חוק הבוררות (התשכ"ח-1968)

חוק הבוררות, התשכ"ח-1968

חוק הבוררות מסדיר את מנגנון יישוב הסכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט באמצעות בורר. החוק קובע את הכללים לניהול הליך הבוררות, החל משלב ההסכמה בין הצדדים, דרך מינוי הבורר וסמכויותיו, ועד למתן פסק הבוררות, אישורו או ביטולו על ידי בית המשפט.

החוק חל על צדדים – יחידים, תאגידים או גופים אחרים – אשר נקשרו בהסכם בוררות בכתב, שבו הסכימו למסור סכסוך קיים או עתידי להכרעתו של בורר.

בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים, נדונים בהרחבה שלושה היבטים מרכזיים הנוגעים ליישום החוק:

1. ביטול פסק בורר: בתי המשפט מדגישים בעקביות את עקרון סופיות הדיון וממעטים להתערב בהחלטות בוררים. הפסיקה עוסקת רבות בפרשנות עילות הביטול המצומצמות הקבועות בחוק (כגון חריגה מסמכות הבורר או פגיעה בכללי הצדק הטבעי), ומתווה את הגבול שבין טעות משפטית של הבורר (שאינה מצדיקה ביטול) לבין פגם מהותי היורד לשורש ההליך.

2. עיכוב הליכים: כאשר צד להסכם בוררות פונה לבית המשפט בניגוד להסכמה המקורית, הצד השני רשאי לבקש את עיכוב ההליכים המשפטיים והעברת הסכסוך לבוררות. הפסיקה מעצבת את התנאים לקבלת בקשה זו, מתוך מגמה לכבד את רצון הצדדים ולצמצם את העומס בבתי המשפט.

3. כשרות הנושא לבוררות: הפסיקה מגדירה אילו נושאים אינם יכולים להימסר להכרעת בורר בשל אינטרס ציבורי, כגון עניינים פליליים, שאלות של מעמד אישי (כמו נישואין וגירושין) או זכויות קוגנטיות (שאינן ניתנות לוויתור) מתחום משפט העבודה.

התוכן המוצג בסקירה זו הוא לידיעה כללית בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ מקצועי פרטני.