פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון ע"פ 600/24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן המערער: שי דויס נגד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת דינו מיום 13.11.2022 וגזר דינו מיום 5.12.2023 של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים א' לוי, ע' קוטון ו-א' באומגרט) בתפ"ח 33960-05-18 תאריך הישיבה: י"ד תמוז התשפ"ו (29 יוני 2026) בשם המערער: עו"ד עינת בן משה בשם המשיבות: עו"ד נועה עזרא-רחמני פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על הכרעת דינו מיום 13.11.2022 וגזר דינו מיום 5.12.2023 של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים א' לוי, ע' קוטון ו-א' באומגרט) בתפ"ח 33960-05-18. בהכרעת הדין הורשע המערער בריבוי עבירות מין במשפחה (אינוס) לפי סעיפים 351(א), 345(א)(1) ו-345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן בריבוי עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב), 345(ב)(1), 345(א)(1) ו-345(א)(4) לחוק. כתב האישום כמפורט בכתב האישום, מ' היא אִמהּ (להלן: האם) של ע', ילידת 21.2.1999 (להלן: נפגעת העבירה). בחודש יוני 2010 נישאה האם למערער והם גרו יחדיו עם ילדיה של האם מנישואיה הקודמים, ובהם נפגעת העבירה, בבית ביישוב ג' (להלן: הבית ביישוב ג'). בשנת 2011 עברה כל המשפחה לגור בבית אחר ביישוב ר' (להלן: הבית ביישוב ר'). בבית ביישוב ר' גם עברה לגור עִמם בִתו של המערער מנישואיו הקודמים, ר' (להלן: ר'). החל משנת 2010 ועד לחודש אפריל 2013, או בסמוך לכך, ביצע המערער מעשים מיניים בנפגעת העבירה. גם בתקופת שהיית המשפחה בבית ביישוב ג' וגם בתקופת שהייתה בבית ביישוב ר', בהזדמנויות רבות, היה המערער מחדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה של נפגעת העבירה ובחלק מהמקרים היה מלטף את חזהּ מעל ומתחת לבגדיה. כך במספר הזדמנויות היה גם מניח את ידה על איבר מינו החשוף וגם מעל לבגדיו. הכול לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. כן מתוארים בכתב האישום מספר מקרים פרטניים שבהם ביצע המערער עבירות אינוס על ידי החדרת אצבעותיו לאיבר מינה של נפגעת העבירה. כך בהיותה בכיתה ו' או ז', עת ישבה על הספה בסלון בבית ביישוב ג' יחד עם בנו של המערער מנישואיו הקודמים שהגיע לביקור במקום; כך בהיותה כבת 12 בבית ביישוב ר' בשעות הלילה עת הלכה לישון באחד מחדרי הבית במיטה זוגית בסמוך לר'; וכך בחודש אפריל 2013 או בסמוך לכך בחדרה בבית ביישוב ר' בשעות הערב לאחר שנרדמה, המערער הכניס את ידיו מתחת לבגדיה ותחתוניה, ליטף את ישבנה ואת איבר מינה ולאחר מכן הכניס את אצבעותיו לתוכו. נוסף על כל אלו, מתואר כיצד ביום 29.7.2013 בבית ביישוב ר' בשעות הלילה, נפגעת העבירה נכנסה לחדר האמבטיה שבו חלון הפונה למרפסת הבית כדי להתקלח. בעודה מתקלחת המערער הציץ בה מבעד החלון בהיותה ערומה, וזאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים (להלן: אירוע ההצצה). בגין כל האמור, יוחסו למערער העבירות שפורטו לעיל. המערער הכחיש את כל האמור למעט אירוע ההצצה, אך לטענתו לא הייתה לו כל כוונה מינית בכך שראה את נפגעת העבירה במקלחת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. באשר לראיות שעמדו בבסיס הכרעת הדין, עדות נפגעת העבירה שימשה כציר המרכזי של הראיות שעליהן השתית בית המשפט את הכרעת דינו. נפגעת העבירה העידה על פני ארבעה דיונים. היא תיארה את כל מסכת המעשים המיניים שבוצעו בה על ידי המערער החל מגיל 11 ועד גיל 14, שכללו כמפורט בכתב האישום החדרת אצבעות לאיבר מינה, ליטוף חזהּ והנחת ידה על איבר מינו. היא תיארה לפני בית המשפט את תחושות הפחד והשיתוק בעת ביצוע המעשים על ידי המערער ואת הניסיון להעמיד פני ישֵנה במהלכם. טענות ההגנה באשר לעדויותיה של נפגעת העבירה התמקדו בחוסר קוהרנטיות ובסתירות. בית המשפט ציין כי אכן היו אי-דיוקים קלים בעדויותיה בנוגע למועדים ולמיקומי המעשים. ברם הוא התרשם כי היא אמינה ביותר וגרסתה מהימנה, וקשיי הדיוק והזיכרון מובנים לאור חלוף הזמן וגילה הצעיר בעת קרות האירועים. עוד צוין באשר לקשיי הזיכרון ולחשיפה ההדרגתית של נפגעת העבירה את האירועים בעדויותיה, כי אלה מאפייני התנהגות ידועים של נפגעי עבירות מין, בפרט במשפחה. נקבע כי גרעין האמת בגרסתה נשמר באופן עקבי ומשכנע ואי-הדיוקים הקלים בעדויותיה לא פגעו בו. היא מסרה עדות אמת מובהקת ומהימנה, וחוותה את המעשים המיניים שתיארה. קביעה זו התבססה על התרשמותו הישירה של בית המשפט מכנותה, עקביותה וזהירותה וכן על העובדה שהיא תיארה את האירועים ללא הגזמה או מגמת הפללה. תימוכין לגרסת נפגעת העבירה מצא בית המשפט בעדויות אחרות שנשמעו לפניו. הראשונה היא עדות האם אשר תיארה את השתלשלות האירועים לאחר שנפגעת העבירה חשפה בפניה את המעשים; את שיחותיה עם נפגעת העבירה ועם המערער; ואת הקשיים בהם נתקלה. היא העידה על הדילמה שהתעוררה אצלה בשל רגשותיה למערער לבין הצורך לתמוך בבִתה, ועל כך שהיא זו שהגישה תלונה במשטרה ופעלה לשם פתיחת התיק מחדש לאחר שזה נסגר בהמלצת הפרקליטות. בית המשפט התרשם כי האם אמינה ומהימנה מאוד, וכי עדותה חיזקה את האמון בגרסת נפגעת העבירה. כן הסתמך בית המשפט על עדויותיהם של חברתה של נפגעת העבירה וחברהּ. השניים העידו על מצבה הנפשי המעורער של נפגעת העבירה בעת חשיפת המעשים, ועל תמיכתם בגרסתה. הם תיארו את תגובותיה ואת הקושי שלה לדבר על האירועים. בית המשפט מצא את עדויותיהם אמינות ומהימנות, וקבע כי גם הן חיזקו את האמון בגרסת נפגעת העבירה. מנגד בית המשפט התרשם מהמערער כי הוא הציג גרסאות מתפתלות ומשתנות, במיוחד בנוגע לטענתו על קיומו של יומן אישי של נפגעת העבירה שבו היא תיעדה התנהגות מינית עם חברהּ, ובנוגע לנסיבות אירוע ההצצה. גרסתו של המערער נדחתה ונמצאה בלתי אמינה, מתחמקת, מיתממת, מפותלת וחסרת היגיון פנימי. בעניין זה בית המשפט גם הסתמך על הודעות המערער במשטרה ועל תיעוד עימותים שהתקיימו בינו לבין נפגעת העבירה, אשר היוו ראיות ישירות ושימשו לבחינת גרסאותיו המשתנות והבלתי מהימנות. דחיית גרסת המערער התבססה על השינויים בגרסאות שמסר, התמקדותו בעניינים שוליים, וכינוייו הפוגעניים כלפי נפגעת העבירה. כן נקבע כי טענתו של המערער בדבר קיומו של יומן אישי של נפגעת העבירה היא המצאה שנועדה להתחמק מאחריות למעשיו. קביעה זו התבססה על שלילת נפגעת העבירה, אִמה וחברתה את קיומו של היומן, ועל חוסר האמינות בגרסת המערער ובגרסתה של ר' לגבי קיומו של היומן. בית המשפט גם דחה מכל וכל את עדותה של ר' שהעידה על מערכת היחסים המורכבת בינה לבין נפגעת העבירה, ועל כך שנפגעת העבירה אכן כתבה יומן אישי ונהגה לשתף אותה בעניינים אינטימיים. נקבע כי עדות זו הייתה מוטה, מגמתית, חסרת היגיון פנימי ומופרזת בתיאוריה, וכי היא נועדה רק להכפיש את נפגעת העבירה ולתמוך באביה. באשר לאירוע ההצצה. נקבע כי מעשי האינוס והמעשים המגונים שביצע המערער בנפגעת העבירה החלו בסמוך לחודש יוני 2010 והסתיימו במחצית הראשונה של שנת 2013, מספר חודשים לפני אירוע ההצצה. הפגיעה המינית האחרונה התרחשה במסגרת אירוע ההצצה, בסוף חודש יולי 2013, ונעשתה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. פגיעה זו היא אשר הציפה את זיכרונות העבר אצל נפגעת העבירה והניעה אותה להעלותם בפני קרוביה. לגופו של עניין נקבע כי המערער שמע את זרם המים וידע שנפגעת העבירה מתקלחת בעת אירוע ההצצה, וכי מעשיו לא היו תמימים אלא נועדו לראותה עירומה. טענת המערער כי לא חשב רציונלית באותה עת נדחתה, בין היתר, בהתבסס על הודאתו בעצם ההצצה; העובדה שראה את נפגעת העבירה בלבוש חלקי קודם לכן; ידיעתו על הימצאותה במקלחת; והמאמץ הפיזי שהשקיע כדי להציץ בה. גרסת המערער שהיה במקום לשם "בדיקת ביטחון" ולא כדי להציץ על נפגעת העבירה נדחתה כבלתי סבירה. ולעניין מחדלי החקירה. טענות ההגנה באשר למחדלי חקירה נדחו ונקבע כי על אף קיומם של מחדלים מסוימים (כגון אי-תיעוד חקירתו הראשונה של המערער, שיהוי בחקירות עדים, בעיה בתיעוד העימות שנערך בין המערער לאם, אי-זימון עדים שונים לחקירה, והיעדר בדיקה גניקולוגית של נפגעת העבירה), אלו לא פגעו באופן משמעותי בהגנת המערער וביכולתו להתגונן ולא עוררו ספק סביר באשמתו. זאת שכן מהימנות נפגעת העבירה הייתה גבוהה ולעדותה נמצאו תימוכין בעדויות נוספות, בניגוד לעדות המערער. במסגרת זו בית המשפט גם התייחס לעדויות אנשי חקירות אשר נשאלו על מחדלי חקירה שונים, ובהם אי-תיעוד חקירות ואי-איתור ראיות. בית המשפט ציין כי עדויותיהם אכן עוררו תמיהה והדגישו את מחדליהם, ואף הובע צער על התמשכות ההליכים ועל כשלים בהתנהלות היחידה החוקרת. ואולם, הודגש כי מחדלים אלה לא פגעו כאמור ביכולת המערער להתגונן או בסבירות הספק לגבי אשמתו, ומשכך אינם מצדיקים את זיכויו. לסיכום, הראיה המרכזית בתיק הייתה עדותה של נפגעת העבירה, שנתמכה בעדויות של בני משפחתה וחבריה שתיארו את מצבה הנפשי והתנהגותה בעקבות האירועים. בית המשפט הדגיש כי לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) ניתן להשתית הרשעה בעבירות מין על עדות יחידה של נפגע העבירה, מבלי להידרש לתמיכות ראייתיות, תוך פירוט הטעמים לכך. במקרה זה, מהימנותה הגבוהה של נפגעת העבירה והעדויות הנוספות אפשרו זאת. בגזר דינו, בית המשפט המחוזי התייחס לתסקיר נפגעת העבירה ולתסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו של המערער, בו פורטו נסיבותיו המשפחתיות, עברו הצבאי והתעסוקתי, אי-לקיחת האחריות על ידו באופן גורף על ביצוע העבירות והכחשתו את ביצוען. מתחם העונש ההולם הועמד על 7 עד 12 שנות מאסר בפועל. תוך התחשבות במכלול הנסיבות והשיקולים, נגזרו על המערער 8 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין מסוג עוון; ותשלום פיצויים לנפגעת העבירה בסך של 150,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טיעוני הצדדים בערעור תחילה, עמד המערער בערעורו על כך שלאחר שתיק החקירה הועבר על ידי המשטרה לפרקליטות, היא החזירה אותו למשטרה להשלמת חקירה. אך גם לאחר מכן, ולאחר שהעניין נשקל בשנית, הפרקליטות החליטה על סגירת התיק בהיעדר ראיות מספיקות. ברם, בשל ערר שהגישה האם, החליטה הפרקליטות בחודש אוגוסט 2017, היינו חמש שנים לאחר שנפתחה החקירה, לפתוח את התיק מחדש ולהגיש כתב אישום נגד המערער בחודש מאי 2018. זאת מבלי שהתווספה ראיה חדשה כלשהי. עיכובים אלו גרמו למערער לנזק ראייתי, לאי-דיוקים משמעותיים בעדותה של נפגעת העבירה, ומנעו ממנו לנהל חקירה נגדית אפקטיבית ולמצות את טענותיו ביחס לחקירה ולמחדליה. מכאן שמראש יש לומר כי מסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה אשמת המערער הוכחה מעבר לספק סביר, מוקשית מאוד. לגופו של עניין נטען כי עדות נפגעת העבירה שהייתה עדות יחידה, הייתה שדופה ומעורפלת. נפגעת העבירה לא נצמדה לגרסה אחת ברורה וגרסאותיה השונות אופיינו בחוסר זיכרון קיצוני. היא השיבה מאות פעמים כי "אינה זוכרת"; לא ידעה לעגן את האירועים בזמן; סתרה את עצמה בהקשרים מהותיים; וגרסאותיה התחלפו פעם אחר פעם. היא גם הרבתה לנקוט בעדותה גישה של התחמקות ונמנעה מלהשיב באופן פרטני לאירועים קונקרטיים לגביהם דווקא הצהירה כי היא זוכרת אותם. על אף האמור בית המשפט נתן בה אמון, אך זאת מפני שהסתפק בהתרשמות כללית ממנה ולא התייחס לאירועים פרטניים שעלו מכתב האישום, ובפרט נמנע מלדון בגרסאותיה הסותרות לאותם אירועים. ברם, התרשמות כאמור אינה יכולה למלא חללים מהותיים ואינה יכולה להמיר ראיות חסרות. לעניין הרשעת המערער בעבירות המעשים המגונים, חוסר היכולת של נפגעת העבירה לתאר ולוּ מקרה אחד, סתירותיה בנוגע לתקופה שבה בוצעו המעשים והמיקום שבו הם נעשו, ועדותה "השותקת" והבלתי אחידה באשר למעשים אלו, לא אפשרו לבחון את עדותה וּודאי שלא היה מקום לזקוף זאת לחובתו. ידו של בית המשפט הייתה אפוא "קלה על ההדק" בהרשעת המערער בריבוי עבירות, שעה שכאמור לא קיימת ולוּ ראשית ראיה להרשעתו. בשים לב לאמור, היות שעדות נפגעת העבירה לבדה מעוררת ספקות מהותיים, הדבר פגע באופן מהותי ביכולת לבסס עליה הרשעה מעבר לספק סביר. מעבר לכך, שעה שעדות נפגעת העבירה לבדה מעוררת ספקות מהותיים, נדרשים לה חיזוקים משמעותיים ומהותיים כדי לבסס ממצאים עובדתיים במשפט הפלילי. בית המשפט ביקש למצוא שני חיזוקים לעדות נפגעת העבירה – חקירותיה במשטרה ועדויות הקרובים לה. ברם, בהסתמכותו על חקירותיה במשטרה, פעל בית המשפט בניגוד לכלל האוסר "סיוע עצמי". כל זאת מבלי להתייחס למחדלים שנפלו בחקירות ובתיעודן. גם בחיזוק השני, היינו עדויותיהם של המקורבים לנפגעת העבירה אין כדי לבסס את עדותה. זאת משום שעדויות אלו, לא רק שלא תמכו בעדותה, אלא סתרו אותה בנקודות מהותיות. ברם, בית המשפט בחר להתעלם מסתירות אלה ואף בחר להעניק לאותן עדויות משקל ולראות בהן חיזוק לעדותה. באשר לאירוע ההצצה. כפי שפורט לעיל, אירוע זה היווה "הטריגר" – המחולל והבסיס לכל ההרשעה. עצם קיומו של אירוע זה לא היה במחלוקת בין הצדדים, אלא הכוונה שעמדה בבסיסו היא שהייתה במחלוקת. לטענת המערער לא הייתה לו כל כוונה מינית. הוא הסביר שיצא למרפסת בעקבות חשש של אחיה של המתלוננת מפריצה לבית, וביקש לבדוק אם ניתן לראות מהמרפסת אל תוך המקלחת, אך כשניסה להביט דרך החלון לא ראה איש במקלחת. האירוע היווה אפוא רק מחולל להעלאת טענות שווא על ידי נפגעת העבירה נגדו, ובית המשפט זקף לחובתו שלא כדין את הודאתו לעצם קרות האירוע והניח כי הוא התרחש מתוך כוונה פסולה, תוך שנסמך אך על התרשמות שלילית ממנו וממהימנותו. זאת, בניגוד לראיות חיצוניות אובייקטיביות התומכות בגרסתו באשר לעצם האירוע והמשמיטות את התשתית עליה נבנתה הרשעתו ביתר האישומים. ובכל הנוגע למחדלי החקירה, המערער טען כי הללו גרמו לפגיעה אנושה בהגנתו. תחילה הוא הפנה לעדותה של החוקרת הראשית במשטרה אשר הודתה כי כבר לאחר העימות שנערך בינו לבין נפגעת העבירה, היא לא הטילה דופי בגרסתה של נפגעת העבירה ולא העלתה בדעתה כי ייתכן שהיא אינה דוברת אמת. לטענתו, היא עצמה ייחלה כבר בתחילת החקירה כי הוא יורשע. החקירה כולה פגומה והיא נועדה מתחילתה להצביע רק על אשמתו, במקום לנהלה תוך חתירה לחשיפת האמת. דוגמה לכך הוא העימות שהתקיים בינו לבין נפגעת העבירה שהופסק באיבו בשל כך שהחוקרת שאפה להגיע לתוצאה מסוימת ומשראתה שלא כך יהיה, הפסיקה את העימות. דוגמה נוספת היא חקירתה השנייה של נפגעת העבירה, אותה קטעה החוקרת באיבה משהבחינה כי נפגעת העבירה לא מוכנה ולא זוכרת הרבה מהפרטים הצריכים לעניין. גם היעדרן של פעולות חקירה מהותיות – כגון הימנעות המשטרה מביקור בזירות שבהן התרחשו המעשים; הימנעותה מלתעד את מתחם המקלחת והמרפסת בבית ביישוב ר'; הימנעותה מאיתור היומן האישי של נפגעת העבירה; והימנעותה מאיסוף חומרים ממחלקת הרווחה וממרכזי טיפול שונים בהם טופלה נפגעת העבירה כנטען – מהווים מחדלים משמעותיים. המשטרה גם לא חקרה עדים רלוונטיים שונים, ובהם בנו של המערער מנישואיו הקודמים שנרדם לצד נפגעת העבירה על הספה בבית ביישוב ג' בזמן שהמערער פגע בה לפי הטענה; אחיה של נפגעת העבירה; הפסיכולוגית אליה פנתה נפגעת העבירה לטיפול במהלך התקופה שבה התנהלה החקירה; העובדת הסוציאלית של הרווחה שטיפלה בה; ואף לא בוצע עימות בין נפגעת העבירה לבין ר', שלפי הנטען ישנה לצד נפגעת העבירה במיטה בבית ביישוב ר' שעה שהמערער פגע בה. בנוסף היה אוסף של מחדלי חקירה חמורים הקשורים בתיעוד החקירות. כך, מקצת חקירות נפגעת העבירה לא תועד באופן חזותי וקולי כלל ומקצת תועד רק באופן חלקי; לא תועדה חקירתו הראשונה של המערער באופן חזותי וקולי; דיסק חקירתו השנייה תקול ולא ניתן לצפות ולהאזין לחקירה; תיעוד העימות בינו לבין נפגעת העבירה לא היה תקין; והעימות בינו לבין האם לא תועד באופן חזותי וקולי. כמו כן, נפל שיהוי ניכר בחקירת מרבית העדים הרלוונטיים. כשלים אלו יורדים לשורשו של עניין, נעשו בזדון, פגעו ביכולתו של המערער להתגונן ויצרו לו נזק בלתי ניתן לריפוי. חרף כל זאת בית המשפט בחר "לכסות" על מחדלי החקירה ולגבות את ההפרות החוקיות, ונמנע מלתת משקל ממשי להפרות אלה לזכות המערער בהכרעתו, אף לא כדי להעלות לפניו ספק סביר באשמתו. מעל לכל, טען המערער כי לבית המשפט היה יחס עוין כלפיו, הוא שפט אותו מלכתחילה לכף חובה ו"חיפש אותו מתחת לפנס". יחס זה גרר את בית המשפט לשורת טעויות קשות שאינן יכולות לעמוד, ולייחוס כוונות לאמירות המערער שלא מתיישבות עם ראיות אובייקטיביות אחרות בתיק. ולוּ בשל כך יש לזכותו בדין. לחילופין טען המערער כי אם ערעורו על הכרעת הדין לא יתקבל, יש להקל בעונשו. במסגרת זו נטען כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט בין 7 ל-12 שנות מאסר בפועל חמור בנסיבות העניין. אין המדובר באינוס של חדירת איבר מין לאיבר מינה של נפגעת העבירה, כי אם בחדירת אצבע, דבר המצדיק מתחם ענישה קל יותר. נוסף על כך, המעשים לא בוצעו בתחכום; לא ברור מתוך הכרעת הדין כמה עבירות ופגיעות בוצעו; ולא נלקחה בחשבון העובדה שהמערער אינו אביה הביולוגי של נפגעת העבירה והלכה למעשה היחסים ביניהם אף לא היו כשל אב חורג ובת. בית המשפט גם חרג ממדיניות הענישה הנוהגת שעה שלמד ממקרים שנסיבותיהם חמורות יותר מאלו המתקיימות בעניינו של המערער. בקביעת העונש בתוך מתחם הענישה ההולם לא ניתן מספיק משקל לנסיבותיו האישיות היוצאות דופן של המערער שנתמכו בעֵדי אופי, ובכלל זה לעברו הפלילי הנקי ולהיותו בעל רקע צבאי משמעותי, שכלל שירות ארוך שנים ושחרור בדרגה גבוהה. נסיבה נוספת שלא נלקחה בחשבון היא חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות לפני למעלה מעשר שנים; והשיהוי בהגשת כתב האישום חמש שנים לאחר הגשת התלונה שנצרכה לחקירה קצרה בת חודשיים בלבד, אך ארכה שנים רבות ללא כל הצדקה. ולבסוף טען כי מתסקיר נפגעת העבירה עולה כי העבירות שבהן הורשע לא השפיעו כלל על חייה ועל תפקודה. מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין המבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו הן ביחס לגרסת נפגעת העבירה והן ביחס לגרסת המערער באשר לאירועים שלא היו להם עדים. זאת לאחר שבית המשפט שמע את עדויותיהם הממושכות והתרשם מהן באופן בלתי אמצעי. בית המשפט לא פסח על התמודדות עם כלל הטענות שהעלה המערער ובחר לאמץ את גרסתה של נפגעת העבירה שנתמכה בעדויותיהם של בני משפחתה וחבריה, תוך דחייה מוחלטת של גרסת המערער שהותיר רושם שלילי, בלתי אמין ומהימן באופן מובהק, כמו גם גרסתה של ר', בִתו, שנדחתה בהיותה מגמתית, חסרת היגיון פנימי ומופרזת לחלוטין. בית המשפט גם לא חסך את שבט הביקורת מהתנהלות גורמי החקירה, אך לא מצא כי מחדליהם עולים כדי פגם מהותי שפגע בהגנת המערער. על כך יש להוסיף כי המערער הודה בסופו של יום באירוע ההצצה, אך גרסתו בדבר המניע להתנהגותו נדחתה אף היא בשתי ידיים. בנסיבות אלו, אין כל מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט וגם לא בגזר דינו. ובאשר לטענות המערער בערעורו. המשיבה טענה כי טענת המערער שלפיה עניינו נכנס לגדרם של המקרים החריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, אין לה על מה להתבסס, שכן מחדלי החקירה אינם חמורים וּודאי שלא עיוותו את הראיות שבבסיס הרשעת המערער. יש גם לדחות בשתי ידיים את טענת המערער כי דעתו של בית המשפט הייתה "נעולה" מראשיתו של ההליך ולכן הוא התעלם מהקשיים הרבים בגרסת נפגעת העבירה. באופן קונקרטי בכל הנוגע לעדותה של נפגעת העבירה, נטען כי היא העידה על עשרות אירועים דומים במהותם שהתרחשו במשך קרוב לשלוש שנים. אירועים אלה התחילו בהיותה בת 11 כאשר עדותה נמסרה לפני בית המשפט בחלוף שנים ארוכות, בהיותה בת 20. במצב מעין זה לא ניתן לצפות שהיא תתאר כל אירוע ואירוע בפירוט. בית המשפט לא התעלם כלל ממכלול הראיות שהוצגו לפניו ונתן את דעתו לפרטי הפרטים של האירועים, עד כדי שימת לב לפרטי הלבוש המדויקים של השניים ולתוכן בו הם צפו בטלוויזיה בעת קרות האירועים. במסגרת זו בית המשפט שם לִבו למאפיינים הייחודיים של האירועים. גם טעות לחשוב שבית המשפט הסתמך על חקירותיה של נפגעת העבירה במשטרה כחיזוק לעדותה לפניו. אין המדובר ב"סיוע עצמי" כנטען על ידי המערער. מה שקבע בית המשפט הוא כי האפשרות להתרשם ישירות ממנה גם במעמד חקירותיה במשטרה, בסמוך למועד קרות המעשים, חיזק את האמון בה. הא ותו לא. כך גם לא נתגלו סתירות בעדות נפגעת העבירה וניתן לזהות בקלות כי לא היה בעדותה כל שינוי גרסה מהותי באשר לטיב המעשים שביצע המערער כלפיה בהשוואה לגרסה שמסרה בחקירותיה במשטרה. מה גם שבניגוד לטענת המערער כי נפגעת העבירה לא התנהלה כנפגעת עבירת מין, הרי שלנפגעי עבירות מין אין דפוס התנהגות קבוע ויחיד ולא ניתן למדוד את התנהגותם "באמות מידה רציונאליות למתבונן 'מן החוץ'". גם טענת המערער לגבי עדויותיהם של המקורבים לנפגעת העבירה, שסתרו לטענתו את גרסתה, הם חסרי שחר ואינם נתמכים כלל בהכרעת הדין. באשר לאירוע ההצצה, המערער הודה בעובדות האירוע ואך טען כי לא הייתה לו כל כוונה מינית בעת שראה את נפגעת העבירה. ברם, גרסת המערער באשר לסיבה בגינה הציץ אל עבר נפגעת העבירה בעודה מתקלחת נדחתה על ידי בית המשפט בהיותה בלתי מהימנה ובלתי מסתברת. נקבע כי מדובר במעשה מיני מובהק המלמד על מטרתו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. ולבסוף לגבי מחדלי החקירה. באשר להתנהלות החוקרת הראשית במשטרה אשר הייתה לדעת המערער מוטה באופן פסול נגדו ואף קטעה את העימות בינו לבין נפגעת העבירה ללא כל הצדקה ואת חקירתה השנייה של נפגעת העבירה, הרי שבית המשפט אכן ביקר את התנהלותה של החוקרת שגילתה חוסר סבלנות הן כלפי המערער והן כלפי נפגעת העבירה. ברם, לא נמצא כל בסיס לטענה כי החוקרת הייתה מוטה לרעה נגדו או כי מעשיה הביאו לזיהום העדויות. כמו כן, קטיעת העימות נבעה רק כדי להגן על נפגעת העבירה מהאופן הבוטה שבו בחר המערער להעלות טענות נגדה, כי היא שוכבת עם חבריה ומשקרת לאִמהּ. גם הטענה כי היה על המשטרה לזמן לחקירה את הפסיכולוגית שטיפלה בנפגעת העבירה במהלך השנתיים בהן התנהלה החקירה נטולת משמעות, שעה שהמערער עצמו הגיש בקשות לפי סעיפים 74 ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 לקבלת חומרים רלוונטיים מהמרכז הטיפולי, והפסיכולוגית אף התייצבה לדיון בעניין זה והמסמכים שנתבקשו הועברו אליו. באשר להימנעות המשטרה מביקור בזירות שבהן התבצעו העבירות, תיעודן וחיפוש אחר יומנה האישי של נפגעת העבירה, הרי שביקור ותיעוד כאמור לא היו מוסיפים דבר, הואיל ומבחינה עובדתית המערער לא הכחיש שצפה בנפגעת העבירה. טענתו הייתה כאמור רק לגבי היסוד הנפשי הנלווה למעשיו. באשר לטענה לקיומו של יומן אישי של נפגעת העבירה, בית המשפט קבע כי מדובר בבדיה שלא הייתה ולא נבראה ובכל מקרה התוספת הראייתית שהייתה צומחת למערער בתפיסת היומן, הייתה שואפת לאפס. זאת שכן גם לוּ הוכח שנפגעת העבירה לא רשמה ביומנה אודות פגיעות המערער בה אין בכך כדי לערער את גרסתה ולייצר ספק סביר, ואף לוּ הוכח שהיא רשמה ביומנה כי שכבה פעם ליד חבר שלה כטענת המערער, אין הדבר מוכיח מאומה באשר למעשיו שלו כלפיה. בכל הנוגע לחקירתם של עדים נוספים שלא נחקרו, הרי שגם הם לא היו מוספים מאומה לטובת המערער, אך אם הוא סבר שכן, דבר לא מנע ממנו להזמינם למתן עדות מטעמו כעדי הגנה. ביחס לעימות שלא נערך בין נפגעת העבירה לבין ר', גרסתה של ר' במשטרה לא הייתה כזו אשר התעמתה עם גרסתה של נפגעת העבירה והיא לא הצדיקה עימות פנים אל פנים בין השתיים. גם התקלות עליהן הצביע המערער בתיעוד החקירות אינן בלתי ניתנות לריפוי. אכן חקירתו הראשונה של המערער לא תועדה באופן חזותי. ברם, לא היה בכך כדי לפגוע בהגנתו, שכן באותו שלב של החקירה לא נמסרה גרסה מפלילה ובית המשפט הניח לטובתו כי מצבו הגופני והנפשי בעת חקירה זו לא היה מיטבי. כך גם לגבי העימות של המערער עם האם. מה גם שלא הועלתה כל טענה לגבי תיעוד החקירה בכתב. לגבי תיעודי חקירתו השנייה של המערער והעימות בינו לבין נפגעת העבירה, הם אמנם היו תקולים, אך זאת בשמע בלבד וקיימים תמלילים כתובים באמצעותם ניתן לעקוב אחר המתרחש. באשר לחקירות נפגעת העבירה, אין כל חובה חוקית לתעד חקירות אלו באופן חזותי וקולי, ולמרות זאת חלק נכבד מאמירותיה מתועד גם חזותית. בכל מקרה המערער העיד במשך שלוש ישיבות ארוכות כך שגרסתו נמסרה בשלמותה לפני בית המשפט וניתן היה להתרשם מדבריו באופן ישיר. אשר לגזר הדין. בית המשפט נתן משקל משמעותי למחדלי החקירה, להימשכות ההליך ולנסיבותיו האישיות של המערער. לולי התחשבות זו, עונשו של המערער היה חמור יותר. לכן, בשים לב לחומרה היתרה שדבקה במעשיו של המערער הממאן לקחת אחריות על מה שעשה, אין כל הצדקה להקל בעונשו. דיון והכרעה ראשית ייאמר כי מלבד טענות המערער המתייחסות למחדלי החקירה, אשר יידונו בהמשך, מלוא טענותיו מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בעקבות האמון שרכש בית המשפט המחוזי בנפגעת העבירה. זאת לעומת דחיית גרסתו של המערער וחוסר המהימנות המוחלט שייחס לו בית המשפט. בכל הנוגע לקביעות בית המשפט בעניין מהימנות נפגעת העבירה וחוסר מהימנות המערער, נקדים ונזכיר את ההלכה הידועה מקדמת דנן כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בשל יתרונה המובנה הנובע משמיעתה את ההליך כולו ומהתרשמותה באופן בלתי אמצעי מהעדים (ראו לדוגמה לאחרונה: עפה"ג 72682-12-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (18.6.2026) (להלן: עפה"ג 72682-12-25); עפה"ג 56304-11-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (7.6.2026); עפה"ג 38230-03-25 גוסיינוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.2.2026)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה זה בו קבע בית המשפט באופן חד-משמעי ונחרץ כי גרסתה של נפגעת העבירה הייתה "מהימנה מאין כמותה"; כי היא "לא נמסרה כמשנה סדורה ולא היה בה שמץ של דקלום" (עמ' 88 להכרעת הדין); וכי "מעדותה של המתלוננת עלתה תמונה ברורה, שלפיה בגילאים 14-11 ביצע בה הנאשם, במספר רב של פעמים, מעשים מיניים שהחלו בכך שעיסה את כתפיה, נגע בגופה ובהמשך נגע באיבר מינה והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה. בחלק מהמקרים נגע הנאשם גם בחזה של המתלוננת, ולכל הפחות בשני מקרים, הניח את ידה על איבר מינו, כשבאחת מהפעמים איבר מינו היה חשוף" (עמ' 103 להכרעת הדין). זאת לעומת גרסת המערער לגביה נקבע כי "בניגוד למתלוננת, גרסת המערער לא הותירה בנו רושם אמין ואף לא מהימן; אלו פני הדברים בכול הקשור בטענותיו הפרטניות בדבר אירוע ההצצה; וכך ניתן לומר באופן כללי. עדותו של הנאשם בבית המשפט הייתה מתחמקת, מיתממת, מפותלת, והותירה רושם בלתי מהימן שלא לומר עגום ממש" (שם). שנית, פגיעות המערער בנפגעת העבירה התחילו בהיותה בת 11, ועדותה נמסרה לפני בית המשפט בחלוף כמעט עשור, בהיותה בת 20. במצב מעין זה לא ניתן לצפות שהיא תתאר כל אירוע ואירוע בפירוט (ע"פ 6038/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 60-57 (5.1.2023) (להלן: ע"פ 6038/21); ע"פ 8805/14 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (7.1.2016). כאשר מדובר בעדויות בכלל ובעדויות של קורבנות עבירות מין בפרט, קיימות לא פעם סתירות מסוימות בתיאור המקרה, אך אלו אינן מביאות בהכרח לזיכויו של הנאשם. זאת, כל עוד ליבת העדות וליבת סיפור המעשה נותרו קוהרנטיים ועקביים (וראו מיני רבים: עפה"ג 72682-12-25, פסקה 20; ע"פ 6443/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 ‏(‏9.12.2025‏); ע"פ 3565/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (‏9.8.2023‏); ע"פ 7307/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 ‏(‏11.11.2019‏)‏; ע"פ 7688/23 קוינגטון נ' מדינת ישראל, פסקה 42 ‏(‏6.3.2025‏); ע"פ 2647/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 ‏(‏21.8.2022‏)). במקרה זה בית המשפט קבע כי גרסתה של נפגעת העבירה הייתה עקבית וכי אי-דיוקים קלים בעדותה לא פגעו בגרעין הקשה של גרסתה שהיה ברור וחד-משמעי והוא שהמערער ביצע בה את העבירות שבהן הורשע. אף נקבע כי לא נתגלו סתירות בעדותה וניתן להתרשם בקלות כי לא היה בעדותה שינוי גרסה מהותי באשר לטיב המעשים שביצע בה המערער בהשוואה לאופן שבו אלו תוארו בחקירותיה במשטרה (וראו: ע"פ 8561/22 חורי נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (20.8.2024) (להלן: עניין חורי). ולענייננו יפים ומתאימים הדברים שקבע בית משפט זה בעניין ע"פ 6819/20 עמר נ' מדינת ישראל (9.12.2021): "בדין מצא בית המשפט כי הסתירות המסוימות הנטענות בגרסת המתלוננת אינן פוגעות במהימנות גרסתה של המתלוננת. לגבי סתירות או אי דיוקים בגרסתו של נפגע עבירות מין, נקבע כי בחינת מהימנות הגרסה נעשית בהתייחס לליבתה ובהינתן מכלול הנסיבות האופפות את המעשה (ראו, למשל, ע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (1.7.2009) (''לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת המערער מעבר לכל ספק''); ע"פ 3615/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 62 (26.3.2020) ('כך, בבואו של בית המשפט לבחון את מהימנות עדותם של מתלונן או מתלוננת הוא יכול להסתפק ב'גרעין האמת' שבה, ולעתים אף ב'גרעין הקשה' של הדברים'))" (שם, פסקה 10). במקרה זה גם לא ראיתי, למעט עניינים היוצאים מהכלל, מקום להתייחס לכל טענה וטענה שהעלה המערער בערעורו, אלא להתייחס לראיות ולטענות הצדדים כמכלול. זאת מפני שבית המשפט המחוזי הפך כל אבן ואבן במסכת הראייתית שהתגלתה לפניו והתייחס לכל פרט ופרט בעדותה של נפגעת העבירה, בעדותו של המערער ובעדויותיהם של שאר העדים שהעידו לפניו, כמו גם לכל טענה שהועלתה על ידי ההגנה. המערער אכן חיפש מרגלית מתחת לכל אבן שנהפכה על ידי בית המשפט, אך חרף דעתו שאכן הצליח לעשות כן (כמאמר חז"ל: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה" (אם לא הייתי חושף את החרסים, לא היית מוצא את המרגלית תחתיהם) (בבלי יבמות צב, ע"ב)), לא נחשפה המרגלית לעינינו. אוסיף גם, כי דווקא ניסיון המערער למציאת אי-התאמות וסתירות בגרסתה של נפגעת העבירה, תוך ירידה לרזולוציות זעירות, התמקדות באי-דיוקים נקודתיים ולא מהותיים, והתעלמות מהתרשמותו החיובית של בית המשפט ממנה ומחוסר מהימנותו המוחלט של המערער, היא זו שחוטאת למטרה של חיפוש האמת (ראו והשוו: ע"פ 6038/21, פסקה 55; ע"פ 7063/14 רבאיעה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (19.11.2015)), ולא הכרעתו של בית המשפט, כנטען על ידו. אתייחס אפוא רק לעיקרי הדברים כדלקמן. בנימוקי הערעור המפורטים והמסודרים של באת-כוח המערער נטען כי נפגעת העבירה הרבתה לנקוט בעדותה גישה של התחמקות ונמנעה מלהשיב באופן פרטני למקרי הפגיעה בה לטענתה (חקירתה הנגדית מיום 30.1.2020, פרוטוקול עמ' 51, שורות 22-20). כן הצביעה באת-כוח המערער על סתירות בגרסתה של נפגעת העבירה. כך לדוגמא, בגרסתה הראשונה שנמסרה במשטרה היא סיפרה כי האירוע בספה בסלון בבית ביישוב ג' התרחש כאשר היא ישבה עם המערער ובנו לצפות בסרט. בנו של המערער נרדם, המערער עשה לה מסאז' והיא נרדמה גם כן. לאחר שנרדמה ותוך כדי זה שהמערער עושה לה מסאז' הוא החל ללטף אותה, לגעת בה ולהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. היא לא זכרה אם לאחר מכן הוא לקח אותה לחדר או השאיר אותה על הספה (נ/13ג, עמ' 2, שורות 36-32). לעומת זאת, בגרסתה השנייה שנמסרה בעדותה בבית המשפט היא סיפרה כי היא אכן ישבה על הספה לצפות בסרט עם המערער ובנו. בעודה ערה המערער עשה לה מסאז' והיא נרדמה, ובשלב מסוים הוא החל ללטף את אזור איבר מינה ואף החדיר את אצבעותיו למקום. או אז המערער העיר אותה (פרוטוקול הדיון מיום 23.1.2020, עמ' 50 שורה 14 – עמ' 51 שורה 13). גרסתה השלישית שנמסרה גם היא בעדותה בבית המשפט הייתה כי המערער עשה לה מסאז', ולאחר שהפסיק היא נרדמה, ואז החל לגעת בה ולהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה (שם, עמ' 51, שורה 17 – עמ' 52, שורה 19). עיינתי בחקירותיה של נפגעת העבירה במשטרה ובעדותה בבית המשפט וקשה עד מאוד להגיע למסקנה אליה שואף המערער להגיע. לא ראיתי סתירה בגרסתה של נפגעת העבירה. ממכלול העדות עולה כי תחילה המערער עשה לה מסאז', אז היא נרדמה, ולאחר מכן המערער החדיר את אצבעותיו אל תוך איבר מינה. בשל כך נפגעת העבירה התעוררה אך "קפאה במקום" כדבריה ופחדה לפתוח את עיניה. השינויים בגרסתה, אם קיימים כלל, מינוריים ובלתי משמעותיים לחלוטין, וּודאי שאין בהם כדי להטיל דופי במסקנה שאליה הגיע בית המשפט כי המערער עשה את שיוחס לו במקרה זה. זאת שכן השינויים האמורים נוגעים אך לסדר הכרונולוגי של השתלשלות האירועים ולא לעצם קרות הפגיעה המינית. דוגמה נוספת לסתירות הנטענות בעדותה של נפגעת העבירה מצאה באת-כוח המערער בגרסתה על אודות המקרה שהתרחש שעה שהיא שכבה לישון בבית ביישוב ר' בחדר שבו ישנה ר'. גם במקרה זה, הצביעה על שלוש גרסאות שונות שיצאו לדעתה מפיה של נפגעת העבירה – בחקירתה במשטרה, בחקירתה הראשית בבית המשפט, ובחקירתה הנגדית. במשטרה היא סיפרה כי ר' ישנה במיטה בצד הקרוב לקיר והיא ישנה בצד החיצוני של המיטה. ר' נרדמה ואילו היא נותרה ערה. או אז נכנס המערער לחדר והחל לגעת בה ולהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה (נ/14ד, עמ' 2, שורות 5-1). לעומת זאת, בחקירתה הראשית בבית המשפט היא סיפרה כי המערער לקח אותה לחדר השינה, שם ישנה ר' במיטה עם פניה לכיוון הקיר. היא נכנסה למיטה והוא ישב לידה והרדים אותה באמצעות מסאז'. היא עצמה את עיניה והמתינה שהמערער ילך לדרכו. או אז, לאט לאט הוריד את ידיו לכיוון איבר מינה ונגע לה במקום (פרוטוקול הדיון מיום 23.1.2020, עמ' 64, שורות 32-15). בחקירתה הנגדית היא ספרה כי המערער החל לגעת בה עוד בהיותם בסלון, אך היא לא זכרה אם באותה שעה החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה (פרוטוקול הדיון מיום 30.1.2020, עמ' 62, שורה 19 – עמ' 64, שורה 27). גם כאן עיינתי בחומר הראיות ובפרוטוקולי הדיונים ושוב קשה עד מאוד להגיע למסקנה אותה מבקש להסיק המערער בטיעוניו. אכן, בניגוד לחקירתה במשטרה ולחקירתה הראשית בבית המשפט, שבהן סיפרה נפגעת העבירה כי המערער החל לגעת בה בהיותה במיטה בחדר, בחקירתה הנגדית היא סיפרה כי הוא החל לגעת בה בעוד היותם בסלון. אלא שהיא לא זכרה לומר בוודאות מלאה אם בשלב זה כבר החל המערער בהחדרת אצבעותיו לאיבר מינה. את זאת הוא עשה בוודאות בהיותה רק במיטה. בכך לא קיימת סתירה בין גרסאותיה, ודאי לא בחלוף שנים כה רבות ממועד האירוע המתואר ועד למועד החקירה הנגדית. בכל מקרה אין בסטייה המתוארת כדי לטעת חוסר אמון בנפגעת העבירה. מקרה נוסף אליו מפנה באת-כוח המערער התרחש, כעולה מכתב האישום, בחודש אפריל 2013 או בסמוך לכך, עת שנפגעת העבירה ישנה בחדרה בבית ביישוב ר'. בשלב מסוים המערער נכנס לחדרה והחל לגעת בה. היא התעוררה אך עשתה עצמה ישנה והמערער הכניס את ידיו מתחת לבגדיה ותחתוניה, ליטף את ישבנה ואת איבר מינה, ולאחר מכן החדיר את אצבעותיו לתוכו. אף במקרה זה הצביעה באת-כוח המערער לפי השקפתה על שינויים בגרסת נפגעת העבירה. הינה כי כן בחקירתה הראשונה במשטרה היא סיפרה כי המעשים שביצע בה המערער נפסקו כאשר החלה לנעול את דלת חדרה, בחודש אפריל 2012 (נ/12ג, עמ' 6, שורה 11), בעוד שבהמשך חקירתה היא סיפרה כי הפעם האחרונה שבה המערער נגע בה הייתה בחודש אפריל 2013. ואולם, בחקירתה הראשית בבית המשפט היא שוב סיפרה כי המערער חדל מלגעת בה בחודש אפריל 2012 (פרוטוקול הדיון מיום 23.1.2020, עמ' 65, שורות 21-9). לעומת זאת, בחקירתה הנגדית היא ספרה כי המערער נגע בה פעם או פעמיים כאשר לא נעלה את דלת חדרה (פרוטוקול הדיון מיום 1.3.2020, עמ' 44, שורה 8). אף כאן לאחר עיון במסמכים הרלוונטיים התקשיתי מאוד למצוא שינויים וסתירות בגרסאותיה של נפגעת העבירה. גרסתה הייתה עקבית. המערער חדל מלפגוע בה כאשר החלה לנעול את דלת חדרה בחודש אפריל 2012 לערך. למרבה הצער, היא שכחה בחלוף תקופה, כנראה לאחר כשנה, לנעול את דלת החדר פעם אחת, או שמא פעמיים והמערער ניצל זאת לרעה כדי להמשיך לבצע בה את זממו. כל שאר פרטי הפרטים שעליהם הצביעה באת-כוח המערער בטיעוניה, ומבלי לפרטם, אינם נוגעים לגרעין העדות והגרסה, שהיא כאמור קוהרנטית לגמרי. לסיכום עניין זה ובהתייחס לטענת המערער שלפיה בית המשפט שגה כאשר מצא בחקירות נפגעת העבירה במשטרה ובעדויות הקרובים לה חיזוקים לעדותה, בית המשפט הרשיע את המערער כאמור על יסוד עדות יחידה של נפגעת העבירה בליווי הטעמים שהביאו אותו למסקנה זו. בכך לא נפל כל פגם. אדרבה, מושכלות יסוד הן כי לשם הרשעה בביצוע עבירות מין (לפי סימן ה' לפרק י' לחוק) ניתן להתבסס על עדותו היחידה של נפגע העבירה ללא צורך בתוספת ראייתית, ובלבד שבית המשפט ינמק מדוע הסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות; ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (10.7.2013); ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סה‏(‏2‏)‏ 482, 539 ‏(‏2012‏)). בית המשפט דן לעומקה בעדות נפגעת העבירה, נתן דעתו לכל פרט ופרט שעלה בה, כמו גם לקשיים שעלו מתוך הגרסאות השונות. ולבסוף נקבע כי גרסתה של נפגעת העבירה מהימנה, בניגוד לגרסת המערער, וכי עולה ממנה תמונה ברורה המבססת את מעשיו. זאת, בליווי הטעמים שהביאוהו למסקנה האמורה. במצב דברים זה, בית המשפט עמד בחובת ההנמקה המוטלת עליו ומשנתן אמון מלא בעדותה של נפגעת העבירה, ממילא לא נדרשו חיזוקים לעדותה (ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 102 (22.10.2012); ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (16.7.2007)). דברים אלה נכונים על דרך קל וחומר שעה שכפי שפורט לעיל, עדותה של נפגעת העבירה נתמכה בעדויות קרוביה ומכריה. מעבר לכל האמור, כפי שפורט לעיל, המערער התייחס ארוכות לאירוע ההצצה. לטענתו, כוונתו המינית לא הוכחה ויש מקום לאמץ את עמדתו שלפיה לא הייתה לו כל כוונה מינית עת צפה בנפגעת העבירה מתקלחת. זאת מפני שיצא למרפסת כדי לוודא שלא ניתן לפרוץ ממנה אל הבית. מעבר לכך שבית המשפט המחוזי דחה מכול וכול ובשתי ידיו את גרסתו זו של המערער, נראה כי המערער מייחס משקל מוטעה למהותו של האירוע. אכן, במעשיו אלו יוחסה למערער עבירת מעשה מגונה – ובכך הסיק בית המשפט כדין. די לעניין זה להביא את דברי בית המשפט בעניין ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168 (2004): "יש סוגי אירועים שבהם עשויים להתגלע חילוקי דעות בשאלה אם מעשים שנעשו אכן מעשים 'מגונים' הם [...], ואולם סוגיה זו אינה לענייננו עתה. נוסיף ונעיר אך זאת שלהבדיל מעבירות אחרות שיש בהן הבחנה ברורה בין היסוד העובדתי שבעבירה לבין היסוד הנפשי בה, בעבירה של עשיית מעשה מגונה קשה להתעלם מכך שיש זרימה בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. היסוד הנפשי והיסוד העובדתי שבעבירה אינם הרמטיים זה לזה. היסוד הנפשי חודר על דרך האוסמוזה אל היסוד העובדתי, והיסוד העובדתי עשוי לשנות צבעו על-פי היסוד הנפשי" (שם, עמ' 177). אלא שהחשיבות העיקרית באירוע ההצצה הייתה בכך שכאמור הוא היווה "טריגר" אשר חולל והציף בראשה של נפגעת העבירה את מכלול פגיעותיו של המערער בה, עניין המצוי כדבר שבשגרה אצל נפגעי עבירות מין אשר לא פעם נתקלים בקשיים רגשיים המקשים עליהם לגלות לעצמם וּודאי לקרוביהם את עצמת הפגיעה בהם (וראו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 429 (2004)). אירוע ההצצה במקרה זה מעצים אפוא את המהימנות שרכש בית המשפט כלפי נפגעת העבירה ולא בכדי. יש רק לשער כיצד נערה חשה כאשר היא נמצאת לבדה בחדר אמבטיה ומתקלחת, ובאופן פתאומי רואה את דמותו של אדם אשר פגע בה מינית במשך שנים משקיף עליה בעירומה מבעד לחלון. מצב שכזה יכול בקלות להציף פחדים ורגשות קשים מהעבר שהוצנעו בנבחי נפשה, וכתוצאה מכך אינה יכולה לשאת ולסבול זאת עוד לבדה. ומכאן לטענות המערער בעניין מחדלי החקירה. מחדלי החקירה הלכה מושרשת היא כי קיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם אינם מביאים לזיכויו האוטומטי של הנאשם מקום בו קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו. כפי שנאמר בע"פ 4855/16 שווקי נ' מדינת ישראל (11.11.2018): "ההלכה המושרשת בנוגע למחדלי חקירה היא כי אין בקיומם של מחדלי חקירה, כשלעצמם, כדי להביא לזיכויו של הנאשם. טענות למחדלי חקירה ייבחנו בשני שלבים. בשלב הראשון תיבחן השאלה האם אכן מדובר במחדל חקירה. מענה חיובי לשאלה זו יוליך לבחינת השלב השני: האם בשל מחדלי החקירה 'נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, ונפגעה זכותו להליך הוגן' (ראו: ע"פ 3308/15 שמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (17.5.2018) (להלן: עניין שמיאן); ראו גם: ע"פ 8027/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (27.5.2018)). הבחינה האמורה תיעשה תוך שקלול מחדלי החקירה הנטענים אל מול התשתית הראייתית שהונחה לפני הערכאה הדיונית (ראו: עניין שמיאן, פסקה 48)" (שם, פסקה 36). וכפי שאמרתי בע"פ 1969/22 בן דוד נ' מדינת ישראל (8.8.2023): "על מנת להטיל ספק באשמתו של נאשם יש להראות כי נפל מחדל חקירה מהותי המקפח את הגנתו והיורד לשורשו של עניין (ע"פ 8199/20 זיאדאת נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (30.4.2023); ע"פ 1682/22 סבג נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (11.9.2022); ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (22.5.2023) (להלן: עניין קרא –ד.מ.). בהקשר זה הודגש כי 'מחדלי חקירה מהם זכאי הנאשם להיבנות הם בגדר רשימה מוגבלת ומצומצמת של מחדלים חמורים, שעיקרם אי-נקיטת פעולה חקירתית מתבקשת באופן אשר מטיל ספק רציני בראיות שבאות להפליל את הנאשם' (ע"פ 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (29.4.2021) (להלן: עניין ברגות – ד.מ.); (ההדגשה במקור))" (שם, פסקה 17). היינו, אין די במחדלים שנפלו בחקירה על מנת להוביל לזיכויו האוטומטי של נאשם מקום שבו קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו. על בית המשפט לבחון עד כמה המחדלים השפיעו על יכולתו של הנאשם להתגונן מפני האשמות המיוחסות לו, והאם נגרם לו עוול וקופחה הגנתו (ע"פ 8515/13 זכרייב נ' מדינת ישראל, פסקה 112 (9.12.2015); ע"פ 5066/18 רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 57 (4.9.2022)). בתוך כך ייבחן האם כתוצאה מהמחדלים נגלה ספק סביר ביחס לאשמת הנאשם (ע"פ 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (30.7.2023) (להלן: עניין ואכד); ע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (24.10.2022)). עוד יש להבחין בין מחדלי חקירה לבין אי-מיצוי הליכי חקירה. היינו, השאלה שיש לדון בה היא האם קיימות מספיק ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר ולא להתמקד רק בשאלה האם אפשר וראוי היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים (עניין ואכד, פסקה 43; עניין קרא, פסקה 48; יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי 1985-1984 (2009)). בהקשר זה אף הודגש בפסיקה כי חוקרי משטרה אינם נדרשים לבצע פעולות חקירה שהסיכוי שיניבו תוצאות הוא קלוש (ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (23.1.2012)), או בלשון בית משפט זה בעניין ברגות: "חקירה פלילית איננה 'תכנית כבקשתך' וכי לנאשם אין זכות קנויה באשר לאופן שבו המשטרה מכלכלת את צעדיה ומקצה את משאביה החקירתיים" (שם, פסקה 16). ובלשון בית משפט זה בעניין ואכד: "כידוע רשויות החקירה אינן מחויבות בהבאת 'הראיה המקסימלית' לשם הרשעה, אלא די בקיומן של 'ראיות מספקות' אשר בכוחן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר" (שם, פסקה 43) (וראו לעניין זה גם: ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (28.2.2018); ע"פ 9284/17 חורש נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.3.2020); ע"פ 6199/20 בן אבו נ' מדינת ישראל, פסקאות 79-78 (8.3.2022); ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (9.7.2015)). אתייחס אפוא להלן לעיקרי הדברים שהועלו על ידי המערער. ראשית באשר לטענת המערער לגבי נטייתה של החוקרת הראשית במשטרה לרעתו. בית המשפט המחוזי לא התרשם שכך היו פני הדברים, וכי התנהלותה של החוקרת כלפי נפגעת העבירה והדברים שהיא אמרה לה, כגון שהיא מעוניינת שהמערער יקבל עונש על מה שעולל לה ושהיא אינה רוצה "להפיל את התיק", נבעו מנטייתה לטובת נפגעת העבירה. נקבע כי דברים אלו נאמרו מחוסר סבלנותה ומחוסר רצונה להתמודד עם חקירה שעלולה להיות ארוכה ומורכבת. אכן גם נקבע כי התנהלותה של החוקרת לא הייתה תקינה, אך אין לומר שהחקירה הייתה מוטה או מגמתית ושהגנת המערער נפגעה מכך. מסקנה זו מקובלת עליי. טוב היה מלכתחילה שחוקרת משטרה, ודאי כזו הגובה הודעות בעבירות מין שבוצעו כלפי נפגעים קטינים, תתאזר בסבלנות ובהתחשבות רבה בנחקרים. כך, הגרסה המתקבלת תהיה מדויקת יותר. עם זאת, שעה שבמקרה זה נפגעת העבירה מסרה את עדותה בהיותה בוגרת יותר ובית המשפט השתכנע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי עדותה משכנעת ואמיתית – כאשר מנגד עדותו של המערער לא שכנעה כלל – מוקשה עד מאוד לראות כיצד התנהלותה של החוקרת מכריעה את הכף לעבר זיכוי המערער לפי המבחנים שפורטו לעיל. כאמור, בעניין זה המערער טען שהחוקרת הפסיקה את העימות בינו לבין נפגעת העבירה באמצעו. בהכרעת דינו התייחס בית המשפט לטענה ואמר כי ככלל, עימות בין נפגעת עבירת מין קטינה לבין נאשם אינו מתקיים. אף עדויותיהם של נפגעי עבירות מין בבית המשפט נשמעות לא פעם בהיעדר הנאשם כדי להקל על הקורבנות. בעימות אף קיים פוטנציאל לפגיעה בקטין, שהמחוקק ביקש למנוע. על אף כל האמור, במקרה זה התקיים עימות, אך שעה שהחוקרת ראתה שהמערער תוקף מילולית את נפגעת העבירה והחל להרים עליה את קולו, היא ראתה לנכון להפסיק את העימות. בצדק עשתה כן, וגם בכך לא ראיתי נימוק המוביל למסקנה כי נגרם למערער עיוות דין. אף נהפוך הוא. בידו של המערער המבוגר שנות דור מנפגעת העבירה היה לרסן את עצמו, ולוּ היה עושה כן העימות היה ממשיך להתנהל כשורה. משכך, אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו. בית המשפט גם דחה את טענת המערער לעניין קטיעת החוקרת את חקירתה השנייה של נפגעת העבירה באיבה. נקבע כי חרף ניסיונו של המערער להציג תמונה שלפיה חקירה זו הייתה מדריכה ומוטה לטובת נפגעת העבירה, ההיפך הוא הנכון. נפגעת העבירה הביעה נכונות להמשיך את החקירה על אף הקושי שחוותה, ברם החקירה הופסקה אך בשל חוסר סבלנותה של החוקרת. כאמור לעיל, נקבע כי גם בהתנהלות זו אין כדי להכריע את הכף לעבר זיכוי המערער. ובאשר לאי-ביצוע פעולות חקירה נצרכות על ידי המשטרה. בעניין זה בפי המערער טענות רבות. בית המשפט המחוזי דן בהן אחת לאחת ואין מקום להתערב בממצאיו. די ואומר, למשל, לגבי איסוף חומרים על אודות טיפול נפגעת העבירה במחלקת הרווחה. דבר זה לא היה מניב דבר חיובי לטובת המערער שעה שלפי עדותה של נפגעת העבירה היא לא קיבלה טיפול באותו מקום. אוסיף כי לוּ אכן המערער היה משוכנע אחרת, יכול היה לפנות לבית המשפט כדי להשיג את החומרים, אך הוא לא עשה כן. לעומת זאת, בית המשפט אכן השתכנע כי אי-זימונה של הפסיכולוגית שטיפלה בנפגעת העבירה בתקופה בה התנהלה החקירה, היה בבחינת מחדל חקירה. אלא שגם בעניין זה בית המשפט קבע כי אין המדובר במחדל שפגע בהגנתו של המערער. נפגעת העבירה נחקרה פעמיים במשטרה עובר לטיפול הפסיכולוגי. בית המשפט היה אף מוכן להניח כי הפסיכולוגית הכינה את נפגעת העבירה להתמודדות נפשית עם החקירה ועם העימות שיבוצע עם המערער. ברם, עדות הפסיכולוגית בעניין זה לא הייתה "מטה את הכף" לעבר זיכוי המערער. מה גם שכמפורט לעיל, המערער פעל בעניין זה במסגרת הליכי הביניים כדי להשיג את החומר הרלוונטי, והחומר שנתבקש הועבר אליו. גם במסקנה זו אין מקום להתערב. לגבי אי-ביקור המשטרה בבית ביישוב ר' כדי לעמוד על מבנהו ואי-איתור יומנה האישי של נפגעת העבירה. כפי שטענה המשיבה, שעה שהמערער הודה בביצוע המעשים שיוחסו לו באירוע ההצצה, והמחלוקת התמקדה ביסוד הנפשי שבבסיס מעשיו ולא בעובדות המקרה, קשה לסבור כי ביקור המשטרה בבית היה מלמד דבר על אודות כוונותיו של המערער או מוסיף דבר כדי לתמוך בעמדתו כי לא התלוותה להצצה כל כוונה פלילית. ובאשר ליומן, בית המשפט המחוזי קיבל כעובדה בלתי משתמעת לשני פנים שלא היה לנפגעת העבירה יומן אישי. אך למעלה מכך, לצורך העניין בלבד, מוכן אני להניח, ולוּ כדי להפיס את דעתו של המערער, כי היה לנפגעת העבירה יומן שבו היא תיעדה כי שכבה פעם ליד חבר שלה ולא תיעדה כל פגיעה בה מצד המערער. ברם לא הייתה בנתונים אלו ולוּ תחילתה של תועלת להגנתו. קשה לראות כיצד הטענה שנפגעת העבירה שכבה ליד חבר שלה או שמא הייתה נוהגת לקיים יחסים אינטימיים עם חבריה, מורידה ממשקל עדותה. הוא הדין לגבי אי-תיעוד פגיעות מיניות של המערער בה ביומן אישי, אשר בהחלט מתקבל על הדעת שכך היא תנהג, ולוּ בשל הרצון להדחיק את הפגיעה בה ולא להנציחה (וראו והשוו: ע"פ 4087/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (28.4.2022). כל זאת מבלי לדון בשאלת חיסיון היומן בהיותו רכוש פרטי שחשיפתו עלולה הייתה (תאורטית) לפגוע בצורה קשה בנפגעת העבירה (בש"פ 1628/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.3.2018); בש"פ 7221/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (4.11.2022)). ובעניין אי-חקירתם של עדים נוספים, כגון בנו של המערער מנישואיו הקודמים, אחיה של נפגעת העבירה, הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית של הרווחה שטיפלו בנפגעת העבירה, ואי-ביצוע עימות בין נפגעת העבירה לבין ר'. ראשית ייאמר כי בית המשפט המחוזי קבע שתרומתם של עדים אלו הייתה שולית, אם בכלל. שנית, כטענת המשיבה, דבר לא מנע מהמערער להזמין את אותם עדים כעדי הגנה מטעמו. שלישית, לגבי הטענה שהיעדר עימות בין ר' לבין נפגעת העבירה גרם למערער נזק משמעותי, ייאמר כי קיום עימות הינו בבחינת פעולת חקירה הנעשית לפי שיקול דעתם של גופי החקירה ואין כל חובה לקיימו. ההחלטה אם לקיים עימות תלויה בנסיבות העניין, בפרט כאשר מדובר ב"גרסה מול גרסה" בין עדים מרכזיים (יניב ואקי דיני ראיות 411 (2020); ע"פ 6359/12 בלוי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (27.11.2013)). גם בעניין זה אפוא השאלה שיש לדון בה היא האם אי-עריכת עימות פגעה בהגנתו של הנאשם (רע"פ 9731/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (26.12.2017)). במקרה זה ר' לא הייתה עדה מרכזית. בית המשפט קבע כי הסכסוך בינה לבין נפגעת העבירה אינו רלוונטי לעבירות מושא כתב האישום, ומשכך ממילא לא הייתה צומחת כל תועלת מעריכת העימות שעה שתוכן עדותה לגבי קיומו של יומן היה שולי. בנסיבות אלו שיקול הדעת של המשטרה שלא לקיים עימות בין השתיים היה שקול ומאוזן. לבסוף, בתוך כך יש להזכיר כי התרשמות בית המשפט מר' הייתה שלילית ביותר ונקבע לגביה שהיא התייצבה בבית המשפט רק "על מנת להכפיש את המתלוננת ולתמוך בכל מחיר בנאשם, אביה המהווה עבורה עוגן משפחתי, חברתי וכלכלי, גם במחיר אי אמירת אמת" (עמ' 112 להכרעת הדין). בנסיבות אלו קשה עד מאוד לראות באי-עריכת עימות בין ר' לבין נפגעת העבירה מחדל חקירה שפגע בהגנת המערער. ובאשר לאי-תיעוד חזותי וקולי של חקירתו הראשונה של המערער. בעניין זה, בית המשפט אכן קבע כי היה מחדל חקירתי, אך עם זאת המערער בעדותו לא תיאר כי הופעל עליו לחץ פסול או כי החקירה הייתה לא הוגנת. גם לא נטען כי דברים שמסר בחקירה לא נרשמו עלי ספר, והמערער אף חתם על הודעתו ואישר את תוכנה. בין היתר גם נרשם כי במהלך החקירה המערער לא חש בטוב ועמד להתעלף והחוקרת הציעה לו להמשיך את החקירה במועד מאוחר יותר. נקבע אם כן כי ההודעה שנרשמה משקפת את שנאמר בחקירה. דומה אפוא כי מחדל זה אינו עומד במבחנים שפורטו לעיל, וקשה עד מאוד להסיק שלוּ החקירה הייתה מתועדת באופן חזותי וקולי, הדבר היה מעלה ספק סביר באשמתו של המערער. מטרת התיעוד היא לספק כלי נוסף לבחינת קבילות הודאת נאשם (ע"פ 1361/10 זגורי נ' מדינת ישראל, פסקאות י"ט-כ (2.6.2011) (להלן: עניין זגורי); ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (2.5.2024); עניין חורי, פסקה 48; ע"פ 2697/15 חדאד נ' מדינת ישראל, פסקה 26 לפסק דינו של השופט י' עמית (6.9.2016); ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012)), ובענייננו מקום בו המערער העיד במשך שלוש ישיבות ארוכות בבית המשפט באופן שגרסתו נמסרה בשלמותה, למרות המחדל, על פניו לא נפגעה הגנתו. ובעניין אי-תיעוד חקירתה הראשונה של נפגעת העבירה. ראשית ייאמר כי אין חובה בדין לתעד חקירת מתלונן באופן חזותי וקולי. חובת תיעוד כאמור קיימת אך לגבי חשוד לפי סעיף 4 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, ולגבי עדים בעלי מוגבלות שכלית לפי סעיף 10 לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (וראו: עניין זגורי, פסקאות כ"א-כ"ב). כך שבענייננו, בניגוד לאי-תיעוד חקירתו של המערער, כמפורט לעיל, לא הייתה כל חובה לתעד את חקירותיה של נפגעת העבירה באופן חזותי וקולי. מעבר לכך, וכמפורט בעמדת המשיבה, חלק נכבד מאמירותיה אכן תועדו, כך שלא ניתן לקבל את טענת המערער כי הגנתו בעניין זה נפגעה. ובאשר להיעדר תיעוד חזותי של העימות בין המערער לבין האם. גם כאן קבע בית המשפט המחוזי כי היה בכך מחדל ובפי החוקרים אף לא היה הסבר מדוע לא תועד העימות. אותו עימות נועד לשתי מטרות. האחת, לעמת את המערער עם גרסאותיו שלו – זו שמסר לאם יום למחרת אירוע ההצצה וזו שמסר בחקירתו. והשנייה, לעמת את המערער עם גרסת האם בכל הנוגע לסבירות מעשיו בליל אותו אירוע. ברם, כך או כך עימות זה לא היה מועיל למערער שכן, כאמור, הוא הודה בעצם ביצוע ההצצה ונדרש אך לעמוד על כוונתו הפלילית, דבר שתיעוד העימות לא היה מועיל או מוסיף עליו דבר. ולבסוף בכל הנוגע לאי-ביצוע בדיקה גניקולוגית לנפגעת העבירה. בעניין זה בית המשפט המחוזי קבע כי לא מדובר במחדל חקירה. ראשית, מהטעם שאין כל חובה בדין לביצוע בדיקה כאמור. ושנית, משום שממילא כוחה של בדיקה זו מוגבל ותוצאותיה אינן מספקות תשובה חד-משמעית לשאלה אם בוצעה החדרה של אצבעות לאיבר המין אם לאו. אין לי אלא להסכים גם כאן עם קביעתו של בית המשפט (וראו עוד לעניין זה: ע"פ 5441/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.5.2012)). לסיכום אפוא, חרף מחדלי החקירה שבית המשפט המחוזי גם היה ער להם, הגנתו של המערער לא נפגעה ולא נגרם לו עוול המצדיק את זיכויו. כפי שקבע בית המשפט, הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של המערער, אשר לא העלה ספק סביר באשמתו, ולא נדרשו פעולות חקירה מעבר לאלו אשר בוצעו. שיהוי וההליך הדיוני טענה נוספת שהייתה בפי המערער עסקה בשיהוי הרשויות בניהול ההליך כולו. ההלכה בעניין גרירת רגליים בהליך הפלילי מטעם רשויות החקירה והתביעה הכללית היא כפי שנקבע בעניין ע"פ 4434/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל (8.3.2011), שם נאמר כי: "עד כאן, נראה כי אמרנו את המובן מאליו – יש לנהל הליך הפלילי על כל שלביו תוך זמן סביר. שאלה מורכבת יותר ורבת פנים היא מהי הנפקות של שיהוי משמעותי בניהול ההליך הפלילי, ובמקרה דנן, בהגשת כתב אישום, ללא כל הצדקה עניינית והסבר מניח את הדעת. כיום נראה בית קיבול משפטי אפשרי לסוגיה זו הוא בדמות המוסד המשפטי של "הגנה מן הצדק" [...]. בעל"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פ"ד נח(4) 55, 78 (2004) קבעה חברתי השופטת א' פרוקצ'יה כי אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם, הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית 'מקום שניהול משפט לאחר זמן רב עלול, בנסיבות העניין, לפגוע פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן או שהוא עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות המתחייבת מניהול הליך פלילי תקין' [...]. בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, פסקה 62 לפסק הדין (4.9.2007) נקבע כי ייתכנו מקרים נדירים בהם השתהותה של התביעה בהגשת כתב האישום תהיה בלתי סבירה באופן אשר יצדיק את ביטולו של כתב האישום וזאת בייחוד כאשר השתהות זו לא נובעת מסיבות מוצדקות" (שם, פסקה 8). בענייננו כאמור, מאז הגשת התלונה חלפה כשנה וחצי עד שנחקרו מספר עדי תביעה חשובים. אכן, מדרך הטבע, ככול שחולף זמן ממועד קרות אירוע מסוים, זיכרון האדם הולך ונחלש. קיים גם חשש כי יתואמו גרסאות בין העדים השונים ובכך העדויות יזדהמו. גם בעניין זה מצא בית המשפט כי נפל פגם בהתנהלותה של המשטרה. ברם, מאחר שהעדים השונים – נפגעת העבירה, חבריה והאם – לא מסרו עדויות זהות, לא נמצא כי היה בשיהוי האמור כדי לגרום לזיהום עדויות או לתיאום גרסאות בין העדים השונים. משכך, בית המשפט השתכנע כי חרף המחדל לא נגרם נזק ראייתי למערער, ואין כל מקום להתערב בקביעה זו. כמו כן, פשיטא כי אין מקום לזקוף לטובת המערער את התקופה שחלפה מאז שהתקבלה החלטה לסגור את התיק נגדו ועד אשר התקבל ערר האם והוגש כתב אישום נגדו. אדרבה, בכך יש רק כדי לשבח את המשיבה שהתנהגה בזהירות הראויה עובר להגשת כתב האישום נגד המערער. ודאי שלא היה מקום לזכותו מדין "הגנה מן הצדק". לסיכום נחזור להתחלה. אין מקום להתערב בממצאי בית המשפט לגבי מהימנות נפגעת עבירה והתימוכין שנמצאו לעדותה. כאמור, בית המשפט המחוזי עמד במצוות סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות שעה שהרשיע את המערער על יסוד עדותה היחידה של נפגעת העבירה בליווי נימוקים כבדי משקל להכרעתו. הכרעת דינו של בית המשפט משתרעת על פני 128 עמודים. הכרעתו מנומקת ומפורטת וטעמיו איתנים. בית המשפט התמודד עם כל מהמורה במסכת הראייתית שהתגלתה לפניו ונתן אמון מלא בעדות נפגעת העבירה. בכך היה די כדי לאמץ את גרסתה (ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (11.6.2007); ע"פ 2040/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (21.12.2021)). אך מעבר לכך, העדים שמסרו את עדויותיהם בבית המשפט תמכו בגרסתה בזמן "אמת" וחיזקו את אמון בית המשפט בה. מנגד, גרסת המערער נמצאה בלתי מהימנה עד היסוד. בכך גם ניתן חיזוק משמעותי לגרסתה ואין המדובר אך "בסיוע עצמי" כטענתו. ולבסוף, בית המשפט גם נתן דעתו למחדלי החקירה שהתגלו ומצא כי אין בהם כדי להטות את הכף לעבר זיכוי של המערער. גזר הדין המערער הורשע כאמור בשורה ארוכה של עבירות מין קשות במשך שנים בקטינה, בִתו של רעייתו מנישואיה הקודמים. בית המשפט התייחס בגזר דינו לעדי האופי שהתייצבו לפניו ולתסקיר נפגעת העבירה ממנו נלמד על הנזק רחב ההיקף שנגרם לה. על קשיי שינה. על ביעותים והתקפי חרדה. על קשיים משמעותיים במערכת יחסים זוגית שלה היא שותפה, ועל תחושות בדידות וריחוק מסביבתה הקרובה. מנגד, שירות המבחן בתסקיר שניתן על אודות המערער ציין כי הוא אב ל-4 ילדים וסב לנכדים; שירת שירות צבאי משמעותי במשך שנים רבות והשתחרר בדרגת אלוף משנה; נעדר עבר פלילי; אינו בעל דפוסי התנהגות עבריינים; עובד בעבודה יציבה; ופעל למען אוכלוסיות מוחלשות. עם זאת, ביחס לעבירות ולגורמים להישנותן, המערער מרחיק עצמו מהעבירות שבהן הורשע, הכחיש באופן גורף את ביצוען ולא לקח אחריות על אשר עשה. לטענתו, נפגעת העבירה חפצה אך להרע לו בשל כעסיה כלפיו וכלפי ר' ותלונתה הוגשה נגדו אך בשל כך. נוכח כל האמור שירות המבחן לא בא בהמלצה לשלב את המערער במהלך שיקומי. בית המשפט התייחס למתחמי הענישה להם טענו הצדדים (בין 14 ל-18 שנות מאסר בפועל לדעת המשיבה; ובין 9 חודשי מאסר בפועל, אותם ניתן לשאת בעבודות שירות, ל-6 שנות מאסר בפועל לדעת המערער). הוא התייחס למדיניות הענישה הנוהגת בפסיקת בתי המשפט בעבירות מסוג זה וקבע כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 7 ל-12 שנות מאסר בפועל. באשר לקביעת העונש הראוי למערער בתוך מתחם הענישה ההולם, נאמר כי אין מקום בנסיבות העניין לחרוג מהמתחם משיקולי שיקום. אין גם מקום לזקוף לזכותו של המערער שיקולים הנזקפים לזכותו של מי שהביע חרטה, שנטל אחריות על אשר עשה, או שהביע אמפתיה כלפי קורבנו. מנגד, נלקחה בחשבון העובדה שחלף למעלה מעשור ממועד הגשת התלונה ועד למועד מתן גזר הדין; שהמערער נמצא בעשור השביעי לחייו; שהוא תרם תרומה משמעותית לביטחון המדינה; ושעד כה הוא לא הסתבך עם החוק. על כן, בסופו של דבר הושתו על המערער העונשים שפורטו לעיל. טענות הצדדים באשר לגזר הדין פורטו גם כן לעיל ואין מקום לפרטן בשנית. נקודת המוצא היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או כאשר העונש סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות העניין (ע"פ 7868/21 דאנה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (19.3.2023); ע"פ 4099/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.12.2022)). מקרה זה אינו בא בקהלם של המקרים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור. לאחרונה ממש נזדמן לי לומר את הדברים הבאים לגבי עבירות מין במשפחה, בעניין ע"פ 8113-01-25 פלוני נ' מדינת ישראל (20.5.2026): "אין צורך להכביר במילים על אודות חומרתן הרבה של עבירות מין. זאת ביתר שאת כשהן מבוצעות בקטינים ובתוך המעגל המשפחתי הקרוב. לא ניתן להפריז במידת הפגיעה בקרבן, בתוך ביתו, תוך ניצול נפשע של פערי כוחות, תמימות ויחסי אמון. עבירות מין במשפחה הן מהחמורות ביותר בספר החוקים והדבר בא לידי ביטוי גם במגמת החמרת הענישה בעבירות מעין אלו (עפ"ג 46969-11-24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (‏12.11.2025‏); ע"פ 7506/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (‏21.11.2024‏))" (שם, פסקה 15). ולא לפני עידן ועידנים בעניין ע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל (12.5.2023) אמרתי את הדברים הבאים: " אין צורך להכביר במילים על החומרה היתרה הגלומה בעבירות מין ועל ההשלכות המשמעותיות שעבירות מסוג זה טומנות בחובן על הקורבן ובני משפחתו. עבירות אלה מגלמות לא רק פגיעה פיזית, אלא גם פגיעה נפשית קשה בקורבן שתותיר צלקות עמוקות ותצריך הליכי שיקום ארוכים ומורכבים (ראו למשל: ע"פ 8153/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (20.10.2020); ע"פ 6882/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.11.2015)). חומרתן של העבירות אף מתעצמת במקרים שבהם הן נעשות בתוך המשפחה, ומטבען כרוכות בניצול פערי כוחות וקרבה בין הפוגע לנפגע. החומרה היתרה והנזקים הקשים המגולמים בעבירות אלה, הנמנות על העבירות המזעזעות ביותר בספר החוקים, מחייבים ענישה משמעותית שתבטא את סלידת החברה מהם. בית משפט זה עמד על כך רק לאחרונה בציינו את הדברים הבאים: 'עבירות מין הן מהעבירות החמורות שבחוק העונשין, ולא בכדי. כך בכלל ועבירת האונס בפרט. באינוס יש משום חילול הגוף וכבוד האדם, הפשטת אדם מאנושיותו וחֵרוּב האוטונומיה שלו. אנס משתמש בזולתו ככלי לסיפוק צרכיו ויצריו, הוא הופך אותו מסובייקט לאובייקט שקיומו מתמצה ברצונו שלו. כאשר עבירות המין מבוצעות בגדרו של המעגל המשפחתי, כבענייננו, מתווסף לאמור לעיל גם ניצול האמון ופגיעה אנושה בתחושת המוגנת שבדל"ת אמות התא המשפחתי. לא אחת, בנוסף לפגיעה בקדושת הגוף וכבוד האדם, מתווסף גם חשש ופחד מחשיפת המעשים בשל השלכותיהם על התא המשפחתי. לא זו אף זו, במקרים רבים, דוגמת המקרה שלפנינו, הצלקות הנפשיות העמוקות בנפש מוצאות ביטוי בפגיעה בתפקוד השוטף במסגרות החיים השונות לרבות המקצועית, הזוגית, החברתית והאישית. מדובר אפוא בנזקים קשים מנשוא, שעקרון ההלימה והאינטרסים של הגנה על שלום הציבור ועל שלמות הגוף והנפש מחייבים, כי העונש שנגזר ישקף סלידה והוקעה של המעשים והעושים, תוך שליחת מסר מרתיע ליחיד ולרבים'" (שם, פסקה 57). נדמה כי כל המוסיף גורע. מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי נכון. קביעת עונשו של המערער בתוך המתחם גם נכון. זאת שעה שיש אכן מקום לזקוף לזכותו את עברו ולתת לכך משקל משמעותי, וכך עשה בית המשפט. כך גם הזמן שחלף ממועד הגשת התלונה ועד למועד מתן גזר הדין נלקח בחשבון וניתן לו משקל. לעומת זאת, אין להבחנה שעשה המערער בין קיום יחסי מין מלאים לבין החדרת אצבעות נפקות במקרה זה. בדומה, גם ההבחנה בין היות המערער אביה החורג ולא אביה הביולוגי של נפגעת העבירה אינה בעלת משמעות בנסיבות העניין. ולבסוף, הטענה כי העבירות שביצע המערער לא השפיעו כלל על חייה ועל תפקודה של נפגעת העבירה הופרכו לחלוטין. לסיכום: אציע לחברותיי לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. דוד מינץ שופט השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו המקיף של חברי השופט ד' מינץ שבחן את כלל הטענות בערעור באופן מדויק והשיב עליהן אחת לאחת. אף אני השתכנעתי כי הטענות שהועלו בכל הנוגע למחדלי חקירה או לשיהוי בטיפול בה לא ביססו חשש לעיוות דין שנגרם למערער. הלכה למעשה, לא היו אלה מחדלים שקיפחו את הגנתו או מעוררים ספק ביחס לאשמתו. מבלי לגרוע מכך, דומה שלא יהיה זה מיותר לחזור ולהדגיש כי בפרט בתיקים רגישים מסוג זה ראוי להקפיד על אופן עריכת החקירה, בקלה כבחמורה. כך למשל, אין הצדקה לכך שחקירתו הראשונה של המערער נערכה ללא תיעוד חזותי וקולי. גם אם בדיעבד ניתן לקבוע שלא נגרם למערער עיוות דין, הרי שמלכתחילה ליקוי כזה לא צריך לקרות. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב להתרשמותו של בית המשפט המחוזי לפיה גורמי החקירה לא ידעו לספק טעמים אובייקטיביים לקרות הפגמים ואף לא גילו הבנה למשמעותם. ההקפדה על נהלי החקירות הם חשובים הן מבחינת זכויותיהם של חשודים ונאשמים והן מבחינת ניהול ההליך המשפטי ביעילות בהמשך הדרך. ניתן לצפות כי הלקחים המתאימים ייושמו. הגענו אל סופה של הדרך. ניתן להתרשם כי המערער, שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אינו משלים עם תוצאת ההליך המשפטי. ניתן לקוות כי בהמשך ימצא את הדרך לכך, באופן שייטיב איתו כמו גם עם נפגעת העבירה, ולו במעט. דפנה ברק-ארז שופטת השופטת רות רונן: אני מצטרפת לפסק דינו המקיף של חברי, השופט ד' מינץ, ולמסקנתו לפיה אין מקום בנסיבות המקרה דנן להתערבותנו בהכרעת הדין ובגזר הדין שניתנו על-ידי בית משפט קמא. אבקש להוסיף שתי הערות משלי. במקרה שלפנינו, בדומה למקרים אחרים שבהם בית המשפט נדרש להכריע בתיק של "מילה נגד מילה", הרשעת המערער נסמכה על סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה), המאפשר הרשעה על יסוד עדות יחידה של נפגעת עבירת מין. הסדר זה, אשר נחקק בשנות ה-80, נובע מן ההכרה במאפייניהן הייחודיים של עבירות המין, המתבצעות בדרך כלל במרחב פרטי וללא עדים, באופן המקשה על הצגת ראיות חיצוניות התומכות בגרסת המתלוננת. על רקע קושי ראייתי זה, החליף המחוקק את דרישת הסיוע שנהגה עד אותה עת – בחובת הנמקה, המחייבת את בית המשפט לפרט את הטעמים שביסוד העדפת גרסת המתלוננת (יעקב קדמי על ראיות – חלק ראשון 226-219 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). במקביל להסדר זה, מתוך הבנה כי הטראומה הנלווית לפגיעה מינית עשויה להסביר פערים בעדות הנפגעת (תופעה המכונה "המובלעת הראייתית") – התפתחו בפסיקת בית משפט זה כללים ייחודיים, שהם נחוצים והכרחיים לטעמי לשם בחינת מהימנותן של מתלוננות בעבירות מין. בין היתר, נקבע כי אי-דיוקים שאינם נוגעים לליבת האירוע אינם פוגעים במהימנותה של המתלוננת; כי חשיפה הדרגתית של פרטי הפגיעה אינה גורעת, כשלעצמה, ממשקל העדות; כי התנהגות העלולה להיתפס כבלתי רציונלית במהלך האירוע או לאחריו אינה משליכה בהכרח על מהימנותה; וכי שיהוי בהגשת התלונה אינו מלמד, כשלעצמו, על היעדר מהימנות (ראו בהרחבה: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 89-83 ‏(‏20.10.2010‏)‏). צירופם של סעיף 54א(ב) לפקודה והכללים הראייתיים שהתפתחו בפסיקה הופך את מלאכתו של הסניגור בתיקים כאלה למאתגרת במיוחד, ולמעשה מביאה לכך שיכולתו של נאשם לעורר ספק בעדותה של מתלוננת בעבירת מין – שעל יסודה בלבד ניתן להרשיעו – היא מוגבלת ביותר (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 91 ‏(‏20.10.2010‏); בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר, פ"ד סו‏(‏3‏)‏ 442, ‏474 (‏2014‏); ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, פסקה 22 ‏לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (‏26.7.2012‏)‏). אכן, גם במצב הדברים הקיים ישנם מקרים בהם בית המשפט מוצא כי קיים ספק סביר שאינו מאפשר הרשעה. בהקשר זה אף חשוב לזכור כי גם בהיעדר דרישת הסיוע – במקרים רבים תלונות שאינן נתמכות בתשתית ראייתית חיצונית כלל לא מבשילות לכדי כתב אישום. ואולם, נוכח המתח המובנה בין רף ההוכחה הנדרש בפלילים לבין ההסדר הקבוע בסעיף 54א(ב) לפקודה בצירוף ההלכות שהתפתחו בפסיקה, מצאתי לנכון לשוב ולהדגיש את הזהירות הנדרשת מבית המשפט בבואו להרשיע נאשם בעבירת מין על בסיס עדות יחידה, ואת חשיבותה של הנמקה מלאה ומפורטת (ע"פ 6808/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 ‏(‏16.5.2019‏)‏); את הצורך להחיל את הכללים הראייתיים הייחודיים בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה (ע"פ 9020/14 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 ‏(‏9.7.2015‏)‏); ואת הגישה הקוראת לנקיטת משנה זהירות גם מערכאת הערעור בבואה להחיל את כלל אי-ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות כאשר ההרשעה המבוססת על עדות יחידה (ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סה‏(‏2‏)‏ 482, ‏540-539 (‏2012‏))‏‏. כך נהג בית משפט קמא ב-128 עמודי הכרעת דינו, וכך נהג גם חברי בחוות דעתו המפורטת, אליה אני מבקשת להצטרף. הערתי השנייה נוגעת לטענה שהועלתה ביחס לגזר הדין, לפיה יש להבחין בין אינוס שבוצע באמצעות החדרת אצבעות לבין אינוס שבוצע באמצעות החדרת איבר מין. אין חולק כי בשני המקרים מדובר בעבירת אינוס – עבירה מהחמורות שבספר החוקים – הפוגעת פגיעה אנושה באוטונומיה, בכבודה ובשלמות גופה ונפשה של נפגעת העבירה. עם זאת, כדעת הרוב בעניין ע"פ 1976/24 פלוני נ' מדינת ישראל ‏(‏14.11.2025‏)‏‏, אף אני סבורה כי כאשר שאר התנאים שווים – יש מקום לקביעת מתחם ענישה מחמיר יותר מקום בו מדובר על אינוס באמצעות החדרת איבר מין. השוני בנסיבות עשוי להצדיק הבחנה בקביעת מתחם הענישה – כפי שקורה גם בעבירות אחרות הנושאות תיוג זהה וכוללות קשת רחבה של נסיבות. בענייננו, ממילא בית משפט קמא הסתמך בבחינת מדיניות הענישה על מקרים שבהם מעשה האינוס לא בוצע באמצעות איבר מין, ולפיכך, אף אני סבורה כי לא קמה עילה להתערבות בגזר הדין גם בהקשר זה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 30.8.2026 עד השעה 10:00 בימ"ר קישון, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078. ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ו (06 אוגוסט 2026). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט רות רונן שופטת