פסקי דין בית המשפט העליון

חוק ההתיישנות (התשי"ח-1958)

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958

חוק ההתיישנות הוא אחד החוקים המרכזיים במשפט האזרחי בישראל. החוק מסדיר את תקופת הזמן שבתוכה ניתן להגיש תביעה משפטית בנושאים אזרחיים (כגון חוזים, נזיקין או מקרקעין). החוק חל על כלל הציבור – אנשים פרטיים, תאגידים וגופים ציבוריים – המבקשים לנהל הליך משפטי אזרחי. מטרתו היא לאזן בין זכות התובע לפנות לערכאות, לבין הצורך להגן על הנתבע מפני תביעות ישנות, לשמור על יציבות משפטית ולמנוע קושי בהצגת ראיות בחלוף השנים.

בפסיקת בתי המשפט נדונים בהרחבה מספר היבטים מרכזיים הנוגעים ליישום החוק:

1. מועד תחילת מרוץ ההתיישנות ("כלל הגילוי המאוחר"): ככלל, תקופת ההתיישנות (לרוב 7 שנים בתביעות שאינן מקרקעין) מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. עם זאת, סעיף 8 לחוק קובע כי אם נעלמו מהתובע העובדות המקימות את העילה מסיבות שלא היו תלויות בו, התקופה תתחיל רק ביום שבו נודעו לו עובדות אלו. הפסיקה עוסקת רבות בשאלה מתי התובע "היה צריך לדעת" על הנזק או על העילה לפי מבחן האדם הסביר.

2. עצירת מרוץ ההתיישנות: החוק קובע נסיבות שבהן נעצר חישוב הזמן, למשל כאשר התובע הוא קטין (התקופה מתחילה להיספר רק בהגיעו לגיל 18), או במקרים של ליקוי נפשי או שכלי זמני או קבוע. פסיקת בתי המשפט מפרשת נסיבות אלו ומתווה את גבולותיהן.

3. אופייה הדיוני של ההתיישנות: הפסיקה מדגישה כי ההתיישנות בישראל היא דיונית ולא מהותית. פירוש הדבר הוא שהזכות עצמה אינה מתבטלת, אלא רק היכולת לתבוע אותה בבית המשפט. בשל כך, על הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שניתנה לו, אחרת לא יוכל להסתמך עליה.

התוכן המוצג אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו.

פסקי דין שאזכרו את החוק (499)

ע"א 5013/16

פלוני נ. פלוני

ערעור על דחיית תביעה מחמת התיישנות שנקבעה לפי תאריך לידה, בטענה שיש לבחון את מועד תחילת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

הוחזר לערכאה הקודמת / הערכאה הדיונית ?