עפה"ג 50210-11-25 — פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עפה"ג 50210-11-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו מיום 8.7.2025 ועל גזר דינו מיום 27.10.2025 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ה' רוזנברג שיינרט, ע' מיכלס ו-ר' סולקין) בתפח"ע 33469-06-23 תאריך ישיבה: כ"ג תמוז התשפ"ו (08 יולי 2026) בשם המערער: עו"ד יאיר אוחיון בשם המשיבה: עו"ד מיכל קליין; עו"ד דנה אלון בשם נפגעת העבירה: עו"ד קרן מכלוף טליס פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על הכרעת דינו מיום 8.7.2025 ועל גזר דינו מיום 27.10.2025 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ה' רוזנברג שיינרט, ע' מיכלס ו-ר' סולקין) בתפח"ע 33469-06-23. כתב האישום נגד המערער, סבהּ של א.א, קטינה ילידת 11.6.2011, נפגעת העבירה (להלן: הקטינה), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בקטינה על ידי בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בכתב האישום מסופר כי במועד שאינו ידוע למשיבה, במהלך שנת 2018, בעת שהוריהן נעדרו מהבית, נותרו הקטינה ואחיותיה תחת השגחתו של המערער. בשלב מסוים בו שכבה הקטינה במיטה בחדרה, התיישב המערער על כיסא לצד מיטתה, הרים את חולצתה עד לגובה החזה, ליטף את בטנה, והכניס את ידו מתחת למכנסיה ותחתוניה. לאחר מכן ובמשך כשתי דקות שפשף המערער באצבעו את איבר מינה של הקטינה, שלא בהסכמתה, לשם גירוי, ביזוי או סיפוק מיניים, כאשר באותו הזמן האירה הקטינה עם פנס לעבר פרפרים בתקרת חדרה. לאחר שחדל ממעשיו, יצא המערער מחדרה של הקטינה ושטף את ידיו. הקטינה כיבתה את הפנס ונרדמה. המערער כפר באשמה המיוחסת לו, אך לצד זאת אישר שבמועד הנקוב בכתב האישום השגיח על הקטינה ועל אחיותיה; שבזמן שהקטינה שכבה במיטתה הוא התיישב על כיסא לצד מיטתה; ושבניסיון להרדים אותה ליטף את בטנה, בעת שהיא האירה עם פנס לעבר פרפרים בתקרת חדרה. בכך התמצו מעשיו. לטענתו, ברגע שהקטינה נרדמה הוא קם ויצא מהחדר וכפר בכך ששטף את ידיו לאחר מכן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתחילת הכרעת דינו ציין בית המשפט כי הראיה המרכזית מטעם המשיבה היא עדותה של הקטינה בפני חוקרת ילדים שהוגשה לפניו לאחר שהחוקרת אסרה על העדתה בשל התנגדות הוריה. על כן נקבע כי לפי סעיף 11 לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק תיקון דיני הראיות) נדרשת ראיה מסייעת לעדות הקטינה לשם הרשעת המערער. בהתאם לכך המשיבה ביקשה למצוא סיוע בעדותה של ע', בִתה של אשתו השנייה של המערער מנישואיה הקודמים (להלן: ע'), שסיפרה על פגיעה מינית דומה שבוצעה בה על ידי המערער כשהייתה ילדה. נטען כי מעשים אלו מהווים "מעשים דומים" והעדות מהווה "עדות שיטה", וכי עדותה של ע' ממלאת אחר דרישת הסיוע. בנוסף, המשיבה הציגה ראיות מחזקות נוספות, ובהן מצבה הנפשי של הקטינה לאחר הפגיעה; נסיבות הגשת התלונה במשטרה; וגרסת המערער המופרכת והשקרית. מנגד המערער טען כי אין לתת אמון בעדות הקטינה שהובאה מכלי שני והמרובת קשיים, וכי עדותה של ע' אינה אמינה ואינה מהווה סיוע. בית המשפט ציין כי חקירתה של הקטינה החלה בעקבות תלונה שהגישה ע' במשטרה נגד המערער ביום 31.5.2023, בה סיפרה שנודע לה על הפגיעה בקטינה. בעקבות תלונה זו חוקרת הילדים הגיעה לבית הספר של הקטינה וחקרה אותה ללא ידיעת הוריה. הקטינה נחקרה על ידי חוקרת הילדים ביום 1.6.2023, מספר ימים לפני שמלאו לה 12 שנים. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה התלונות נגדו הן תולדה של קנוניה משפחתית שרקמו נגדו בני משפחתו. נקבע כי הקטינה נחקרה בדרך של תשאול פתוח וללא שאלות מדריכות, באופן שאפשר לה למסור את כלל הפרטים שהיא זוכרת לגבי המקרה, כך שאין חשש מחקירה מוטית ומגמתית. הקטינה תיארה שהמערער, סבהּ, פגע בה לפני כארבע שנים כאשר עשה "בייביסיטר" עליה ועל אחיותיה, בביתם הקודם. היא סיפרה שהמערער ישב על כיסא ליד מיטתה, דגדג אותה בבטן ולאט לאט הוריד את ידו למטה, הכניס את אצבעו "לבפנים" ושפשף את איבר מינה למשך כשתי דקות. הקטינה אף תיארה את הפרפרים שהיו תלויים על תקרת חדרה וסיפרה כי האירה עליהם עם פנס. בסיום המעשה המערער יצא מחדרה והיא הבחינה בו שוטף את ידיו. או אז היא כיבתה את הפנס ונרדמה. הקטינה תיארה תחושות של אי-נוחות, חוסר נעימות ורצון שהמעשה ייגמר. בית המשפט ציין כי הקטינה דייקה בתשובותיה, לא מסרה פרטים לגביהם לא הייתה בטוחה, והבהירה שתיאוריה מבוססים על המגע שחשה ולאו דווקא על מראה עיניה. היא תיארה את המגע כ"דגדוג", "חיטוט" ו"שפשוף" באזור "קו הפיפי". באשר לחשיפת המקרה היא זכרה שסיפרה לאביה למחרת היום את שאירע, דבר שהוביל לניתוק הקשר המשפחתי עם המערער, וכן סיפרה לאִמהּ אשר הגיבה בתדהמה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי גרסת הקטינה אינה אותנטית או מתוזמנת. איש לא יכול היה להכין את הקטינה מראש לעדות משום שהחקירה החלה באופן מפתיע שעה שחוקרת הילדים הגיעה לבית הספר שלה. אף לא הוכח כי מישהו אמר לה מה לומר. הקטינה הייתה עקבית בגרסתה לאורך כל העדות, לא ניסתה להשחיר את פני המערער והיא אף אמרה שהיא "סוג של" אוהבת אותו. חוקרת הילדים התרשמה כי ניתן להתיר את עדות הקטינה בבית המשפט, אך לנוכח התנגדות הוריה, שינתה את המלצתה ואסרה את העדתה. במסגרת זו בית המשפט קבע כי עדותה של חוקרת הילדים הותירה רושם חיובי וכי היא ניהלה את החקירה במקצועיות ובזהירות. היא ייחסה "מהימנות מלאה" לדברי הקטינה, בהתבסס על מספר קריטריונים מקצועיים וכלים להערכת מהימנות, כגון מלל חופשי ולא מובנה, תיאורים מורחבים, עיגון הדברים בזמן ובמקום, ואזכור פרטים שוליים וייחודיים (כמו הפרפרים על התקרה, הפנס ושטיפת הידיים). כך, התרשמות בית המשפט מצפייה בתיעוד החקירה של הקטינה הייתה שהיא מסרה עדות קוהרנטית, עשירה בפרטים, אותנטית וברורה, תוך שימוש בשפה ילדותית אך מוחשית. היא תיארה את תחושותיה בעת מגע המערער בה באופן משכנע, תוך שימוש בתיאורים כגון "דגדוג", "רכבת הרים שעולה ויורדת" או "בורח פיפי", מה שמלמד על חוויה אמיתית ולא על סיפור מומצא. הקטינה גם לא היססה להודות כשלא זכרה פרטים מסוימים, כמו פרצופו של המערער בעת המעשה. מנגד, דחה בית המשפט את טענות המערער בדבר פגמים המפחיתים לשיטתו ממהימנות הקטינה, כגון חלוף הזמן ממועד האירוע עד למועד חקירתה, גילה הצעיר במועד האירוע והעובדה שבעת המקרה הייתה מצויה בשלבי הירדמות. נקבע כי אי-דיוקים בעדות קטינים, במיוחד קורבנות עבירות מין במשפחה, הם בלתי נמנעים נוכח הקשיים הכרוכים במתן עדות שכזו, והם אינם פוגעים במהימנות ה"גרעין הקשה" של העדות. הקטינה סיפקה עדות מפורטת וקוהרנטית, היא שמרה על עקביות בתשובותיה והעידה מתוך חוויה אישית. בשים לב ל"גרעין האמת" הבולט העולה מגרסתה, הרי שאין באי-הדיוקים הנטענים כדי לפגום במהימנותה. גם טענות המערער לזיהום חקירה נדחו, שכן העובדה שהקטינה דיברה עם קרוביה על אודות המקרה אינה מעידה על זיהום חקירה. המערער גם לא הוכיח כי הקטינה קיבלה הנחיות מהוריה לפני החקירה, והם אף כלל לא ידעו כי היא עתידה להיחקר. גם הטענה לגבי סתירה בין עדות הקטינה לעדות ר', אחותה הצעירה ממנה בשנה וחצי, נדחתה. זאת מפני שר' מסרה עדות מגומגמת והססנית, ולא הצליחה לאשר שראתה פגיעה מינית. נקבע שהסיבה לכך נעוצה בעדות הקטינה, אשר נתמכה בדברי המערער עצמו בחקירתו ובעדויות של בני משפחה נוספים, שלפיה ר' ישנה בעת האירוע וכלל לא הייתה עדה למעשים המיניים שביצע המערער בקטינה. עוד צוין כי אף אם יש להניח כי ר' הייתה ערה, שדה הראייה שלה היה חסום והיא לא הייתה יכולה לראות את הנעשה. באשר לראיית הסיוע הנדרשת, נקבע כי הסיוע צריך לגעת בנקודה ממשית שבמחלוקת, לסבך את הנאשם, ולבוא ממקור נפרד ועצמאי מהראיה העיקרית. במסגרת זו מאחר שחקירות ילדים מתועדות באופן חזותי וקולי, לבית המשפט יש יכולת משופרת להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדות הנחקר ולקבוע את מהימנותו. הואיל אפוא ועוצמת הסיוע הנדרש תלויה במהימנות העדות העיקרית, ובמקרה זה לאור מהימנותה הגבוהה של הקטינה, די בסיוע שאינו ברף העליון. נקבע כי ראיית הסיוע המרכזית שהציגה המשיבה, עדותה של ע', היא משמעותית ובעלת ערך ראייתי גבוה. כאמור, ע' העידה על מעשים מיניים שביצע בה המערער בילדותה. נקבע כי עדות זו, אף שהמעשים התיישנו, יכולה לשמש כסיוע לעדות הקטינה, שעה שע' מסרה עדות אמינה על אודות מעשים דומים שביצע בה המערער. היא הותירה רושם חיובי ביותר על בית המשפט. היא תיארה בהתרגשות כיצד אובחנה עם סרטן השד ביום 31.5.2023 ובו ביום החליטה להתלונן במשטרה נגד המערער, כשהיא חשה צורך "לנקות את זה אחת ולתמיד". היא סיפרה כי נודע לה על הפגיעה בקטינה מאִמהּ אשר שמעה על כך מבנו של המערער שהלה פגע גם בנכדתו. ע' פנתה לאִמהּ של הקטינה ושיתפה אותה בפגיעה שחוותה בעצמה, וחיזוק לכך נמצא בהתכתבויות ביניהן. נקבע כי הקשר בין ע' למשפחת הקטינה היה רופף ביותר, והדבר מחזק את דחיית טענת הקנוניה שנרקמה לשיטת המערער בין בני משפחתו נגדו. ע' סיפרה שהמערער החל לפגוע בה כשהייתה בת 11-9 כשהיה מרעיף עליה "פינוקים וממתקים" ועושה לה מסאז'ים. היא תיארה כיצד ליטף אותה במעלה רגליה, עד לתחתונים ולאיבר מינה, ולעיתים בחזה, כחלק מהמסאז'. היא הרגישה נעימות, אך לא הבינה את המשמעות המינית של המעשים. היא ציינה שהמערער תמיד שטף ידיים עם סבון לאחר מעשיו, מה שהיה נראה לה מוזר. נקודת המפנה הייתה כשפעם אחת הוריד לה את התחתונים, ואז "נדלק לה האסימון" (כך במקור) שהמעשים אינם תקינים. היא תיארה אירוע ספציפי בו המערער לקח אותה לדירתו, שם הוריד את תחתוניה והיא נבהלה וביקשה שיפסיק בכך. הוא הפסיק, שטף ידיים, והם יצאו לביתה. המערער אמר לה שתספר לאִמהּ שהיו פקקים. היא ניסתה לספר לאִמהּ על מעשיו, אך היא לא האמינה לה, מה שגרם לה תחושת חוסר אונים ורצון להגן על אחיה. ע' חזרה על עדותה באופן עקבי בחקירה הנגדית. היא תיארה את המערער כדמות מורכבת בעל תכונות טובות, לא רק "מפלצת", וציינה שתמיד נהג לשטוף ידיים לאחר ביצוע המעשים, מה שהיה "מאוד מאוד בולט" ו"מוזר". היא גם סיפרה שבגיל 21 התעמתה עם המערער, והוא הודה ש"הגבולות היטשטשו לי בין ילדה לאישה" והתנצל. בנוסף על כך, אִמהּ של ע' אישרה את גרסתה של ע' לגבי הדיווח על הפגיעה, את סיפור ה"פקקים", ואת העובדה שלאחר המקרה ע' סירבה בעקביות לשבת ליד המערער. אִמהּ של ע' גם אישרה שע' טופלה פסיכולוגית מגיל 16 על רקע הפגיעה. בית המשפט דחה את טענות המערער נגד מהימנותה של ע' וקבע כי עדותה אמינה ביותר. נקבע אפוא כי קווי הדמיון המוחשיים בין המעשים שביצע המערער בע' ובקטינה רבים ומשמעותיים: שתי הנפגעות היו בנות משפחה קטינות שהיו בקשר הדוק עם המערער; המעשים בוצעו בסביבה מוכרת (בית הקטינה/דירת המערער), אגב פעילות שגרתית (השכבה לישון/צפייה בטלוויזיה); המעשים בוצעו בהדרגתיות (מגע ראשוני שנחזה להיות לגיטימי ונעים, דוגמת עיסוי, דגדוג או ליטוף באיבר "ניטרלי" שגלש למגע מיני באיברים אינטימיים); המערער נגע באיבר מינן של שתיהן באופן שגרם להן עוררות מסוימת; ודפוס הפעולה הבולט והזהה ביותר הוא שטיפת הידיים לאחר המעשים. פרט זה, שאי אפשר היה לתאם בעדויות מחזק מאוד את מהימנות שתי העדויות. לא הוכח מניע לשקר, ולא היה תיאום בין שתי הנפגעות. בהקשר זה יצוין כי המערער כאמור הכחיש ששטף את ידיו לאחר ביצוע המעשים בקטינה. ברם בית המשפט דחה את טענותיו בעניין ונתן לפרט זה חשיבות כפולה: הוא מתיישב עם דינמיקה מוכרת של פגיעה מינית, והוא זהה כאמור לתיאור שמסרה ע' כי גם לאחר ביצוע המעשים בה שטף המערער את ידיו. המערער אף לא נחקר עקב תלונתה של ע' וכלל לא ידע שהיא מסרה תיאור אודות פרט זה, מה שמחזק את מהימנות הקטינה. מנגד, המערער טען כי אין לייחס לפרט זה כל משקל שכן הוא עלה רק בחקירתה של הקטינה בחלוף 6 שנים ממועד האירוע והיא לא סיפרה על כך לאיש בזמן אמת. טענתו בדבר שיהוי בדיווח על פרט זה נדחתה, שכן מדובר בפרט שולי לכאורה שאינו עומד בליבת האירוע (זולת חשיבותו המשפטית), שחוקרת ילדים מיומנת הצליחה לחלץ בחקירה מקצועית. על כן, אין מקום לצפות שהקטינה תציין פרט זה בעת הדיווח על האירוע להוריה. גם טענת המערער כי החוקרת יצרה באופן מכוון זהות בין תיאור הקטינה את פרט זה לבין תיאורה של ע' נדחתה. זאת שכן החוקרות שחקרו את השתיים שונות. בית המשפט גם דחה את הטענה שהקטינה לא יכלה לראות את המערער שוטף את ידיו, שכן היא הסבירה ש"הצצה" מעבר לארון אפשרה לה זאת, ומיקום חדר האמבטיה תמך בכך. לצד ראיית הסיוע בדמות עדותה של ע', בית המשפט מצא כאמור חיזוקים נוספים לעדות הקטינה, ובהם היעדר מניע מצד הקטינה להפליל את המערער, סבהּ, בפרט כאשר החקירה התבצעה שלא ביוזמתה או ביוזמת מי מהוריה; חשיפת המעשים על ידי הקטינה בפני הוריה יום לאחר האירוע; ועדות המערער שאישר פרטים רבים שמסרה הקטינה בעדותה, שעה שהקטינה מסרה את עדותה בטרם נחקר המערער ולכן לא יכלה לדעת מה ימסור בחקירתו. המערער נחקר שלוש פעמים במשטרה והעיד בבית המשפט. לעומת כל האמור לעיל לגבי ההתרשמות החיובית של בית המשפט מהעדויות שנשמעו מטעם המשיבה, גרסתו של המערער נמצאה בעיני בית המשפט בלתי עקבית, מתפתחת, וכללה שקרים והפרכות שאף חיזקו את ראיות המשיבה. המערער שינה מספר פעמים את גרסתו לגבי הסיבה לניתוק הקשר עם בנו, אביה של הקטינה. בתחילה המערער מסר כי כלל לא ידע מה הסיבה לניתוק הקשר ובהמשך הודה שידע על ההאשמות בפגיעה בקטינה זמן רב לפני חקירתו. התנהלותו של המערער, אשר ביקש "לסגור עניין" באמצעות "סולחה" עם בנו, במקום לנקות את שמו מההאשמות החמורות, נתפסה כלא הגיונית עבור אדם חף מפשע וחיזקה את המסקנה כי ידע את הסיבה לנתק. באשר לאירוע הפגיעה בקטינה, המערער זכר פרטים רבים וייחודיים ממנו, למרות שלטענתו האירוע היה תמים, מה שהעיד על כך שהאירוע היה חריג עבורו. בנוגע לע', המערער אישר את הקשר הטוב שהיה קיים ביניהם, אך הכחיש מגע מיני איתה, זאת על אף שהודה כי נהג לדגדג אותה. הוא שינה את גרסתו לגבי בגדיה של ע' (מכנסיים מול חצאית) וכן לגבי פרטים נוספים, בניסיון להרחיק עצמו מהמעשים. הוא גם סיפק הסברים דחוקים לכך שביקש מע' לשקר לאִמהּ לגבי סיבת העיכוב בהגעה לביתה. המערער טען שע' בדתה את התלונה בגיל 9 כדי לסייע לאביה, טענה שנדחתה כבלתי סבירה וחסרת בסיס. המערער לא הצליח אפוא בעיני בית המשפט לספק הסבר הגיוני לפרטים המפלילים בעדויות הקטינה וע', וגרסתו הכבושה והמתפתחת, יחד עם חוסר העקביות והסתירות, הובילו את בית המשפט למסקנה שלא ניתן לתת בה אמון. אדרבה, גרסתו אף חיזקה כאמור את ראיות המשיבה, ובמיוחד את עדות הקטינה. נוכח האמור בית המשפט קבע כי המשיבה הוכיחה את העובדות המתוארות בכתב האישום מעבר לספק סביר. באשר ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת ביצוע העבירה נקבע כי מאחר שלא נטענו טענות בעניין זה ומשהוכחו היסודות העובדתיים של העבירה, הוכח גם היסוד הנפשי. על כן, המערער הורשע בעבירה המיוחסת לו. ובאשר לגזר הדין. המשיבה טענה כי עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי המערער גבוהה, נוכח המגע הישיר באיבר מינה של הקטינה; היותה נכדתו שהייתה כבת 7 בעת ביצוע המעשים; הפרת האמון שנתנה בו הקטינה בהיותו סבהּ; וביצוע המעשה בבית הקטינה, מקום שאמור להיות בטוח ומוגן. היא הפנתה לתסקיר נפגעת העבירה המפרט את הנזק החמור שנגרם לקטינה ולמשפחתה כתוצאה ממעשי המערער. כן ציינה כי העונש המינימלי הקבוע בחוק לעבירה זו הוא 45 חודשי מאסר, ולא מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את קביעת תחתית מתחם העונש ההולם מתחת לעונש המינימום. המשיבה עתרה לקביעת מתחם עונש הולם הנע בין 5 ל-7 שנות מאסר בפועל, ולמיקום עונש המערער בחלקו העליון של השליש התחתון של מתחם זה. מנגד, בא-כוח המערער טען כי עתירת המשיבה מופרכת וכי פסקי הדין שהוגשו לתמיכה בעמדתה חמורים יותר בנסיבותיהם מענייננו, ואף בגדרם הוטלו עונשים קלים יותר מהעונש לו היא עותרת. הוא הדגיש שמדובר במקרה חד-פעמי, שהקשר המשפחתי בין המערער לקטינה היה רופף, ושהקטינה לא הביעה התנגדות אקטיבית למעשים. לטענתו מתחם העונש ההולם נע בין 15 ל-30 חודשי מאסר בפועל, וביקש למקם את עונש המערער בשליש התחתון של המתחם, ולהסתפק בתקופת מעצרו. זאת בין היתר בשל כך שהמערער כבן 75; שמצבו הבריאותי קשה; ושתקופת מעצרו הייתה ממושכת (באותה שעה כשנתיים ו-4 חודשים), כאשר מדובר במאסר ראשון בחייו. המערער ניצל את זכות המילה האחרונה וציין כי לאורך ההליך שמע שהקטינה ואחותה עדיין אוהבות אותו, וגם הוא אוהב אותן, וחש עצב על כך שלא יראה אותן יותר. בית המשפט קבע כי הערכים המוגנים שנפגעו הם שלומה וביטחונה של הקטינה, פרטיותה, זכותה לאוטונומיה על גופה, כבודה ושלוות נפשה. חומרת העבירה נלמדת לא רק מהמעשה המיני עצמו אלא גם מנסיבות ביצועיו בתוך המשפחה, על ידי סב בנכדתו בת ה-7, כאשר המערער היה אחראי לשלום הקטינה, תוך ניצול האמון שהיא נתנה בו, במקום שהיה אמור להיות מבצרה – מיטתה בביתה. עם זאת, בית המשפט גם שקל את העובדה שמדובר במעשה בודד, ושהמערער חדל ממעשיו ביוזמתו לאחר שתי דקות. לבסוף נקבע כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא בינונית. בית המשפט התייחס לתסקיר נפגעת העבירה שממנו עולה כי לפגיעה המינית היו השלכות קשות על הקטינה ועל התא המשפחתי. הפגיעה גרמה לטלטלה עזה במשפחה עד כדי קרע ולפגיעה בתחושת הביטחון של הקטינה ובני המשפחה ובאמון הקטינה במבוגרים. הקטינה סובלת מתסמינים רגשיים והתנהגותיים קשים, והוריה חשים אשמה ותסכול. בית המשפט הדגיש את החומרה הגלומה בעבירות מין בקטינים ובפרט בתוך המשפחה, ואת הצורך בענישה מחמירה שתשקף הוקעה חברתית והרתעה. בהתחשב אפוא בעונש המזערי הקבוע בחוק (45 חודשי מאסר בפועל), נקבע מתחם עונש הולם הנע בין 45 ל-65 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט ציין שלא הוכחו טעמים מיוחדים המצדיקים חריגה מהעונש המזערי, ודחה את בקשת המערער לכלול מאסר מותנה כחלק מהרף התחתון של המתחם. בנוגע לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, בית המשפט לקח בחשבון את גילו של המערער, כ-75, את מצבו הרפואי המורכב, את היותו נעדר עבר פלילי, את תקופת מעצרו הממושכת, את העובדה שמדובר במאסרו הראשון, את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, ואת העובדה שלא קיבל אחריות על מעשיו, שניהל הליך הוכחות מלא, ושלא הביע צער כלפי הקטינה או כלפי ע'. הכחשת המערער את מעשיו מנעה את בחינת שילובו בטיפול ואת האפשרות להעריך את מסוכנותו המינית. בית המשפט כאמור שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, אך קבע כי משקלם מוגבל, שכן שיקולי גמול והרתעה קודמים לשיקולים הללו שעה שעסקינן בעבירות מין בקטינים במשפחה. באשר למצבו הרפואי של המערער צוין גם כי שירות בתי הסוהר ערוך לספק לו טיפול רפואי וכי לא הונחה תשתית המבססת פגיעה חריגה במצבו עקב המאסר המצדיקה הקלה בעונשו. מה גם שכלל לא נטען כי נמנע מהמערער הטיפול הרפואי לו הוא זקוק במהלך תקופת מעצרו. בשקלול מכלול הנסיבות הרלוונטיות, ועל אף אי-לקיחת האחריות, בית המשפט מיקם את עונשו של המערער בשליש התחתון של מתחם העונש שנקבע. על כן בסופו של דבר, נגזרו על המערער 50 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע למשך 3 שנים; ו-6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת מין מסוג עוון למשך 3 שנים; והוטל עליו פיצוי בסך 40,000 ש"ח לטובת הקטינה. תמצית טיעוני הצדדים בערעור המערער מיקד את טענותיו לעניין עדותה של ע' שנקבע כי יש לראות בה כראיית סיוע. לטענתו אין בעדות זו כדי להוות סיוע לעדותה של הקטינה. זאת משום שאין די בקווי הדמיון הגנריים שמצא בית המשפט בין שני האירועים – הפגיעה הנטענת בקטינה והפגיעה הנטענת בע'. אכן יש נקודות דמיון בין שני האירועים, אך למרבה הצער אין בנקודות אלה ייחודיות וניתן למצוא אותן ברוב המקרים של פגיעות מיניות בקטינים במשפחה. היינו, היות הקורבן בת משפחה צעירה הנמצאת בקשר הדוק עם הפוגע; ביצוע המעשים במקום מוכר; ביצוע המעשים אגב פעילות שגרתית, תוך שהפוגע מתחיל בהדרגתיות עם מגע רגיל ונעים שהופך למגע מיני; נגיעה באיבר מין באופן הגורם לעוררות; ושטיפת ידיים לאחר המעשים. דברים אלו אף מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר "בעדות שיטה", שם נדרשת רמת דמיון גבוהה יותר. במקרה זה, נוכח היעדר נקודות דמיון ייחודיות, קביעתו של בית המשפט מאיינת הלכה למעשה את דרישת הסיוע בעבירות מין במשפחה. מכל מקום, אין להקל בדרישת ההוכחה לעניין ביצוע מעשים מסוג זה מפני שהם מהווים יסוד משמעותי ובלעדי להרשעה. יתר על כן, דוקטרינת "המעשים הדומים" מיועדת במקורה להוכחת כוונה פלילית לצורך הוכחת היסוד הנפשי, ולא להוכחת היסוד העובדתי. אכן נקבע בפסיקה כי ניתן להוכיח יסוד עובדתי מכוח דוקטרינה זו, אך זאת רק במקרים חריגים. לשיטת המערער, הגיעה השעה לשנות הלכה זו. בהקשר זה ובכל הנוגע למשקל המשמעותי שניתן לפעולת "שטיפת הידיים" של המערער נטען כי אין המדובר בפעולה המסבכת את המערער בביצוע העבירה; כי מדובר בפעולה בסיסית ולא ייחודית; כי אין המדובר במעשה פלילי או חלק ממנו; וכי לא מדובר בפעולה משמעותית וייחודית דיה שבכוחה לעלות כדי מעשים "דומים" או עדות "שיטה". עוד נטען כי אף קיימים הבדלים בין שני האירועים – הפגיעה בע' והפגיעה בקטינה, ובהם הקרבה המשפחתית; רמת הקשר; הגילים השונים של הנפגעות; ביצוע המעשים במקומות שונים; הפרש הזמן של 40 שנה בין שני האירועים; מעשים שונים אגב פעולות שונות; מנח גוף שונה בעת ביצוע המעשים; מיקום שונה של המערער ביחס לגופן; מטרה אחרת למגע (עיסוי לעומת הרדמה); עבירות שונות לעניין החדירה; נגיעה בחזה רק במקרה של ע'; ועוד. באשר לגזר הדין נטען כי מסקנת בית המשפט שלפיה המערער היה חוזר על מעשיו לולי תושייתה של הקטינה חסרת ביסוס והביאה להחמרה בענישה ללא הצדקה. בית המשפט גם התעלם מאסופת פסיקת בית המשפט ממנה היה מקום ללמוד כי הייתה הצדקה להשית על המערער עונש קל יותר. עוד נטען כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות של המערער, ובהן גילו המבוגר, מצבו הרפואי והגופני, סבלו בבית האסורים, ועברו הפלילי הנקי. עוד צוין חלוף הזמן ממועד האירוע (כ-7 שנים). בנסיבות אלו יש להסתפק בעונש שהמערער כבר ריצה ולשחררו מכבלי מאסרו על אתר. המשיבה טענה מנגד כי דין הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, להידחות. באשר להכרעת הדין נטען כי אין מקום לפקפק בממצאי המהימנות והעובדה שנקבעו על ידי בית המשפט. זאת באשר לעדותה המתועדת של הקטינה, לעדות חוקרת הילדים, לעדותה של ע' ולעדותו של המערער. בית המשפט קבע על בסיס התרשמותו מעדויות הקטינה וחוקרת הילדים כמהימנות ביותר, כי לא נצרכת ראיית סיוע מהמדרגה העליונה. על אף שהדבר לא נדרש במקרה זה, ראיית הסיוע היא בעלת משקל משמעותי וערך ראייתי גבוה. כפי שקבע בית המשפט, עדותה של ע' נגעה במעשים שהם בלב יריעת המחלוקת; לא נמצאה כל ראיה לתיאום גרסאות בין הקטינה לבין ע'; ונשלל כל מניע מצד הקטינה או מצד ע' לטפול על המערער האשמת שווא. באשר לטענת המערער כי בין עדות הקטינה לזו של ע' לא מתקיים דמיון ברף הנדרש לביסוס "עדות שיטה" או "מעשים דומים". נטען כי בעדויותיהן מפורטות נסיבות ייחודיות של המעשים המיניים המיוחסים למערער: העובדה שבעת ביצוע המעשים שתיהן היו קטינות לפני בגרות מינית והבנה של טיב המעשים שהוא ביצע בהן; הפגיעה בשתיהן בוצעה באותו אופן; המגע המיני עצמו כלל עיסוי של איבר המין באמצעות אצבעות מתחת לתחתונים; והמערער הקפיד על שטיפת ידיו מיד לאחר מעשה. האמור מלמד על דפוס פעולה אחיד תוך ניצול הזדמנויות לפגוע בשתי בנות משפחה קטינות. כל זאת כאשר נקבע שלא היה כל קשר או תיאום בין התלונות. בכך מופרכת גם טענת המערער בדבר אי-הוכחת עדות השיטה והדמיון בין המעשים. לבסוף נטען כי על אף שמעשיו של המערער כלפי ע' התיישנו, קיימת הצדקה מיוחדת וייחודית להתרתן של עדויות על אודות מעשים שהתיישנו במסגרת "עדות שיטה" או "מעשים דומים". מה גם שבמקרה דנן בית המשפט לא הסתפק בעדותה של ע' כראיית סיוע יחידה והצביע על קיומן של עדויות ונסיבות נוספות שחיזקו את גרסת הקטינה. ובאשר לגזר הדין, המשיבה החרתה החזיקה אחר גזר דינו של בית המשפט וטענה כי העונש שהושת על המערער ראוי והולם. דיון והכרעה ראשית ייאמר כי אין מקום לפקפק או להרהר אחר קביעותיו של בית המשפט המחוזי המבוססות על ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידו. זאת ביחס לאימוץ גרסת הקטינה כפי שהובאה לפני חוקרת הילדים, לאימוץ עדותה של ע', ולדחיית עדותו של המערער מהקצה אל הקצה. וכפי שאמרתי אך לאחרונה בע"פ 600/24 פלוני נ' מדינת ישראל (6.8.2026) כי: "נקדים ונזכיר את ההלכה הידועה מקדמת דנן כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בשל יתרונה המובנה הנובע משמיעתה את ההליך כולו ומהתרשמותה באופן בלתי אמצעי מהעדים (ראו לדוגמה לאחרונה: עפה"ג 72682-12-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (18.6.2026) [...]; עפה"ג 56304-11-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (7.6.2026); עפה"ג 38230-03-25 גוסיינוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.2.2026))" (שם, פסקה 28). כל המוסיף בעניין זה אך גורע. ואולם, רק למען הסר כל ספק אציין כי גם אני צפיתי בתיעוד חקירתה של הקטינה לפני חוקרת הילדים ואין כל מקום לתהות כיצד הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה אליה הגיע. זאת שכן המהימנות והאמינות הנשקפות מהקטינה כה משכנעות עד שבלתי אפשרי להגיע לכלל מסקנה אחרת מזו שהגיע אליה בית המשפט. אף אוסיף כי לעניות דעתי, יש אפילו רגליים לסברה כי החקירה הייתה ארוכה מידי במסגרתה נחקרה הקטינה במשך למעלה מ-50 דקות בהן היא נאלצה להתמודד עם שאלות זהות של החוקרת חזור ושנה והיא עשתה כן באופן המעורר השתאות. אתמקד אפוא בשאלת קיומה של ראיית סיוע לעדותה של הקטינה, לגביה לא קיימת מחלוקת כי ראיה כזו נדרשת כדי להרשיע את המערער. זאת כאמור לפי סעיף 11 לחוק תיקון דיני הראיות לגביו גם אמרתי בעבר במסגרת ע"פ 2973/21 מדינת ישראל נ' פלוני (13.1.2022) את הדברים הבאים: "בהתאם לסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 [...], על מנת להרשיע את המשיב בעבירת האינוס על בסיס עדותה של נ', אשר תועדה והוגשה כאמור באמצעות חוקרת הילדים, דרושה תוספת ראייתית מסוג סיוע. דרישת הסיוע נועדה למתֵן את הפגיעה בזכותו של נאשם שהרשעתו נסמכה על עדות שלא עמדה לחקירה נגדית ונגבתה על ידי חוקר ילדים מפיו של קטין. משכך, נקבע בפסיקה כי דרישת הסיוע אינה מסתכמת בסיוע "טכני" אלא נדרש סיוע מהותי (ראו למשל: ע"פ 1697/20 שורדיקר נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (24.8.2021); ע"פ 6808/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (16.5.2019); ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-13 ו-48 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל (17.9.2018) [...]). על מנת שראיה תיחשב ראיה מסייעת עליה לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: עליה לנבוע ממקור עצמאי ונפרד מהראייה הטעונה סיוע; עליה לסבך את הנאשם בביצוע העבירה או למצער לנטות לסבך אותו; ועליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין (ראו למשל: ע"פ 4203/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (29.7.2020); ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (9.5.2012)). בפסיקה נקבע כי קיים קשר הדוק בין משקלה של ראיית הסיוע לבין משקלה של העדות הטעונה סיוע, כך שככל שניתן לעדות העיקרית משקל גבוה יותר, ניתן יהיה להסתפק בראיית סיוע שמשקלה נמוך יותר (וראו: ע"פ 2686/15 בנטו נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (5.3.2017)‏; ע"פ 7792/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (28.9.2016); ע"פ 5348/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (3.4.2016)‏)" (שם, פסקאות 33-32). בעניין שלפנינו אין מקום לספק כי עדותה של ע' ממלאת אחר שלושת התנאים האמורים. היא נובעת ממקור עצמאי ונפרד מעדותה של הקטינה; היא מסבכת את המערער בביצוע העבירה או למצער נוטה לסבך אותו, שכן היא אינה מתיישבת עם גרסתו של המערער; והיא מתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים – ביצוע המעשה המיני על ידי המערער בבת משפחה קטינה. יש לדון אפוא אך בשאלת עוצמת הראיה ומשקלה. בעניין זה יש להזכיר כי עדויותיהן של חוקרת הילדים והקטינה נתקבלו ללא סייג על ידי בית המשפט כך שניתן לומר בבטחה כי עוצמתן משמעותית, ועל כן קיימות רגליים לסברה כי די היה בראיית סיוע בעלת משקל לא רב, כפי שקבע בית המשפט המחוזי (וראו והשוו בעניין זה: ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (27.8.2012)). אם כי יש שסברו אחרת שבכל מקרה בו מדובר בעדות קטין שלא העיד בפני בית המשפט, על משקלה של ראיית הסיוע להיות מהותי (ע"פ 8631/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.3.2016); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 696 (2001)). ברם, כך או כך, כפי שנראה להלן ראיית הסיוע במקרה זה בדמות עדותה של ע' עומדת גם במבחן המחמיר. נקודת המוצא היא אפוא כי יש בעדותה של ע' אמת לאמיתה. השאלה שיש לדון בה הינה האם יש בעדות זו כדי להוות סיוע לעדותה של הקטינה ובתוך כך האם ניתן לראות בעדותה של ע' ככזו המהווה "עדות שיטה" או עדות בדבר "מעשים דומים" המשליכה והמצביעה על התנהגותו של המערער כלפי הקטינה. בעניין זה נקבע כי במקרים של עבירות מין בקטינים, עדות אמינה של נפגע עבירה אחר בדבר מעשים דומים שביצע בו הנאשם, יכולה לשמש כסיוע לעדות קטין אשר ניתנה בפני חוקר ילדים והטעונה סיוע (ע"פ 8579/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (9.3.2022); ע"פ 4583/13 סץ נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (21.9.2015) (להלן: עניין סץ)). בעניין ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011) נקבע כך לעניין ההבחנה בין "עדות שיטה" לבין עדות בדבר "מעשים דומים": "יש להבחין בין עדות שיטה לבין עדות בדבר מעשים דומים. מטרתה של עדות השיטה היא להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה, או הוכחת זהות המבצע. מנגד, מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים הינה הוכחת כוונה פלילית של הנאשם בביצוע המעשים, כאשר עצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת. מטרות שונות אלו מכתיבות גם רמות שונות של דמיון הנדרשות בין העדויות. עדות שיטה מחייבת דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים, בעוד כשמדובר בעדות בדבר מעשים דומים ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים בין המעשים [...]. עם זאת, גם במסגרת עדות שיטה תיבחן רמת הדמיון הנדרשת בהתחשב במכלול הנתונים והראיות. כך למשל, כאשר מדובר בראיה יחידה לקביעת זהותו של הנאשם כמבצע העבירה ודאי שתידרש מידה רבה של דמיון בין העדויות, עד כדי מעין 'טביעת אצבע'. לעומת זאת, אם קיימת עדות מהימנה הקובעת את זהותו של הנאשם אך לעדות זו נדרש סיוע, הרי שרמת הדמיון שתידרש מעדות השיטה לעדות העיקרית תהיה פחותה. 'ערכה הראיתי של עדות שיטה אינו צריך להיקבע על יסוד מבחנים חיצוניים נוקשים, אלא צריך להישקל על רקען הפנימי של סך כל הראיות המצויות לפני בית המשפט... מידת האינטנסיביות של הדמיון הנדרש היא, על כן, פונקציה של מעמדה של עדות השיטה ומקומה בסך כל הראיות הניצבות לפני בית המשפט' (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, דבריו של הנשיא ברק (1979) [...]). מכל מקום, גם כאשר נדרשת רמה פחותה של דמיון יש להצביע על קווי דמיון מוחשיים ואין להסתפק בדמיון כללי גרידא" (שם, פסקה 333). רוצה לומר כי ככלל כדי שמעשה אחר שעשה נאשם ישמש סיוע להוכחת קיומו של דבר עבירה מושא המחלוקת, עליו לעמוד בכללים של "עדות שיטה" – תהא רמת הדמיון הנדרשת אשר תהא, אך מכל מקום אין די בהוכחת דמיון כללי בין שני המעשים, אלא יש להצביע על קווי דמיון מוחשיים. ברם, בכך לא תמה הדרך, שכן בעניין סץ נקבע כך: "הלכה מושרשת היא, כי שעה שקיימת עדות מהימנה בדבר זהותו של הנאשם, עדותו של קטין בדבר מעשים מיניים שהנאשם ביצע בו יכולה לשמש בגדר עדות 'שיטה', אשר מסייעת לעדותו של קטין אחר בפני חוקר הילדים, הנסבה אודות מעשים דומים שבוצעו על-ידי אותו נאשם. במצב דברים זה, אין נדרשת רמת דמיון גבוהה בין דפוס הפעולה המתואר בעדותו של הקטין, הטעונה סיוע, לבין זה המתואר בעדות המסייעת, ודי בקווי דמיון כלליים, שעיקרם 'מעשים דומים' של הנאשם, כדי לספק את דרישת הסיוע" (שם, פסקה 54). היינו בין שנכנה את עדותה של ע' כ"עדות שיטה" ובין אם נכנה אותה כ"מעשה דומה", על מנת שהיא תשמש ראיית סיוע לעדותה של הקטינה, הרמה הראייתית הנדרשת זהה ויש להוכיח אך רמת דמיון לא גבוהה בין דפוס הפעולה המתואר בעדותה של הקטינה, לבין המתואר בעדותה של ע', היינו העדות המסייעת. או בלשון בית המשפט בעניין ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 699-698 (2001) כי די ב"מאפיינים דומים" הבאים לידי ביטוי ב"דמיון מסוים בביצוע". היינו, די בעדותו של קטין נוסף לגבי עצם ביצוע מעשה מיני בו על ידי הנאשם, או בעדות המצביעה על דמיון בדפוס הפעולה של הנאשם, כגון אופן הושבת או השכבת הקורבן והורדת הבגדים התחתונים שלו (וראו עוד בעניין זהות המאפיינים, כגון גיל הקורבנות, אופן ביצוע העבירות והתנוחה בה היו מצויות הנפגעות בעת ביצוע העבירות: ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (13.11.2006); ע"פ 2544/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (7.2.2019)). הינה כי כן כמפורט לעיל וכפי שפירט זאת בית המשפט המחוזי בהרחבה בהכרעת דינו, ניתן להבחין בנקל בקווי דמיון רבים, ממשיים, מרכזיים ומשמעותיים בין המעשים אותם ביצע המערער בע' ובין אלו שביצע בקטינה. המעשים בוצעו בבנות משפחה שהיו בקשר הדוק עם המערער; שתי הנפגעות היו קטינות צעירות מאוד בעת ביצוע המעשים; המעשים בוצעו בבתים שהיו מוכרים להן, וזאת אגב פעילות שגרתית של שתיהן (השכבה לישון במקרה של הקטינה וצפייה משותפת בטלוויזיה במקרה של ע'); שתיהן שכבו בשעת המעשה (הקטינה במיטתה וע' על הספה) ואילו המערער ישב לידן; שתיהן תיארו שהמערער פעל בהדרגתיות, הקפיד שהמגע הראשוני יהיה נעים וייראה לגיטימי (עיסוי, דגדוג או ליטוף באיבר "ניטרלי"), כאשר רק בהמשך גלש המגע לאיבר מינן תוך הכנסת אצבעות מתחת לתחתונים; והמערער נגע באיבר המין של שתיהן באופן שגרם להן עוררות מסוימת (הקטינה תיארה את התחושה ככזו של "רכבת הרים עולה ויורדת" ותחושה ש"בורח פיפי" וע' תיארה תחושת הנאה). ומעל הכול, קיים דפוס פעולה זהה ובולט נוסף של שטיפת הידיים לאחר נגיעת המערער באיברי המין של שתי הנפגעות, כאשר ייחודיותה של פעולה זו הופך אותה למשמעותית ביותר. הדמיון במאפיינים אלו לא מותיר מקום לספק כי המעשים שביצע המערער בקטינה ובע' דומים ואף זהים, ומשכך עדותה של ע' מהווה סיוע לכל דבר ועניין לעדותה של הקטינה. בכך יש גם כדי לדחות את טענת המערער כי קיימים הבדלים בין שני המקרים, כגון הקרבה המשפחתית בינו לבין שתי הנפגעות, רמת הקשר, הגילים השונים של הנפגעות, ביצוע המעשים במקומות שונים, מעשים שונים אגב פעולות שונות, מנח גוף שונה בעת ביצוע המעשים ועוד. כמפורט לעיל, לא זו בלבד שאין המדובר בהבדלים כנטען, אלא שדווקא מאפיינים אלה הם המלמדים על הדמיון המהותי ואף הזהות הקיימת בין שני המקרים. כדין אפוא הסיק בית המשפט שהמערער אשם בדינו. ובאשר לגזר הדין. העבירה המיוחסת למערער בנסיבות המפורטות בהכרעת הדין חמורה. חמורה מאוד. הקטינה נפגעה מהאיש אשר אמור לשמש לה את מרב הטוב. את שיא הדאגה ואת הביטחון המרבי. תחת זאת, כפי שמפורט בתסקיר נפגעת העבירה, המערער פגע בקטינה קשות. הוא זעזע אותה. גרם לה למצוקה רגשית קשה. הפגיעה גם יצרה קרע עמוק במארג המשפחתי וערערה את תחושת הביטחון הבסיסית שלה ושל בני המשפחה כולה. נראה כי השפעות הפגיעה עשויות להימשך זמן רב והקטינה עדיין זקוקה להמשך טיפול ועיבוד הפגיעה, כמו גם בני משפחתה. מעבר לכך, המערער לא לקח אחריות על אשר עשה. לא הביע כל צער או חרטה גם כאשר נודע לו על מצבה הקשה של הקטינה. בניגוד לטענת המערער, בית המשפט גם לקח בחשבון את מכלול נסיבותיו, ובהן גילו, מצבו הרפואי, עברו הפלילי הנקי, והתקופה הממושכת בה היה נתון במעצר. בית המשפט גם נתן דעתו לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה. בהינתן כל האמור, מתחם הענישה שקבע בית המשפט מאוזן וקביעת עונשו של המערער בתוך המתחם תוך לקיחת כל השיקולים האמורים בחשבון גם מאוזן. לא מצאתי מקום אפוא להתערב בעונש שקבע בית המשפט המחוזי שעה שהמקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור (וראו: ע"פ 7868/21 דאנה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (19.3.2023); ע"פ 4099/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.12.2022)). אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור על שני ראשיו. דוד מינץ שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. אם יש את נפשך לדעת עד כמה קשה פגיעתה של עבירת מין במשפחה ועד כמה היא 'מצלקת' את נפשו של קורבן העבירה – תבוא ותוכיח עדותה של ע' במקרה שלפנינו. עשרות שנים חלפו מאז שפגע בה המערער, ובכל אותם שנים לא מצאה ע' מנוח לנפשה, עד אשר חשה צורך "לפתוח" את הפרשה אחת ולתמיד, בו ביום שבו קיבלה את הבשורה על מחלתה. אילולא פנתה ע' למשטרה ולאמה של הקטינה, ספק אם ביום מן הימים היה המערער בא על עונשו. מכל מקום סיפורה של ע' מלמד אותנו על מידת ההשפעה המטלטלת של עבירת מין על חייו של קורבן העבירה. מכאן החומרה המיוחדת שמייחס המחוקק לעבירות כגון דא, ומכאן רף הענישה המחמיר שנקבע בפסיקה לעבירות אלה. יצחק עמית נשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ. ניתן היום, ל' אב תשפ"ו (13 אוגוסט 2026). יצחק עמית נשיא דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט