חוק-יסוד: מקרקעי ישראל (התש"ך-1960)

חוק-יסוד: מקרקעי ישראל (התש"ך-1960) מעגן את העיקרון החוקתי לפיו קרקעות המדינה הן קניין הציבור ואינן ניתנות למכירה או להעברת בעלות.

מה החוק מסדיר ועל מי הוא חל?

החוק חל על "מקרקעי ישראל", המוגדרים כקרקעות שבבעלות מדינת ישראל, רשות הפיתוח או הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). שטחים אלה מהווים כ-93% משטח המדינה. החוק קובע איסור מוחלט על העברת הבעלות בקרקעות אלה, בין אם במכירה ובין אם בדרך אחרת. הדרך המרכזית להשתמש בקרקעות אלה היא באמצעות חכירה (שכירות לטווח ארוך). עם זאת, החוק מאפשר חריגים מצומצמים להעברת בעלות, אשר נקבעו בחוק מקרקעי ישראל (כגון העברת בעלות על דירות מגורים עירוניות במסגרת הרפורמה במקרקעין).

היבטים מרכזיים הנדונים בפסיקה:

בתי המשפט נדרשו לאורך השנים לפרש את חוק-היסוד, והפסיקה התמקדה בשלושה היבטים מרכזיים:

1. חובת השוויון בהקצאת קרקעות: בפסק הדין המנחה בעניין קעדאן, נקבע כי המדינה מחויבת לנהוג בשוויון ובאי-אפליה בהקצאת קרקעותיה לכלל האזרחים. נקבע כי המדינה אינה רשאית להקצות קרקע לגוף המפלה בין אזרחים על רקע לאום או דת.

2. מעמדן של קרקעות קק"ל: הפסיקה עסקה במתח שבין מטרותיה ההיסטוריות של קק"ל (רכישת קרקעות ליישוב יהודים) לבין חובת השוויון של המדינה, המנהלת בפועל את הקרקעות הללו עבור קק"ל באמצעות רשות מקרקעי ישראל.

3. גבולות הפרטת הקרקעות: בתי המשפט דנו באיזון שבין זכויות החוכרים לבין שמירת האינטרס הציבורי. נבחנה חוקתיותן של רפורמות המאפשרות העברת בעלות פרטית בקרקע עירונית, תוך שמירה על עקרונות חוק-היסוד המונעים את מכירת רוב שטחי המדינה.

התוכן המוצג במסמך זה הינו למידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.