גונר אלדן נ. יעקב מימון

החלטה בתיק רע"א 9451/11 בבית המשפט העליון רע"א 9451/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המבקש: גונר אלדן נ ג ד המשיבים: 1. יעקב מימון 2. מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' שהם) מיום 8.11.2011 בת.א. 29366-02-10 בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב 1: עו"ד זוהר לנדה; עו"ד שי שרביט בשם המשיבה 2: עו"ד יואב שחם פסק - דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' שהם), אשר קיבל בקשה למחיקה על הסף של כתב תביעה שהוגש על ידי המבקש, מחמת אי תשלום אגרה, תוך מתן אפשרות לתקן את התובענה ולשלם את האגרה. 2. המבקש הגיש תביעה נגד המשיב 1 (להלן – המשיב) ביום 13.5.1996. ביסוד התביעה עמדו טענות המבקש לפיהן הפר המשיב הסכמות שהיו בין השניים ביחס לרכישת מניות של חברת י.ו.א.ל ירושלים אויל אקספלוריישן בע"מ. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה, שזכה לתוקף של פסק דין ביום 10.3.2003. יוער, כי לפי הסכם הפשרה, זכאי המבקש לקבל מהמשיב פיצוי בסך 200,000 דולרים. ביום 16.2.2010 הגיש המבקש תובענה בדרך של המרצת פתיחה לביטול הסכם הפשרה. זאת, בטענה כי הסכם הפשרה הושג בכפייה ותחת לחץ ואיומים מצידו של המשיב. ביום 27.2.2011 קבע בית המשפט המחוזי, כי התובענה אינה מתאימה להתברר בדרך של המרצת פתיחה ותועבר למסלול של תביעה רגילה. ביום 29.3.2011 הגיש המשיב בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה. יצוין, כי לבית המשפט המחוזי הוגשה תגובה מטעם המשיבה 2 (להלן – המדינה), אשר תמכה בעמדת המשיב. ביום 11.9.2011 נערך דיון בבקשה בבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון הצהיר המבקש, כי אין בכוונתו להגיש תביעה כספית נגד המשיב. באותו יום אף הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, במסגרתה העלה טענות בנוגע לסירוב של המשטרה לחקור תלונות שהוגשו על ידו נגד המשיב (בג"ץ 6546/11; העתירה נדחתה על הסף ביום 26.2.2012). ביום 12.9.2011 הגיש המבקש הודעה לבית המשפט המחוזי במסגרתה התחייב כי לא יגיש בעתיד בארץ תביעה כספית נגד המשיב, ועל כן אין מניעה לדון בתובענה במסלול של המרצת פתיחה. המבקש אף עתר כי ההליכים בתביעה יעוכבו עד להכרעה בעתירה שהוגשה על ידו. ביום 8.11.2011 קיבל בית המשפט את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה. בית המשפט מצא, כי מדובר בתביעה לקבלת סעד כספי, שהוערך על ידי המבקש בכתב התביעה בסך של 25 מיליון דולרים. לצד זאת, קבע בית המשפט כי התביעה לא תימחק אם תתוקן בתוך 30 ימים, כך שתכלול את הסעד הכספי ותשולם אגרת בית משפט מתאימה בגינו. כן דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב הליכים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המשיב והמדינה מתנגדים לבקשה ולגישתם אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. 3. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. ענייננו בבקשה למחיקת תביעה למתן סעד הצהרתי על הסף מחמת אי-תשלום אגרה. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - התקנות), קובעת כי בתביעות מסוימות, אותן רואים כתביעות שלא ניתן לשום בכסף, תשולם אגרה בסכום קבוע, המפורט בתוספת לתקנות (כיום עומד סכום זה על סך של 1,115 ש"ח לתביעות המוגשות לבית המשפט המחוזי (פרט 10 לתוספת לתקנות)). תקנה 3(א) לתקנות קובעת, כי תביעה לסעד הצהרתי תבוא בגדר תביעות מסוג זה. לעומת זאת, בתביעה לסעד כספי קובעת תקנה 6 לתקנות כי תשולם אגרה בהתאם לסכום הנתבע (שיעור האגרה עומד על 2.5% בתביעות עד לסכום של כ-23 מיליון ש"ח ועל 1% לסכום שמעבר לכ-23 מיליון ש"ח (פרט 8 לתוספת לתקנות)). בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי תביעת המבקש לסעד הצהרתי הינה אך שלב ראשון בדרך להגשת תביעה לסעד כספי. על כן, מצא כי יש לסווג את התביעה כתביעה לסעד כספי לצורך תשלום האגרה. 4. כפי שצוין, המבקש הצהיר בפני בית המשפט המחוזי, הן בכתב והן בעל פה, כי אין בכוונתו להגיש תביעה כספית נגד המשיב. במצב דברים זה, הרי שאין מקום לקבוע שהסעד האופרטיבי המבוקש על ידי המבקש הוא סעד כספי. אלא, מדובר בתביעה לסעד הצהרתי בלבד. אין בכוונתי, כמובן, להביע עמדה לגבי סיכוייה של תביעה זו. ואולם, ככל שמדובר בסיווגה של התביעה לצורך תשלום האגרה, סבורני כי אין מקום להכתיר את תביעתו של המבקש כתביעה לסעד כספי. שאלת הסיווג של תביעות לסעד הצהרתי לצורכי אגרה נדונה פעמים רבות בבית משפט זה. לעניין זה נקבע, ככלל, כי תביעות לסעד הצהרתי הן תביעות שלא ניתן לשום את שוויין בכסף לצורכי אגרה. זאת, אף אם הן ניתנות לכימות (ראו, רע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי תל-אביב, פ"ד מו(1) 561 (1992); רע"א 4851/04 גרנד סנטר חברה לפיתוח והשקעות ברחוב דיזנגוף בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 21.9.2004); יש, עם זאת, לזכור, כי פסקי דין אלה ניתנו על יסוד תקנות האגרות שקדמו לתקנות החלות כיום). היינו, אף אם המבקש נוקב בכתב התביעה שלו בסכומי כסף מסוימים, אין הדבר מוביל בהכרח לקביעה כי מדובר בתביעה לסעד כספי (וזאת, כאמור בשים לב להצהרת המבקש). לצד זאת, חובה להדגיש כי הסיפא לתקנה 3(א) לתקנות קובעת, כי תביעה לסכום כספי קצוב כתוצאה מתביעה לסעד הצהרתי לא תיחשב כתביעה שלא ניתן לשום את שוויה. בענייננו, משלא צפויה להיות מוגשת תביעה לסעד כספי בשום מקרה לאור התחייבות המבקש, הרי שתביעתו הינה תביעה לסעד הצהרתי, אשר לא ניתן לשום את שוויו בכסף. על מנת להבהיר את הדברים כבר עתה, נקבע באופן הברור ביותר כי היה והמבקש יגיש תביעה כספית בעתיד, אם וכאשר יצליח בהליך הנוכחי, תידחה אותה תביעה על הסף. לא נעלמה מעיני טענת המדינה כי התחייבותו של המבקש שלא להגיש בעתיד תביעה כספית, הינה לאי הגשתה של תביעה כאמור בישראל. לטענת המדינה, לא ניתן לשלול את האפשרות כי המבקש יבחר להגיש תביעה כספית מחוץ לישראל. איני רואה ליתן משקל משמעותי לטענה זו בכל הנוגע לגובה האגרה. זאת, משום שהאגרה, המשולמת לאוצר המדינה, נגבית בעד השירות שניתן לבעל-דין על-ידי מערכת המשפט בישראל (ראו, ע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתיות (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642, 649 (2004)). סיכומם של דברים הוא, כי בהתאם להוראות התקנות, על המבקש לשלם אגרת בית משפט בהתאם לקבוע בתקנה 3(א) לתקנות. 5. אשר על כן, הערעור מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת. אם טרם שולמה האגרה, יש לשלמה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-דין זה למבקש. המשיב 1 ישא בהוצאות המבקש, שאינו מיוצג, בסך 2,000 ש"ח. ניתן היום, י"ט בניסן התשע"ב (11.4.2012). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11094510_S05.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il