חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (התשע"ח-2018)

חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (המוכר כ"חוק הלאום"), שהתקבל בשנת 2018, מעגן ברמה החוקתית את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ואת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו.

מה החוק מסדיר ועל מי הוא חל?

החוק מעגן את סמלי המדינה (הדגל, הסמל וההמנון), קובע את ירושלים השלמה כבירת המדינה, ומגדיר את השפה העברית כשפת המדינה. כמו כן, הוא מסדיר את עקרון קיבוץ הגלויות, הקשר עם יהדות התפוצות, ואת פיתוח ההתיישבות היהודית כערך לאומי. כחוק-יסוד בעל מעמד חוקתי, הוא חל על כלל רשויות המדינה – המחוקקת, המבצעת והשופטת – ומנחה את פעילותן ואת הפרשנות המשפטית של חוקים אחרים.

היבטים מרכזיים הנדונים בפסיקה:

בפסיקת בתי המשפט, ובראשה פסק הדין של בג"ץ שדחה עתירות לביטול החוק, נדונו שלושה היבטים מרכזיים:

1. ההרמוניה החוקתית והזכות לשוויון: הפסיקה קבעה כי יש לפרש את חוק הלאום ביחד עם חוקי-היסוד האחרים (ובפרט חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). נקבע כי החוק אינו מחליש את אופייה הדמוקרטי של המדינה ואינו פוגע בזכות החוקתית לשוויון של כלל אזרחיה, ללא הבדל דת או לאום.

2. מעמד השפה הערבית: בתי המשפט נדרשו לשאלה האם שינוי מעמד השפה הערבית מ"שפה רשמית" לבעלת "מעמד מיוחד" פוגע בשימוש בה. נקבע כי החוק כולל הוראה מפורשת לפיה אין בשינוי כדי לפגוע במעמד שניתן לשפה הערבית בפועל ערב חקיקתו.

3. גבולות הסמכות של הכנסת: הדיון בחוק זה היווה תקדים חוקתי בשאלת סמכותו של בית המשפט העליון לבקר חוקי-יסוד. נקבע כי רק במקרה קיצוני של שלילת זהותה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית תיתכן התערבות שיפוטית בחוק-יסוד.

התוכן המוצג אינו מהווה ייעוץ משפטי.