פקודת השותפויות [נוסח חדש]

פקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975

פקודת השותפויות היא דבר החקיקה המרכזי המוסדר ומגדיר את יצירתן, ניהולן ופירוקן של שותפויות בישראל. הפקודה חלה על חבר בני אדם (או תאגידים) המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, ושאינם מאוגדים כחברה בע"מ. החוק מבחין בין שותפות כללית (שבה כל השותפים חבים באחריות מלאה ויחד לחובות העסק) לבין שותפות מוגבלת (הכוללת שותף כללי המנהל את העסק, ושותפים מוגבלים שאחריותם מוגבלת לגובה השקעתם בלבד).

בתי המשפט נדרשים לעיתים תכופות לפרש את הוראות הפקודה, כאשר שלושה היבטים מרכזיים עולים בפסיקה באופן תדיר:

1. קביעת קיומה של שותפות בפועל: הפסיקה קובעת כי שותפות יכולה להיווצר גם ללא הסכם בכתב או רישום רשמי ברשם השותפויות. בתי המשפט פיתחו מבחנים שונים לבחינת התנהגות הצדדים בפועל – כגון השתתפות ברווחים ובהפסדים, ניהול משותף והצגת העסק כלפי חוץ – כדי להכריע האם מערכת יחסים עסקית עלתה כדי שותפות משפטית.

2. חובת האמון והאחריות ההדדית: הפסיקה מדגישה כי בין שותפים קיימים יחסי אמון מוגברים, הדורשים מהם לפעול בתום לב וביושר זה כלפי זה. כמו כן, נדון היקף האחריות האישית של שותף לחובות שיצרו שותפיו האחרים במסגרת הפעילות העסקית הרגילה.

3. פירוק השותפות וחלוקת הנכסים: סכסוכים רבים מגיעים לפתחו של בית המשפט סביב אופן סיום הקשר העסקי. הפסיקה עוסקת בדרכי הפירוק (בין אם בהסכמה, עקב מות שותף, או בצו בית משפט) ובאופן חלוקת הנכסים והסדרת החובות בין השותפים לשעבר.

התוכן המוצג במסמך זה הינו למידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, ואין להסתמך עליו ככזה.