חוק יסודות המשפט (התש"ם-1980)

חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980

מה החוק מסדיר ועל מי הוא חל?

חוק יסודות המשפט הוא חוק יסוד בתחום תורת המשפט בישראל. החוק קובע כיצד על בתי המשפט לפעול כאשר הם נתקלים ב"לקונה" – חסר משפטי. מדובר במצב שבו מתעוררת שאלה משפטית הדורשת הכרעה, אך אין לה תשובה ישירה בחוק הקיים או בפסיקה קודמת של בתי המשפט. החוק חל על שופטים ובתי משפט בכל הערכאות, ומתווה עבורם את מדרג המקורות המשפטיים שעליהם להסתמך עליהם כדי להשלים את החסר.

לפי החוק, במקרה של חסר משפטי, על בית המשפט להכריע תחילה באמצעות היקש (למידה ממקרה דומה המוסדר בחוק). אם לא נמצא פתרון בדרך זו, על השופט להכריע לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל ושל המשפט העברי.

היבטים מרכזיים הנדונים בפסיקה:

בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים נדונו מספר סוגיות עקרוניות הנוגעות ליישום החוק:

1. ההבחנה בין "לקונה" ל"הסדר שלילי": בתי המשפט נדרשים לקבוע האם שתיקת החוק לגבי נושא מסוים היא השמטה מקרית הדורשת השלמה (לקונה), או שמא מדובר בכוונה מודעת של המחוקק שלא להחיל את הכלל (הסדר שלילי). חוק יסודות המשפט מופעל רק במקרה של לקונה.

2. מעמדו והיקפו של המשפט העברי: בפסיקה התגלעה מחלוקת עמוקה לגבי אופן השילוב של המשפט העברי בפסיקה הישראלית. גישה אחת תמכה בפנייה נרחבת למקורות ההלכה היהודית ככלי פרשני ראשון במעלה, בעוד שגישה אחרת צמצמה זאת וראתה ב"מורשת ישראל" מושג המבטא ערכים אוניברסליים וכלליים.

התוכן המוצג במסמך זה מיועד להעשרה כללית בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, ואין להסתמך עליו לצורך קבלת החלטות משפטיות.