פסקי דין בית המשפט העליון

חוק השליחות (התשכ"ה-1965)

חוק השליחות, התשכ"ה-1965

חוק השליחות מסדיר את היחסים המשפטיים שבהם אדם אחד (השלוח) מוסמך לבצע פעולות משפטיות בשמו או במקומו של אדם אחר (השולח) מול צד שלישי. העיקרון הבסיסי של החוק הוא שפעולתו של השלוח מחייבת ומזכה את השולח, כאילו ביצע אותה בעצמו. החוק חל על כל מקרה שבו מוענקת הסמכה כזו – בין אם בכתב, בעל פה או באמצעות התנהגות – והוא נוגע לשולחים, לשלוחים ולצדדים שלישיים הבאים עמם במגע עסקי או משפטי.

בפסיקת בתי המשפט נדונים בהרחבה כמה היבטים מרכזיים הנוגעים ליישום החוק:

1. חריגה מהרשאה: מקרים שבהם השלוח ביצע פעולה שלא הוסמך לה. הפסיקה קובעת כי ככלל, פעולה כזו אינה מחייבת את השולח, אלא אם כן הוא אישר אותה בדיעבד. בתי המשפט נדרשים לעיתים קרובות להכריע כיצד לחלק את האחריות ואת הנזק בין השולח לבין הצד השלישי שהסתמך על הפעולה.

2. שליחות נחזית (מצג של הרשאה): מצב שבו השולח יצר כלפי צד שלישי מצג התנהגותי כאילו השלוח מוסמך לפעול בשמו, למרות שבפועל לא ניתנה הרשאה כזו. הפסיקה קובעת כי במקרים אלו עשוי השולח להיות מחויב לפעולות השלוח, כדי להגן על צד שלישי שפעל בתום לב ובהסתמך על המצג.

3. חובת הנאמנות של השלוח: החוק מטיל על השלוח חובת נאמנות קפדנית כלפי השולח. הפסיקה עוסקת רבות במצבים של ניגוד עניינים, כגון מקרים שבהם השלוח הפיק תועלת אישית מהשליחות ללא ידיעת השולח, ומגדירה את הסעדים והפיצויים המגיעים לשולח במקרים של הפרת חובה זו.

התוכן המוצג במסמך זה הינו לידיעה כללית בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, ואין להסתמך עליו ככזה.

פסקי דין שאזכרו את החוק (169)