אדם אבו עראר נ. שירות בתי הסוהר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9549-03-26 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותר: אדם אבו עראר נגד המשיב: שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד מרב למברגר פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו עתירה נגד שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) שעניינה, בעיקרו של דבר, בתקלות שנפלו בהתנהלות שב"ס ביחס לעתירות אסיר שניסה העותר להגיש בעקבות אובדן ציוד אישי במעצר. העותר הינו עצור פלילי, השוהה בבית המעצר "אבו כביר" (להלן: בית המעצר) בגין עבירות תעבורה. על פי הנטען בעתירה, ביום 25.6.2025, בעת שהעותר נקלט בבית המעצר, נעלם ציוד אישי שלו, כאשר העותר מייחס זאת להתנהלות גורמי שב"ס. בשל כך, החליט העותר להגיש עתירת אסיר. ואולם, לדברי העותר, שני ניסיונות מצדו לעשות כן באמצעות גורמי שב"ס נכשלו. תחילה, בעתירה שהגיש ביום 4.8.2025 (להלן: עתירת האסיר הראשונה); ולאחר שנמסר לו כי זו אבדה, בעתירה נוספת שהגיש ביום 25.12.2025 (להלן: עתירת האסיר השנייה), שגם היא לא טופלה. בשל כך, הגיש העותר ביום 5.3.2026 את העתירה הנוכחית (להלן: העתירה לבג"ץ או העתירה דנן). במסגרת העתירה דנן ניתן לעותר פטור מאגרה, וזאת לאחר ששב"ס לא השיב לבקשה שהוגשה בעניין זה, ומטעם זה בלבד (ראו החלטת כב' הרשמת מורן יהב מיום 18.3.2026). ביום 23.4.2026 הוגשה תגובה מקדמית לעתירה לבג"ץ מטעם שב"ס, בה נמסר כי אין תיעוד להגשת עתירת האסיר הראשונה על ידי העותר, ואף לא נערך לו ריאיון עם גורמי הכליאה, כפי שנהוג במקרים בהם מוגשת עתירת אסיר. ואולם, בכל הנוגע לעתירת האסיר השנייה, שב"ס אישר כי על אף שהיא נסרקה למערכותיו, בשל שגגה היא לא טופלה (קרי לא הועברה לקליטה בבית המשפט המחוזי); וציין כי רק לאחר הגשת העתירה דנן, ובהמשך לבקשה נוספת מטעם העותר במסגרת ריאיון שנערך לו ביום 26.3.2026 (דהיינו שלושה שבועות לאחר שהעתירה דנן הוגשה) – הוגשה עתירת האסיר השנייה ביום 14.4.2026 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"א 23150-04-26). בנסיבות אלה, שב"ס סבור כי העתירה לבג"ץ מיצתה את עצמה ודינה להידחות, וכי אין מקום לברר במסגרתה את טענות העותר בעניין אובדן הציוד האישי לגופן. לצד האמור, שב"ס מסר כי חודדו הנהלים בבית המעצר בכל הנוגע לטיפול בעתירות אסיר, ובכלל זה הודגשה החשיבות במעקב אחר הגשתן וקליטתן. לאחר שעיינתי בעתירה דנן ובתגובה המקדמית לה, הגעתי לכלל מסקנה כי היא מיצתה את עצמה ודינה להימחק. כאמור, בעתירה דנן מלין העותר על כך ששב"ס לא הגיש בשמו את עתירות האסיר לבית המשפט לעניינים מנהליים – בניגוד לחובה המוטלת על שב"ס בהקשר זה מכוח סעיפים 14ג ו-15 לפקודת נציבות מס' 04.31.00 "מיצוי ההליך המנהלי ואופן הטיפול בעתירת אסיר". ואולם, כפי שהובהר לעיל, בשלב הנוכחי עתירת האסיר השנייה הוגשה על ידי גורמי שב"ס לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, והיא אף טופלה על ידו (עיון במערכת נט-משפט מלמד כי ביום 29.4.2026 נמחקה עתירת האסיר השנייה בשל אי תשלום אגרה, וזאת לאחר שבקשת העותר לפטור מאגרה נדחתה ביום 20.4.2026). בנסיבות אלה, ומשעה ששב"ס הכיר בתקלה שנפלה בהתנהלותו, אשר הובילה לפגיעה בזכות הגישה לערכאות הנתונה לעותר; התחייב להקפיד לטפל בעתירה השנייה כנדרש; ואף חידד לגורמים הרלוונטיים את הנהלים הנוגעים לטיפול בעתירות אסיר – סברתי כי דין העתירה דנן להימחק. לצד זאת, לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מזה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742, 750 (2005); רע"ב 4644/15 ראעי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 14 ‏(‏15.6.2016‏))‏‏, והתלות המשמעותית של האסירים בגורמי שב"ס בכל הנוגע להגשת עתירות אסיר מזה – ראיתי לנכון להבהיר כי חזקה על גורמי שב"ס כי יימנעו מהישנות של מקרים כגון זה שלפנינו, ויקפידו היטב על קיום הנהלים הנוגעים לעניין הגשת עתירות אסיר לבתי המשפט. עוד יצוין, כי בנסיבות אלה אין הצדקה לדון בטענות העותר בעניין אובדן הציוד האישי לגופן בבית משפט זה, שכן מקומן של טענות מסוג זה להתברר במסגרת הליך עתירת אסיר בפני בית המשפט לעניינים מנהליים (לעניין סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות אלה, ראו: סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971; בג"ץ 4348/20 חשאש נ' ממשלת ישראל, פסקה 2 ‏(‏28.6.2020‏)‏‏; בג"ץ 68750-11-24 סעדי‏ נ' שירות בתי הסוהר ‏(‏2.12.2024‏)‏‏; בג"ץ 71945-08-25 סעדון נ' שרות בתי הסוהר ‏(‏15.9.2025‏)‏‏). למותר לציין כי העובדה שבמסגרת העתירה השנייה לא התבררו טענות אלה לגופן במקרה דנן (בשל אי תשלום אגרה על ידי העותר), אינה מצדיקה את בירורן על ידי בית משפט זה. בשולי הדברים יצוין כי העותר הגיש לצד העתירה הודעה שכותרתה "התנגדות להארכת מעצר/ סיום מעצר", אך פשיטא שאין מקום להתייחס לכך במסגרת העתירה דנן – ועל העותר להעלות טענות אלה בפני המותב הדן במעצרו. נוכח האמור לעיל, העתירה נדחית. משעה שהסעד המבוקש בעתירה ניתן לעותר רק לאחר הגשתה, ונוכח השגגה שנפלה בהתנהלות שב"ס, אשר הובילה לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, ישלם שב"ס לעותר הוצאות בסך 1,000 ש"ח. ניתן היום, י"א סיוון תשפ"ו (27 מאי 2026). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט