במהירות את המנוח, התעלם ממצבו ואף למעלה מכך, השאיר אותו גוסס אל מול עיניו. מכאן שמסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה במקומה ואין מקום להתערב בה. אך בכך לא מסתיים העניין ויש לדון בשאלה אם מה שעולל המערער למנוח עולה כדי "אכזריות מיוחדת".
אכזריות מיוחדת
כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הרצח שביצע המערער הוא רצח שגלומה בו "אכזריות מיוחדת", ועל כן הוא הורשע בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות בהתאם לסעיף 301א(א)(7) לחוק.
בדברי ההסבר לחוק תוארו המקרים שייכנסו תחת הנסיבה המחמירה כך:
"מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מעשה שנעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות בקרבן. בנסיבה זו נכללים מצבים שבהם לרצח התלוותה פגיעה נוספת בקרבן, והיא נועדה לבטא את הסלידה החברתית המוגברת כלפי רצח שנעשה תוך התעללות גופנית או נפשית, או באכזריות רבה. השימוש בביטוי "אכזריות מיוחדת" מגלם דרישה לאכזריות החורגת מזו הגלומה בעצם מעשה ההמתה" (דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח 972, עמ' 172).
בהתאם לאמור, גם בפסיקה הקיימת ניכרת מגמה שלא להחיל את הנסיבה המחמירה באופן גורף אלא במקרים חריגים בלבד. כך למשל נקבע כי עבירת רצח בוצעה באכזריות מיוחדת כאשר הרצח בוצע בנוכחות ילדיה של הקרבן, ביניהם ילדה הקטין שאף ניסה להציל אותה, באופן שהוסיף לסבלה של המנוחה (ע"פ 1213/23 אלאזה נ' מדינת ישראל, פסקה 58 (7.4.2025); ע"פ 3168/19 איילין נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (26.1.2022)). במקרה נוסף נקבע כי הרצח בוצע באכזריות מיוחדת מאחר שהקרבן חוותה סבל רב בטרם נרצחה במסכת ממושכת של דקירות ואינוס, ובעודה מנסה להימלט (ע"פ 2074/23 רפאיעה נ' מדינת ישראל, פסקה 66 (12.3.2024)). הפסיקה הכירה באכזריות מיוחדת גם במקרה שבו הרוצח חבט באִמו למוות באמצעות חפצים שונים באופן שהסב לה כאב רב, וזעקותיה נשמעו לכל עבר (ע"פ 2483/22 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-20 (9.5.2023)). במקרה אחר בו נקבע כי הרצח בוצע באכזריות מיוחדת, דובר ברצח שכלל מעשי אלימות מרובים כלפי הקרבן תוך שימוש בשני סוגים שונים של אמצעי המתה מכאיבים. הרצח נמשך זמן רב והתרחש בשתי זירות שונות. כל זאת כאשר הרוצח הוא בעלה של הקרבן ואב ילדיה (ע"פ 1130/19 שוא נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (27.12.2020)). בתוך כך הובע בפסיקה כי סבלו של הקרבן יכול לכלול גם סבל נפשי ולא רק סבל פיזי. כך למשל בנסיבות מסוימות ניתן להכיר ברצח ככזה שבוצע באכזריות מיוחדת גם כאשר הקרבן הייתה אישה הרה, המודעת להריונה ולכך שבהמתתה נגדעים גם חיי עוברה (ע"פ 8199/20 זיאדאת נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (30.4.2023)).
לצד זאת, הובע ספק האם מקרים שבהם הרצח בוצע בחניקה מהווים כשלעצמם אכזריות מיוחדת (ע"פ 3992/22 ותד נ' מדינת ישראל, פסקה 49 (7.5.2023)). גם ביחס למקרי רצח שבוצעו על ידי דקירות מרובות של המנוח תוך התעלמות מתחנוניו לעזרה נקבע כי הגם שמדובר ברצח אכזרי וממושך, שיטת ההמתה עצמה אינה עולה כדי אכזריות מיוחדת (ע"פ 1926/23 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (9.11.2025); ע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 52-50 (16.2.2023)).
בפסק הדין בע"פ 7905/23 כלאסני נ' מדינת ישראל (16.2.2025) (להלן: עניין כלאסני) נקבע כי המוקד בהחלת הנסיבה המחמירה האמורה צריך להיות על מידת הסבל שנגרם לקרבן (פיזי או נפשי), ובהמשך לכך על בית המשפט לבחון את מעשה הרצח "על פי החוויה שהקרבן עבר ומנקודת מבטו שלו" (שם, פסקה 59). את המקרים שבהם נקבע בפסיקת בית משפט זה כי רצח בוצע באכזריות מיוחדת, חילק בית המשפט לשלוש קטגוריות: רצח בשילוב עבירות חמורות נוספות; רצח שבוצע באופן ממושך ובאמצעים המחריפים את סבלו של הקרבן, כאשר במקרים אלו אכזריות הרוצח באה לידי ביטוי בשיטת ההמתה בה בחר לנקוט; והשלישית, כאשר הרצח מבוצע למול משפחת הקרבן באופן שהגביר את סבלו הנפשי של הקרבן, אם כי עצם הנוכחות כשלעצמו אינו מספיק אלא, למשל, כאשר ילדי הקרבן היו חלק מההתרחשות עצמה. לסיכום נאמרו הדברים הבאים:
"ננסה ככל שנרצה, עדיין נתקשה לתת קווים מנחים מוחשיים. תחושתי היא, כי מקרי רצח שבהם קיימת אותה אכזריות מיוחדת לה כיוון המחוקק, גם אם קשה לאפיינם ולהגדירם על בסיס נסיבות או מבחנים משפטיים כאלו ואחרים – אינם כה קשים לזיהוי. היושב בדין במקרים אלו נדרש לחוש זאת עמוק בקרבו. בדומה למחוקק, גם לשופט אין דרך לכמת את מידת האכזריות של מעשה רצח כזה או אחר. בידי השופט חוש הצדק; ניסיונו השיפוטי; בקיאותו המשפטית; וההיגיון הפשוט. על כל אלו להוליך את דרכו" (שם, פסקה 65).
ניישם את הדברים האמורים בענייננו. על סבלו הרב של המנוח אין חולק. הוא היה בהכרה מלאה בעת שהוצת, מודע לחלוטין למעשיו של המערער, וסָבַל סֵבֶל רב עד שהתמוטט. ניתן רק לדמיין את הבעתה שאחזה בו באותם שברירי שניות בהם אולי הספיק להבין את שעומד להתרחש כאשר ראה את בקבוק התבערה נזרק לעברו. מצלמת הגוף של השוטר שנכח במקום מתעדת את המנוח ברגעים האחרונים לפני שהתמוטט, את העור שמעל ידיו ופניו מקולף ואת ידיו רועדות (ת/3). במאמץ רב הוא סיפר לשוטר כי איננו מסוגל עוד לשאת זאת. הכוויות שאותרו על ראשו, חזהו, ירכיו, בטנו, גפיו וגבו מלמדות כי סבלו היה איטי וממושך וכי הכאב הכה כמעט בכל חלקי גופו שעלו באש.
כל רצח הוא אכזרי. כל הצתה היא אכזרית. אך, השאלה היא האם הרצח נכנס לגדרה של "אכזריות מיוחדת". כאמור לעיל, נדרש צבר של נסיבות שהוביל לסבל חריג ומתמשך של הקרבן. היינו שלצד הסבל שנגרם בסופו של דבר לנרצח, יש לשים את הדגש גם על אופיין האכזרי של פעולות הרוצח. אכן, תנאי הכרחי להחלת הנסיבה המחמירה הוא סבלו החריג של קרבן הרצח, אך בכך לא די.
מטבע הדברים, רצח באמצעות הצתת אדם בעודו בחיים הינו רצח שגלומה בו אכזריות, ואף אכזריות רבה. ואולם, בהשוואה למקרים אחרים שבהם נקבע כי הרצח בוצע באכזריות מיוחדת, קשה לראות ברצח בהצתה כשלעצמו כרצח המגלם את אותה "אכזריות מיוחדת" לה כיוון המחוקק. במקרה דנן, המערער הגיע לרכבו של המנוח, ניצב מולו, השליך לעברו בקבוק תבערה וברח. מבלי להקל בסבלו של המנוח, או בחומרת הרצח, בכך תם ונשלם האירוע. שלא כמו המקרים שנסקרו מעלה, הרצח בוצע באִבחה אחת, ופעולת הרצח נמשכה שניות ספורות בלבד. נסיבות המקרה אינן מעידות אפוא על הגדרת הרצח כמאופיין באכזריות מיוחדת.
ולקראת סיום ובשים לב לחוות דעתן של חברותיי. שתיהן שמו את הדגש על נקודת המבט של מבצע העבירה. אלא שחברתי השופטת כנפי-שטייניץ עמדה גם על החשיבות של הסבל שנגרם לקרבן העבירה ורואה בו, כדעתי, כתנאי הכרחי לביטויה של האכזריות המיוחדת. לעומת זאת חברתי השופטת רונן ביקשה להותיר את שאלת הצורך בקיומה של נסיבה זו לעת מצוא. כשלעצמי איני רואה מקום לקבוע אם קיים מעמד בכורה לסבלו של הקרבן או למעשיו של העבריין. ברם בעניין הכרחיות קיומו של סבלו החריג של קרבן העבירה נקבעה הלכה ברורה (עניין כלאסני) ואין המדובר בסוגיה שיש להותירה "בצריך עיון" כדעת חברתי השופטת רונן.
סיכומו של דבר: נוכח כל האמור אציע לחברותיי כי נקבל את הערעור בחלקו ונורה כי חלף הרשעת המערער בעבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(7) לחוק, הוא יורשע בעבירת הרצח הקבועה בסעיף 300 לחוק. מאחר שהעונש הקבוע בצד עבירה זו הוא עונש מרבי של מאסר עולם אך לא מאסר חובה, אציע כי הדיון יוּשב לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת טיעונים לעונש וגזירת דינו של המערער.
דוד מינץ
שופט
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ, לרבות מסקנתו כי הנסיבה המחמירה שלפיה "המעשה נעשה באכזריות מיוחדת" (סעיף 301א(א)(7) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)) אינה מתקיימת בענייננו – ולפיכך דין הערעור להתקבל באופן שהמערער יורשע בעבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף 300(א) לחוק. לנוכח חשיבות הסוגיה והשלכותיה על גזירת הדין, ומשזו הפעם הראשונה שבה נדונה בבית משפט זה חלופת "האכזריות המיוחדת" ביחס להמתה שבוצעה באדישות, מצאתי להוסיף דברים אחדים.
סקירת הפסיקה שהצטברה מאז הרפורמה בעבירות ההמתה, ובכללה הקטגוריות השונות של "אכזריות מיוחדת" שהותוו בע"פ 7905/23 כלאסני נ' מדינת ישראל (16.2.2025) (להלן: עניין כלאסני) פורטו בחוות דעתו של חברי, ואין צורך לחזור על הדברים. בסיפת פסק דינו בעניין כלאסני, עמד השופט י' אלרון על הקושי להתוות קווים מנחים מוחשיים למקרי הרצח בהם מתקיימת אותה אכזריות מיוחדת לה כיוון המחוקק (שם, בפסקה 65). ואכן, הניסיון ליצוק תוכן לחלופה זו מניח לפנינו אתגרים חדשים בכל מקרה מחדש. משמדובר בנסיבה שבהתקיימותה יוטל על העבריין עונש של מאסר עולם כעונש חובה, קיימת חשיבות בהתוויית גדריה וגבולותיה של נסיבה זו. חשיבות זו מתחדדת נוכח ההבחנה שערך המחוקק בין האכזריות הנשקלת בגדרי הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה לעת גזירת הדין: "האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו" (סעיף 40ט(א)(10) לחוק); לבין אותה "אכזריות מיוחדת" הנמנית עם יסודותיה של העבירה והמשנה את העונש העומד לצדה.
הפסיקה קבעה לא אחת כי נסיבה מחמירה זו "שמה את הזרקור על קורבן העבירה" וכי יש לבחון את המעשה "על פי החוויה שהקורבן עבר" (ע"פ 8363/19 גרנות נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (8.6.2021) (להלן: עניין גרנות)); כי "במוקד חומרתה של נסיבה זו אפוא ניצבים הסבל והאכזריות שנגרמו לקורבן העבירה" (ע"פ 8199/20 זיאדאת נ' מדינת ישראל, פסקה 41 לפסק דינו של השופט אלרון (30.4.2023); וראו: ע"פ 2074/23 רפאיעה נ' מדינת ישראל, פסקה 66 (12.3.2024) (להלן: עניין רפאיעה)); וכי "יש להתמקד בסבל מיוחד שנגרם לקורבן (בניגוד, למשל, להתמקדות ביסוד הנפשי של העושה)" (ע"פ 3168/19 איילין נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט אלרון (26.1.2022) (להלן: עניין איילין); ע"פ 3992/22 ותד נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (7.5.2023); וראו עוד: מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה (2019) לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי 320-319 (2020)).
גם חברי השופט מינץ עמד בחוות דעתו על כך שסבלו החריג של קורבן העבירה הוא תנאי הכרחי להחלת הנסיבה, אולם סבר כי בסבל זה אין די להתקיימותה וכי יש לשים את הדגש גם על אופיין של פעולות הרוצח (פסקה 43 לחוות דעתו). אני מצטרפת לעמדתו זו. אכן, חומרתה של נסיבה זו מתבטאת בסבלו של קורבן העבירה, אולם מוקד הבחינה של התקיימות הנסיבה הוא בעבריין ובמעשהו; שעה שסבלו של הקורבן הוא פועל יוצא של האכזריות שננקטה על-ידי העבריין.
הפניית הזרקור גם, ובעיקר, אל העבריין ואל מעשהו נובעת בראש ובראשונה מדרישת החוק, שכן אכזריות מעצם טיבה היא תכונה של העושה ותיאור אופיים של מעשיו. אכזר הוא העושה, ואכזריים הם מעשיו כלפי הקורבן. משקבע החוק כי "המעשה נעשה באכזריות מיוחדת", הרי שתיאר בכך את אופן עשיית המעשה, ולא את שחווה מי שנפגע ממנו. ואכן, "על-פי לשון הסעיף, האכזריות המיוחדת מתייחסת לטיב המעשה" (עניין איילין, פסקה 8 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה נ' הנדל). מעבר לכך, כפי שציין המשנה לנשיאה הנדל, בעוד שלגבי חלופת ההתעללות מצמיד הסעיף את ההתעללות לקורבן ("או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן"), הוא אינו עושה כן ביחס לאכזריות, הנצמדת ל"מעשה" ("המעשה נעשה באכזריות מיוחדת") (שם, בפסקה 8).
טעם נוסף להעתקת המוקד למעשיו של עושה העבירה נעוץ באחת ממטרותיו המרכזיות של הדין הפלילי – הכוונת התנהגות. תכלית מרכזית של הדין הפלילי היא "לגרום לאזרחי המדינה להימנע מהתנהגויות מסוימות, שבגינן הם עשויים להיענש" (בג"ץ 27156-08-24 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר הביטחון, פסקה 45 (19.11.2025)). באמצעות התוויית גבולות האסור והמותר, שואפים דיני העונשין שהפרט יפנים את הנורמות הרצויות וינהג על פיהן (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין – כרך ג: הענישה הפלילית 30 (מהדורה רביעית, 2022)). אלא שהוראה פלילית מכווינה התנהגות רק מקום שניתן להפיק ממנה "אמת מידה שיש בה כדי לכוון התנהגות ברמת ודאות התואמת את העניין" (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, 407 (2004); וראו ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פסקה 61 (12.1.2011)).
המדרג שקבע המחוקק בין עבירת הרצח הבסיסית לבין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות בשל "אכזריות מיוחדת" נושא אפוא מסר מכווין התנהגות נוסף: גם מי שגמר בליבו להמית, נותרת בידו הבחירה שלא להוסיף על מעשהו סבל שאינו נדרש לו. מסר כזה ניתן להפנות רק אל מה שנתון לשליטתו של העבריין, דהיינו אל אופן עשיית המעשה. חוויית הקורבן, התלויה לא אחת בגורמים שאינם בשליטתו כלל, אינה בת-הכוונה.
מהעתקת המוקד נובעת המסקנה כי סבל שאינו נזקף לבחירתו של העבריין, אינו מקים את הנסיבה המחמירה. טלו לדוגמה סבל שהעבריין לא צפה: למשל, אדם שביקש להמית בדרך שתסב סבל מועט ככל האפשר, אולם גרם ייסורים קשים בשל רגישות מיוחדת של הקורבן או בשל נסיבה שלא היה מודע לה. במצב דברים זה, אין לומר כי המעשה נעשה באכזריות מיוחדת; שהרי מדובר בנסיבה מפרטי העבירה, הטעונה מודעות מכוח סעיף 20(א) לחוק. כפי שנקבע, "הרוצח צריך להיות מודע לעובדות אשר מגבשות את האכזריות המיוחדת" (עניין איילין, בפסקה 9). דוגמה אחרת היא של סבל שהתפתח לאחר מעשהו של העבריין ובלא תלות בו: עוצמת הסבל שנגרם בפועל ומשכו תלויים בחוסנו של הקורבן, במהירות הגעתה של עזרה, במהלך הרפואי ונסיבות חיצוניות כיוצא באלה. התפתחויות אלה אינן מעידות על בחירותיו של העבריין להתאכזר אכזריות מיוחדת.
אדגיש כי לשאלה לאן ראוי להפנות את הזרקור – אם לקורבן אם לממית – השלכות מהותיות על גזירת הדין, ויש בדיון שלפנינו כדי להדגים אותן. השמת הזרקור באופן בלעדי על סבלו של המנוח, תוביל בענייננו להחלת חלופת "האכזריות המיוחדת". המנוח הוצת בעודו בהכרה מלאה, נאבק בלהבות, נכווה כוויות קשות ברוב חלקי גופו, ונותר בחיים ארבעה ימים נוספים בהם סבל ייסורים שלא ניתן להפריז בעוצמתם. אילו היה הדגש מושם על חוויית הקורבן, המסקנה הייתה מתבקשת מאליה. מאידך, כפי שפירט חברי, בחינת מעשהו של המערער, גם אם הוא אכזרי וקשה – מובילה למסקנה כי אין הוא מגבש את אותו יסוד של אכזריות "מיוחדת".
הנה כי כן קיימים טעמים טובים לשים את הדגש על העבריין ומעשיו. אני ערה לכך שבכך משתנה הדגש שנקטה הפסיקה עד כה, אולם אין בכך משום סטייה מהלכה שנפסקה, שכן מדובר בשאלה שהושארה עד כה פתוחה. בעניין גרנות, בו נקבע שהנסיבה שמה את הזרקור על קורבן העבירה, נאמר באותה נשימה כי האכזריות היא "כביש דו סטרי", וכי "יש בה ללמד על התנהגות הרוצח, אך גם על עוצמת הפגיעה בקורבן העבירה ובכבודו" (שם, בפסקה 13); ובעניין איילין ציין השופט הנדל במפורש כי "אין צורך לטעת מסמרות בשאלה האם האכזריות יכולה להיבחן רק מנקודת מבטו של הקורבן" (שם, בפסקה 8). כפי שהובהר, בענייננו אנו מצויים בצומת דרכים. ככל שהאכזריות תיבחן רק מנקודת מבטו של המנוח, דינו של המערער ייגזר למאסר עולם חובה כפי שקבע בית המשפט המחוזי; ככל שהיא תיבחן גם על-פי מעשיו, דינו יהיה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט עד למאסר עולם כעונש מרבי. לפיכך, שומה עלינו להכריע.
המבחן שיש להעמיד, אינו אפוא מבחן של 'סבל עודף', שהרי סבל עודף עשוי להיגרם גם שלא לבחירת העבריין, אלא מבחן של 'גרימת סבל עודף'. יש לבחון האם באופן ביצועו של הרצח היה דבר-מה נוסף, מעשה החורג מן החתירה לגרימת המוות, שהסב לקורבן סבל עודף, מעבר לסבל הכרוך בהמתתו. מבחן זה צר מזה הממוקד בקורבן, שכן אין הוא מסתפק בסבל עודף שנגרם, אלא דורש גם מעשה מזוהה של העבריין שגרם לו (וליתרונותיה של פרשנות צרה על פני מרחיבה של נסיבה זו ראו: עניין כלאסני, בפסקה 68). מבחן זה נגזר גם מדברי ההסבר שלוו את הצעת החוק שהביא חברי, המדברים ב"מצבים שבהם לרצח התלוותה פגיעה נוספת בקרבן" וכן ב"אכזריות החורגת מזו הגלומה בעצם מעשה ההמתה". דברים אלה מדגישים את הפגיעה ה"נוספת" והאכזריות ה"חורגת"; וזאת, ביחס ל"מעשה ההמתה" עצמו. ההשוואה שערך המחוקק היא אפוא פנימית: בין מה שעשה הממית לבין מה שההמתה חייבה, ולא חיצונית, בין מעשה רצח אחד לאחר. הדבר צוין גם בעניין כלאסני, שם תוארה האכזריות בכך שהנאשם "ביצע בחירה נוספת": לממש את החלטתו "באופן שהסב לקורבן סבל עודף" (שם, בפסקה 63). שלוש הקטגוריות שנמנו באותו עניין אינן קטגוריות נפרדות ומובחנות, אלא דפוסי התנהגות הממחישים את אופן גרימת הסבל העודף.
אותה תוספת, אותו דבר מה נוסף, אשר הסב סבל עודף לקורבן – שהוא המלמד על "אכזריות מיוחדת" – יכול שיהיה רכיב באופן ביצוע הרצח, דהיינו מעשה מסוים; שלב נוסף במהלך ההמתה; אמצעי בו בוצעה ההמתה; פרק הזמן הממושך בו בוצעה ועוד, החורגים מן הנדרש למעשה ההמתה. כך, ומבלי צורך להיכנס לפרטים קשים, בעניין גרנות התבטא אותו דבר מה נוסף בכך שההמתה בוצעה במספר שלבים ובאמצעים שונים ומכאיבים, באופן ממושך ותוך הפסקות בין שלב לשלב (שם, בפסקאות 2 ו-16); בע"פ 1130/19 שוא נ' מדינת ישראל (27.12.2020) התבטא הדבר במעבר בין זירות ובהתמשכות מסכת האלימות, באופן שהאריך את האירוע בלי לקדם את התוצאה. כך גם בע"פ 6322/20 רחאל נ' מדינת ישראל (18.9.2022) בו הדבר מצא ביטויו בחטיפת הקורבן, בהעברתה למקום אחר ובאלימות ממושכת שהופעלה כלפיה בטרם ההמתה, כך שההצתה שבאה בסופו של האירוע חתמה מסכת ממושכת; ובעניין רפאיעה – בעבירת מין שקדמה להמתה.
ובחזרה לענייננו. חברי שם דגש בחוות דעתו על כך שהרצח בוצע במהירות ובאבחה אחת. כשלעצמו, אין בממד הזמן כדי להעיד על מידת האכזריות של המעשה. כפי שעולה לצערנו מן המקרים הרבים שתוארו בפסיקה, המתה ממושכת כדוגמת ביצוע רצח בשלבים, מעבר בין זירות והחלפת כלי המתה – מתאפיינת לא אחת בהסבת סבל עודף לקורבן. ואולם הסבת סבל עודף יכולה להיעשות גם ברגע אחד. אלא שבנסיבות ענייננו, מהירות הביצוע משתלבת בתמונה כולה. המערער לא תכנן מראש להמית אדם; הוא הגיע לזירה כדי להצית רכב, ורק בשניות האחרונות – כך על פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי שאין מקום להתערב בהם – הבחין באדם היושב בתוכו, והיה אדיש לאפשרות שהאש ששילח ברכב תגרום למותו.
אדגיש, כי אין באדישות זו כשלעצמה כדי לשלול את תחולתה של "אכזריות מיוחדת". המחוקק ראה את האפשרות שנסיבה מחמירה תתקיים גם מקום שבו ההמתה נעשתה באדישות. סעיף 301א(א) לחוק פותח במילים "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן", ובכך מחיל את הנסיבות המחמירות גם על הממית באדישות (ראו: מרים גור-אריה, "הרפורמה בעבירות ההמתה: על מדרג עבירות ההמתה ועל רצח מתוך אדישות" ספר יעקב וינרוט 441, 447 (גרשון גונטובניק, אבי וינרוט, חיים זיכרמן עורכים, 2021)). חלופת האכזריות המיוחדת נוגעת לאופן ביצוע המעשה, ולא ליחסו החפצי של העבריין לתוצאה הקטלנית, ולפיכך אין בגרימת המוות באדישות כדי לשלול אותה.
אין באמור כדי לקבוע שכל מעשה הצתה לא יקים את הנסיבה של "אכזריות מיוחדת". מבלי לנטוע מסמרות, אילו למשל, היה המערער נוקט באמצעי שתכליתו לעכב את מותו של המנוח ולא לקרבו, ייתכן שבכך היה מתגבש אותו רכיב של הסבת סבל עודף. תוספת מעין זו אין בענייננו. האש לא נבחרה כדרך להמית באופן שיכאיב, ולמעשה לא נבחרה כדרך להמית כלל; היא הובאה לזירה לשם הצתת רכוש. האירוע, מחריד ומזעזע, היה ספונטני, ולא נלווה לו אותו דבר-מה נוסף מעבר למעשה ההמתה. בדומה, אין גם בנימוקי בית המשפט המחוזי בדבר מנוסתו של המערער ואי-הזעקת עזרה דבר-מה נוסף. בע"פ 1213/23 אלאזה נ' מדינת ישראל (7.4.2025) הובעה הסתייגות בית משפט זה מקביעה דומה של הערכאה הדיונית, עת נקבע כי "למרבה הצער, התנהגות שכזו אינה חריגה כלל וכלל" והיא "אינה מגלמת אכזריות 'מיוחדת' אלא את מידת האכזריות, הרבה כשלעצמה, הקיימת במעשי רצח רבים" (שם, פסקה 58).
לבסוף, אין בהכרעה זאת משום התעלמות מסבלו של הקורבן. גם מקום בו לא נמצאה "אכזריות מיוחדת" במעשה הממית, אך נקבע כי הקורבן סבל סבל מיוחד, ניתן לתת ביטוי לסבלו בגדרי העונש שיוטל על עושה העבירה על-פי שיקולי הענישה הכלליים הנתונים לשיקול דעתו של בית המשפט, ובכללם השיקול שבסעיף 40ט(א)(10) לחוק.
אשר על כן, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי.
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
השופטת רות רונן:
אני מצטרפת למסקנותיו של חברי השופט ד' מינץ, ולעיקרי חוות דעתה של חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ, ביחס לפרשנות חלופת "האכזריות המיוחדת" הקבועה בסעיף 301א(א)(7) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). סעיף זה מורה כי מקום שבו הרצח "נעשה באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן", קמה עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, שעונשה מאסר עולם ועונש זה בלבד.
כפי שנקבע לא אחת, בחינת התקיימותה של נסיבה מחמירה זו על מקרה ספציפי כרוכה בקושי אינהרנטי, שעה שבכל מעשי הרצח, מעצם טבעם, טמונה אכזריות. מטעם זה, ועל רקע העונש החמור שהנסיבה המחמירה נושאת בצידה, נקבע כי יש להישמר מפני פרשנות מרחיבה שלה; וכי ראוי להותיר את גבולותיה להתפתח בהדרגה, ממקרה למקרה. המקרה שלפנינו מעורר אפוא שאלה באשר לאופן שבו יש לבחון את התקיימותה של נסיבה מחמירה זו – אילו רכיבים יש להביא בחשבון במסגרת הבחינה, ומהו היחס הראוי ביניהם. זאת בפרט בנוגע לחלופה שעניינה ברצח שבוצע ב"אכזריות מיוחדת".
מאחר שהמקרה שלפנינו מהווה נדבך נוסף בפרשנות הנסיבה המחמירה באופן שעשוי להשליך על המקרים הבאים שיעמדו בפני בתי המשפט – אבקש להוסיף מספר הערות משלי. זאת בעיקר בהתייחס לשאלה האם נקודת המבט ביחס לרצח שבוצע באכזריות מיוחדת היא בעיקרה נקודת מבטו של הקורבן או של העבריין; ובהתייחס לשאלת היסוד הנפשי הנדרש לצורך בחינת התקיימותה של הנסיבה של אכזריות מיוחדת.
נקודת המבט בנסיבה של "אכזריות מיוחדת"
כפי שציינו חבריי, הגישה הנוהגת בפסיקת בית משפט זה היא כי הנסיבה המחמירה נבחנת מהזווית של הקורבן, "על פי החוויה שהקורבן עבר ומנקודת מבטו שלו" (ע"פ 7905/23 כלאסני נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (16.2.2025) (להלן: עניין כלאסני)). ואולם, חשוב לציין כי גם לפי גישה זו, השמה דגש על סבלו של הקורבן, יש משקל גם לאופיין של פעולות העבריין – אשר עשויות ללמד על עוצמת הסבל שנגרם לקורבן (ע"פ 8363/19 גרנות נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (8.6.2021)). אף הקטגוריות שפורטו בעניין כלאסני כמקרים העשויים להקים אכזריות המיוחדת משקפות התייחסות גם לתהליך ההמתה: רצח שנלוותה לו עבירה חמורה נוספת; רצח שבוצע באופן ממושך; ורצח שבוצע לעיני בני משפחתו של הקורבן באופן שהגביר את סבלו (שם, פסקאות 61–64). ניתן לראות כי קטגוריות אלה אינן מתמקדות רק בסבל שנגרם לקורבן – אלא גם באופן שבו פעל העבריין ובנסיבות שבהן בוצע הרצח. מכאן, שאף שהדין הקיים מציב את נקודת מבטו ובתוך כך את סבלו של הקורבן במוקד הבחינה, אין משמעות הדבר כי בחינה זו נעשית במנותק מאופיין של פעולות העבריין.
בחוות דעתה, עמדה חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ, על כך שלשיטתה יש לערוך שינוי מסוים בפרשנות הנוהגת לנסיבה של אכזריות המיוחדת, באמצעות הפניית זרקור הבחינה למעשיו של העבריין (להבדיל מנקודת מבטו של הקורבן). אני מצטרפת לעמדתה ולנימוקיה ביחס לכך. גם לטעמי, גישה השמה את מעשיו של העבריין במוקד בחינת התקיימותה של האכזריות המיוחדת תואמת יותר את לשון החוק; את עיקרון האשמה העומד ביסוד ההליך הפלילי; ואת תפקידו החברתי של ההליך בהכוונת התנהגות. בהקשר זה יוער כי נראה שגם המחוקק סבר שההצדקה לייחוס מידת אשמה נוספת טמונה בפעולותיו של העבריין: "אנחנו חושבים שדרך ביצוע המוות בהקשר הזה מבטאת מידת אשמה נוספת וראויה שוב לתיוג של נסיבה מחמירה" (ראו: פרוטוקול ישיבה 505 של ועדת חוקה חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 28 (12.12.2017) (להלן: פרוטוקול ישיבה 505)). כפי שציינה חברתי, פרשנות זו אף תמנע מצב של הרשעה בנסיבה המחמירה מקום שבו נגרם לקורבן סבל רב, אך כזה שאינו תלוי בבחירותיו של העבריין. מכאן שאין לוותר גם לשיטתי, לצורך הרשעה ברצח באכזריות מיוחדת, על נקודת המבט של העבריין ביחס לאכזריות האמורה.
השאלה היא האם סבלו החריג של הקורבן צריך להיוותר תנאי להרשעה בנסיבה המחמירה. חבריי ציינו כי מעבר לבחינת אופיין של פעולות העבריין, סבלו החריג של הקורבן הוא תנאי הכרחי לקיומה של הנסיבה המחמירה (פסקה 43 לחוות דעתו של השופט ד' מינץ; פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ). בעניין זה, אציע לחבריי כי לא נקבע מסמרות, ובשים לב לאתגר שביציקת תוכן לנסיבה המחמירה ובצורך בפיתוחה ממקרה למקרה – נותיר את השאלה האם קיומו של סבל חריג כחלק מנקודת מבטו של הקורבן הוא נתון הכרחי לקיומה של אכזריות מיוחדת – בצריך עיון.
אכן, ישנם טעמים טובים לכך שקיומו של סבל חריג יהיה תנאי הכרחי להרשעה בחלופת האכזריות המיוחדת שבנסיבה המחמירה. קביעה כזו מכירה בכך שהערך המוגן המרכזי עליו מבקשת הנסיבה להגן הוא מניעת סבל עודף של הקורבן (מעבר לזה הכרוך בעצם הרצח). בהיעדרו, פוחתת ההצדקה להרשעה בנסיבה המחמירה. בנוסף, יש לזכור כי במקרים בהם לא ניתן להצביע על קיומו של סבל חריג, עומדת לבית המשפט האפשרות להחמיר בעונשו של העבריין, וזאת בהתאם לסעיף 40ט(10) לחוק העונשין המורה לבית המשפט להביא בחשבון את האכזריות שבביצוע המעשים כחלק מקביעת מתחם העונש ההולם. יצוין כי לא אחת מקרים אלה משתלבים ממילא עם נסיבות מחמירות אחרות (למשל תכנון ושקילה) אשר גם משמעותן היא מאסר עולם ועונש זה בלבד (להרחבה אודות עמדה זו, ראו: מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה (2019) לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי 320-319 (2020)).
חרף האמור, מספר טעמים הובילו אותי למסקנה שלא נכון, למצער בעת הזו, לקבוע כי מדובר בתנאי הכרחי. זאת, בראש ובראשונה בשל תפיסתי לפיה בין אם נגרם בפועל סבל חריג לקורבן ובין אם איבד הכרתו בתוך שניות באופן שלא מאפשר קביעה כזו – מידת האשם הגלומה במעשיו של העבריין שהיה מודע לסבל שעלול להיגרם כתוצאה ממעשיו ובכל זאת בחר לעשות כן – היא זהה; וכך גם הסלידה החברתית ממנו ומפעולותיו. יש לציין כי גם במקרה בו לא הוכח שנגרם סבל רב לקורבן – הבהלה והחרדה שהמעשים האכזריים מייצרים בקרב הציבור היא דומה; ואף הצורך להרחיק את העבריין מהחברה לתקופה דומה נותר זהה.
גישה זו אף מתיישבת עם ההצדקות עליהן עמדה חברתי ביחס להעברת המוקד להתנהגותו של העבריין, להבדיל מתוצאות מעשיו שלעיתים אינן תלויות בו. שיקול נוסף שניתן להביאו בחשבון בהקשר זה הוא הקושי הראייתי שטמון בהוכחת מידת הסבל של הקורבן (שכבר הלך לעולמו) ומשכו (ראו: ע"פ 3992/22 ותד נ' מדינת ישראל, פסקה 49 (7.5.2023)).
ודוקו: כפי שציינה חברתי, בשונה מיתר החלופות שבנסיבה המחמירה, חלופת "האכזריות המיוחדת" אינה מפנה במפורש לקורבן אלא ממוקדת "במעשה" (ע"פ 3168/19 איילין נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.1.2022) (להלן: עניין איילין)). היינו –קיומו של סבל חריג אינו דרישה תוצאתית שהמחוקק קבע ביחס להתנהגות אכזרית במיוחד שליוותה את הרצח. משכך, הקביעה כי קיומו של סבל חריג הוא תנאי שאין בלתו להתגבשות הנסיבה המחמירה אינה נלמדת מלשון החוק; וכאמור לעיל היא עשויה שלא להתיישב עם העברת מוקד הבחינה אל מעשיו של העבריין. ויודגש – דברי אלה אינם מכוונים למקרים בהם האכזריות הופנתה כלפי גופה, שאין מקומם תחת הנסיבה המחמירה (בהקשר זה ראו: ע"פ 2483/22 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-20 (9.5.2023); פרוטוקול ישיבה 505, בעמ' 29).
בעניין איילין הוכרה האפשרות לקבוע כי מתקיימת אכזריות מיוחדת גם מקום שבו למעשה הרצח נלוו מעשים שהוסיפו והשפילו את הקורבן, ואף הוכרה האפשרות כי ייקבע שאכזריות מיוחדת מתקיימת מקום שבו הקורבן כלל לא היה מודע להשפלה שהתלוותה למעשה הרצח (שם, בפסקה 8). מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, לו תישמע דעתי, נאמץ גישה זו כך שנותיר את השאלה האם קיומו של סבל חריג הוא תנאי הכרחי לקיומה של אכזריות מיוחדת – לעתיד לבוא. משמעות הדבר אינה שמידת הסבל אינו נתון קריטי. עוצמת הסבל – כחלק מנקודת מבטו של הקורבן לאירוע – הוא נתון חשוב ורלוונטי ביותר שעשוי ללמד על מידת אכזריותו של העבריין.
היסוד הנפשי הנדרש לצורך קביעת הנסיבה של "אכזריות מיוחדת"
מאחר שלעמדתי יש מקום להפנות את הזרקור בבחינת הנסיבה המחמירה למעשיו של העבריין, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה גם למשמעות שיש לייחס למטרותיו ולכוונותיו של העבריין ביחס לפעולות המקימות את האכזריות המיוחדת. כפי שציינה חברתי, הנסיבה המחמירה בדבר אכזריות מיוחדת אינה עוסקת ביסוד הנפשי של העבריין ביחס לתוצאת מעשיו – גרימת המוות, אלא לתהליך שהביא לתוצאה זו.
אף שהטלת עונש מאסר עולם על מי שפעל באדישות ביחס לגרימת המוות עשויה לעורר קושי בשים לב לפער בינו לבין מקרי רצח המבוצעים בכוונה ואשר אינם באים בגדרי הנסיבות המחמירות – המחוקק היה מודע לקושי זה ובחר לקבוע כי גם במקרים אלה תחול הנסיבה המחמירה על השלכותיה (ראו, למשל: פרוטוקול ישיבה 505, בעמ' 35)). על כן, הרשעה בעבירת רצח בנסיבות מחמירות אפשרית הן מקום שבו פעל העבריין בכוונה והן מקום שבו פעל באדישות ביחס לתוצאת מעשיו כמו גם ביחס לתהליך שהביא לתוצאה זו והאכזריות המיוחדת הכרוכה בו.
כאמור, בחינת הנסיבה המחמירה בדבר אכזריות מיוחדת ממוקדת בתהליך שהוביל למות הקורבן. בהקשר זה, לאחר שבית המשפט קבע כי מעשיו של העבריין אכזריים במיוחד, כפי שציינה חברתי בפסקה 7 לחוות דעתה, די שהמאשימה תוכיח כי העבריין היה מודע לעובדות המגבשות את האכזריות המיוחדת בתהליך האמור (ראו גם: עניין איילין, בפסקה 9). היינו – הנסיבה המחמירה אינה דורשת כי העבריין יפעל מתוך כוונה או מטרה לפעול בדרך אכזרית במיוחד שעלולה לגרום לסבל חריג לקורבן.
דרישת המודעות מבטאת אפוא את התפיסה לפיה האנטי-חברתיות והאכזריות הקשה המיוחסת לעבריין נובעות מבחירתו המודעת לפעול כפי שפעל. בחירה זו היא שמצדיקה את ייחוס הנסיבה המחמירה גם מקום שבו העבריין לא היה חפץ בתהליך האכזרי במיוחד שארע בנסיבות העניין.
יישום האמור על עניינו של המערער הוביל אותי – לא בלי התלבטות – להצטרף לתוצאתם של חבריי. לטעמי, הגם שאין מחלוקת שהצתת אדם בעודו בחיים היא אכזרית, מדובר במעשה שאינו תמיד ובהכרח מעשה של אכזריות "מיוחדת" כפי שפורש מונח זה בהלכה הפסוקה. במקרה דנן, המערער הגיע למקום במטרה להצית מכונית. הוא התקרב בריצה לעבר מכוניתו של המנוח, ומשהגיע סמוך אליה, הבחין כי המנוח נמצא בה. חרף זאת, השליך את בקבוק התבערה אל תוך המכונית, באופן שהצית אותה וגרם למנוח כוויות קשות, אשר הובילו בסופו של דבר למותו. האירוע המתואר נמשך שניות ספורות וכלל פעולה אחת דרמטית מצד המערער. אין די בהמתה בדרך זו כדי להביא למסקנה כי מדובר במעשה של אכזריות "מיוחדת". זאת מבלי לקבוע כמובן מסמרות ביחס למקרים עתידיים אחרים – בהם נגרם המוות בשריפה.
בכפוף לאמור, אני מצטרפת אפוא לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ.
רות רונן
שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ז (15 אוקטובר 2026).
דוד מינץ
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
רות רונן
שופטת