פסקי דין בית המשפט העליון

חוק המתנה (התשכ"ח-1968)

חוק המתנה, התשכ"ח-1968: סיכום משפטי

חוק המתנה, התשכ"ח-1968, מסדיר את ההיבטים המשפטיים של העברת בעלות בנכס ללא קבלת תמורה. החוק חל על כל אדם או תאגיד המעורבים בעסקת מתנה – הן על נותן המתנה והן על מקבל המתנה. הוא מגדיר כי מתנה יכולה להיות מקרקעין, מטלטלין או זכויות, וכי חוזה מתנה משתכלל כאשר ישנה הסכמה בין הצדדים שהנכס ניתן ללא תמורה.

בתי המשפט נדרשים לעיתים מזומנות לפרש את הוראות החוק, לרוב במסגרת סכסוכים משפחתיים. שלושה היבטים מרכזיים נדונים בהרחבה בפסיקה:

1. ההבחנה בין מתנה שהושלמה להתחייבות לתת מתנה: הפסיקה עוסקת רבות בשאלה מתי מתנה נחשבת למוגמרת ומתי היא בגדר "התחייבות" בלבד. הבחנה זו קריטית במיוחד בעסקאות מקרקעין; כל עוד העברת הנכס לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין (טאבו), העסקה נחשבת כהתחייבות לתת מתנה בלבד, דבר המאפשר לנותן לחזור בו בתנאים מסוימים.

2. הזכות לחזור מהתחייבות לתת מתנה: החוק מאפשר לנותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו בשל "התנהגות מחפירה" של המקבל כלפיו או כלפי בן משפחתו, או עקב הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של הנותן. בתי המשפט יוצקים תוכן למונח "התנהגות מחפירה" ומאזנים בין אינטרס ההסתמכות של המקבל לבין זכות הנותן לשנות את דעתו.

3. גמירות דעת ורצון חופשי: פסיקה ענפה מתמקדת בבחינת כוונתו האמיתית של נותן המתנה, בייחוד כאשר מדובר באנשים מבוגרים או פגיעים. בתי המשפט בוחנים בקפדנות האם הנותן הבין את משמעות הוויתור על נכסיו והאם פעל מרצון חופשי וללא השפעה בלתי הוגנת.

תוכן זה מוגש כמידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ מקצועי פרטני.

פסקי דין שאזכרו את החוק (82)