פסק-דין בתיק רע"א 4851/04
בבית המשפט העליון
רע"א
4851/04
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקשים:
1. גרנד סנטר
חברה לפיתוח והשקעות ברח' דיזנגוף בע"מ
2. טרנסגלובו ישראל (1994) בע"מ
3. טרנסגלובו ונטורס אינק
4. אלסקה מימון בע"מ
5. מרכז תל אביב בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. בנק
דיסקונט לישראל בע"מ
2. מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בת"א-יפו מיום 21.4.04 בבש"א 18138/03 ובש"א 18188/03
שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' קרת-מאיר
בשם המבקשים: עו"ד
ד"ר י' שגב; עו"ד י' נרי
בשם המשיב 1: עו"ד א'
ארצי; עו"ד א' צונץ
בשם משיבה 2: עו"ד י'
בלום
פסק-דין
1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב מיום 21.4.04 (כב' השופטת ד' קרת-מאיר), לפיה נדחו בקשותיהן של
המבקשות דכאן לסילוק על הסף של בקשה אותה הגיש המשיב 1 (להלן - הבנק) לאכיפת שיעבודים
ולמינוי כונס נכסים.
2. ביום 16.6.03 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי
בתל אביב בקשה נגד המבקשות, במסגרתה עתר לאכיפת שיעבודים מסוימים על פי אגרות חוב
ומכוח משכנתאות, וכן למינוי כונס נכסים (להלן - בקשת האכיפה). אגרות החוב
והמשכנתאות נוצרו בהתאם להסכמי מימון, אשר נכרתו עם הבנק לשם ביצועו של פרויקט
בניה (להלן - הפרויקט). הסכם המימון הראשון נכרת בשנת 1993 בין הבנק למבקשות 1 ו-3
(להלן - הסכם 1993). בשנת 2000 נכרת הסכם מימון נוסף, הפעם בין הבנק לבין מבקשות
1 ו-2 (להלן - הסכם 2000). הסכם 2000 נועד להחליף את הסכם 1993. יצוין, כי על פי
הסכם משנת 1994 העבירה המבקשת 3 את כל נכסיה, זכויותיה והתחייבויותיה למבקשת 2.
אגרות החוב הנזכרות הונפקו על ידי המבקשות 3-1. חלק מאגרות החוב כוללות הן
שיעבודים צפים והן שיעבודים קבועים, ואילו היתר כוללות אך שיעבודים קבועים.
המשכנתאות נוצרו לשם הבטחת חובותיהן של המבקשות 3-1 לבנק. יצוין, כי בעת הגשת בקשת
האכיפה עמד סכום החוב הנטען על סך של כ-200 מיליון ש"ח. ביום 15.9.03 הגישו
המבקשות שתי בקשות לסילוקה של בקשת האכיפה על הסף (להלן - בקשות הסילוק). הטענה
העיקרית אשר עמדה בבסיס בקשת הסילוק הראשונה הייתה, כי ההליך אותו נקט הבנק איננו
ההליך הנכון בנסיבות העניין. בבקשת הסילוק השנייה נטען, כי הבנק לא שילם אגרת משפט
כדין. יצוין עוד, כי ביום 1.9.03 הגישו המבקשות 1 ו-2 תובענה נגד הבנק, במסגרתה
עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו הסכמי המימון והשיעבודים אשר הוצאו מכוחם, בטלים. ביום
22.4.04 דחה בית המשפט את בקשות הסילוק. מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי, אשר
החלטתי לדון בה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
3. לשם אכיפתה של אגרת חוב המובטחת בשיעבוד
צף נדרש אישורו של בית המשפט המחוזי (סעיף 194 לפקודת החברות [נוסח חדש],
התשמ"ג-1983). לעומת זאת, אכיפתו של שיעבוד קבוע על נכס מסוים יכול שתיעשה,
במקרים מסוימים, על ידי צו של ראש ההוצאה לפועל, ואין נדרשת לשם כך החלטה של בית
משפט. כך, מימושה של משכנתא מתבצע על פי פסק דין של בית משפט או על פי צו של ראש
ההוצאה לפועל (סעיף 90 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וסעיף 81 לחוק ההוצאה
לפועל, תשכ"ז-1967). מימושו של משכון מתבצע, ככלל, על פי צו בית משפט, אולם
במקרים בהם המשכון הופקד או נרשם, יכול מימושו להיעשות על פי צו של ראש ההוצאה
לפועל (סעיף 17 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967; כן ראו רע"א 649/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' חברת ארזי הבירה בע"מ,
פ"ד מו(4) 177). ברי, כי לראש ההוצאה לפועל אין סמכות בעניין אכיפה של שיעבוד
צף. כאמור, אגרות החוב אשר אכיפתן התבקשה בבית משפט קמא הונפקו על ידי המבקשות 3-1.
חלקן כללו הן שיעבודים צפים והן שיעבודים קבועים, ואילו היתר כללו אך שיעבודים
קבועים. הדרך הראויה במקרה שכזה הינה פנייה לבית המשפט לשם אכיפתם של שני סוגי
השיעבודים הכלולים באגרות החוב. כך נמנע פיצולם של הליכי המימוש בין בית המשפט
לבין ההוצאה לפועל. פיצול שכזה עלול לגרום לבעיות שונות (ראו החלטתי בה"פ
(ב"ש) 30/90 עוף הנגב מפעל למוצרי עוף, אגודה חקלאית
שיתופית בע"מ (בכינוס נכסים) נ' מ' קירש וא' חביב, פ"מ(3)
339; כן ראו א' וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות
(מהדורה שניה, 2004) (להלן - וולובסקי), עמ'
50-44). בבקשת האכיפה עתר הבנק אף למימושן של משכנתאות, אשר נוצרו על ידי המבקשות.
לטענת המבקשות, מאחר שעסקינן בשיעבודים קבועים אשר נוצרו שלא במסגרת אגרות החוב,
הרי שהיה על הבנק לבקש את מימושם במסגרת ההוצאה לפועל. כך במיוחד ביחס למבקשות 4
ו-5, אשר לגביהן לא התבקשה כלל אכיפה של אגרות חוב כלשהן. אין בידי לקבל טענה זו.
אין נפקא מינה, לעניין החשיבות שבריכוז כלל הליכי המימוש תחת קורת גג אחת, אם
השיעבוד הקבוע נוצר באיגרת חוב אותה הנפיקה חברה, או שמא נוצר הוא שלא במסגרת
איגרת חוב כאמור (ראו וולובסקי, עמ' 50-49).
אכן, בבקשת האכיפה לא התבקשה אכיפתן של אגרות חוב של המבקשות 4 ו-5. כל שהתבקש
ביחס למבקשות אלו היה מימוש משכנתאות, היינו אכיפתם של שיעבודים קבועים. עם זאת,
המשכנתאות שנוצרו על ידי מבקשות 5-4 קשורות קשר הדוק לפרויקט וממילא אף ליתר
השיעבודים אשר נזכרו במסגרת בקשת האכיפה. משכך, ראוי כי בקשת האכיפה ביחס
למשכנתאות אלו תתברר אף היא בפני בית המשפט. המסקנה מן האמור לעיל היא, כי הבנק
פעל כדבעי משעתר לבית המשפט המחוזי לשם אכיפת כלל השיעבודים אשר נוצרו על ידי
המבקשות, הן במסגרת אגרות החוב והן מחוצה להן. נעבור עתה לבחינת טענתן של המבקשות
שעניינה שיעור האגרה אשר היה על הבנק לשלם. כאמור, טענה זו נזכרה במסגרת בקשת
הסילוק השנייה.
4. סכום האגרה אותו נדרש בעל דין לשלם עת
מגיש הוא תובענה לבית המשפט קבוע בתוספת הראשונה לתקנות בית משפט (אגרות),
התשמ"ח-1987 (להלן - התוספת והתקנות, בהתאמה). סכום זה תלוי, בין היתר,
בערכאה אליה מוגשת התובענה ובסעד המבוקש במסגרתה. פרט 3 לתוספת עוסק בתובענות
המוגשות לבית המשפט המחוזי, ואילו פרט 7 באלו המוגשות לבית משפט השלום (למעט סכומי
אגרה מסוימים, ההוראות ביחס לשני בתי המשפט כמעט זהות). על פי פרט 3(א) לתוספת,
שיעור האגרה בגין תביעה לסכום כסף קצוב (למעט תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף), הינו
2.5% מן הסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה. פרט 3(ב) לתוספת קובע כי כל תביעה
אחרת, למעט הליך שחל עליו פרט 8 לתוספת, תחויב באגרה בסך של 2,458 ש"ח (על פי
האמור בתקנה 12 לתקנות, מתעדכן סכום זה פעמיים בשנה בהתאם לשיעור עליית מדד
המחירים לצרכן). על פי פרט 8(א) לתוספת, הליך המוגש לבית המשפט המחוזי, אשר שווי
הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף ואשר אין לגביו הוראה מיוחדת בתוספת, יחויב
באגרה בסך של 825 ש"ח (אף סכום זה מתעדכן כאמור לעיל). תקנה 3 לתקנות מונה
רשימה של הליכים אשר ייחשבו, לצורכי אגרה, ככאלה אשר אינם ניתנים לביטוי בכסף. בין
היתר, כוללת הרשימה הליכים אשר הסעד המבוקש בהם הינו צו הצהרתי, צו עשה וצו אכיפה
(ראו את הסייגים למונחים אלה אשר מצויים בתקנה 1 לתקנות). מתשובתו של הבנק עולה,
כי סכום האגרה אשר שולם בגין הסעד של אכיפת שיעבודים נקבע על פי פרט 3(ב) לתוספת.
עוד שילם הבנק אגרה עבור הסעד של מינוי כונס נכסים וכן אגרת פרוטוקול. בעלי הדין
אינם חלוקים ביניהם ביחס לשני תשלומים אחרונים אלו, ועל כן אין אנו נדרשים לדון
בהם.
5. לטענת המבקשות, יש לסווג את בקשת האכיפה
כתביעה לסכום כסף קצוב, ולפיכך מחייבת היא תשלום אגרה בהתאם לפרט 3(א) לתוספת,
היינו בשיעור 2.5% מן הסכום הנתבע. הואיל ועסקינן בחוב של כ-200 מיליון ש"ח
לגירסת הבנק, הרי מדובר באגרה בסכום של כ-5 מיליון ש"ח. אף המשיבה 2 תומכת
בעמדה זו. אכן, מטרתו של הליך לאכיפת שיעבודים הינה פירעון חובו של החייב באמצעות
מימוש השיעבודים. משמע, בסופו של ההליך צפוי הנושה המובטח לקבל לידיו סכום כסף.
כמו כן, לא פעם הנכסים המשועבדים אשר מימושם מתבקש הינם בעלי שווי כספי ניכר.
מבחינות אלו ישנה מידה של היגיון בכך שסכום האגרה המוטל ביחס להליך הנזכר יהא זהה,
או למצער דומה, לסכום האגרה המוטל בגין תובענה כספית (כמו כן ראו וולובסקי, עמ' 511). עם זאת, התקנות כנוסחן דהיום אינן מאפשרות
להגיע לתוצאה האמורה. ברי, כי הליך לאכיפת שיעבודים אינו מהווה משום "תביעה
לסכום כסף קצוב" (ראו בהקשר זה וולובסקי, עמ'
501-500). ביטוי זה מיוחד למקרה בו הסעד המבוקש הינו חיוב הנתבע או המשיב בתשלום
סכום כסף מוגדר. כך למשל, תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר קיום חוב כספי אינה מהווה,
לצורכי אגרה, תובענה לסכום כסף קצוב (רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414). כמו כן, תובענה
למתן סעד הצהרתי בדבר בעלות במקרקעין אינה נחשבת כתובענה לסכום כסף קצוב, הגם
שניתן לבטא את שווי המקרקעין במונחים כספיים (רע"א 7921/95 עזבון ישראל רוטקופף ז"ל נ' יוסף מילוא - מפרק (לא פורסם)).
נזכיר, כי תקנה 3 קובעת מהם אותם הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתן לביטוי בכסף.
האגרה לגבי הליכים אלו תיקבע בהתאם לפרט 8 לתוספת. תקנה 3 כוללת אף עניינים אשר
הלכה למעשה ניתנים לביטוי כספי ברור (רע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, פ"ד
מו(1) 561). לדוגמה, תובענה לקביעת פיצויים או תשלומי איזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע
שלא בדרך הפקעה, נמנית בגדר ההליכים שרואים את שווים כבלתי ניתן לביטוי בכסף.
בענייננו עשויה להתעורר השאלה, האם יש לראות בסעד של אכיפת השיעבודים משום
"צו אכיפה", אשר הינו אחד מן הסעדים המנויים בתקנה 3 לתקנות. תשובה
חיובית על שאלה זו הייתה מובילה למסקנה, כי שיעור האגרה אותו יש לשלם בגין הסעד
האמור ייקבע על פי פרט 8 לתוספת. אין אנו נדרשים להכריע בסוגיה זו. אף אם ההליך
אינו נכלל בגדר תקנה 3 והלכה למעשה הוא ניתן לביטוי בכסף, אין נובע מכך בהכרח כי
הוא נכנס בגדר "תביעה לסכום כסף קצוב", כאמור בפרט 3(א) לתוספת. במלים
אחרות, הליך ששוויו ניתן לביטוי בכסף ואינו נכלל בגדר תקנה 3 יכול שייכלל בגדר פרט
3(ב) לתוספת ("תביעה אחרת, למעט הליך שפרט 8 חל עליו") ולאו דווקא בגדר
פרט 3(א).
6. די באמור עד כה על מנת לדחות את טענתן של
המבקשות, ואין צורך להכריע האם סכום האגרה בגין בקשה לאכיפת שיעבודים ייקבע על פי
פרט 3(ב) לתוספת או שמא על פי פרט 8 לתוספת. נוסיף, כי אחת מן התכליות אשר עומדות
בבסיסן של התקנות הינה יצירת מנגנון לקביעת סכום האגרה, שיהיה פשוט ו"ידידותי
למשתמש". יש לזכור, כי קביעתה של האגרה נעשית על ידי גזברות בית המשפט בעת
הגשת ההליך. ברור שיש צורך כי הקריטריונים לעניין האגרה יהיו בהירים וקלים ליישום.
דרישה זו אף מתחדדת לאור השינויים בדרכי ההגשה של תובענות. משניתנת אפשרות להגיש
הליך שלא באופן ידני אלא על דרך תקשורת מחשבים, יש ליתן משקל יתר לפישוט כללי
ההגשה, כולל אלה העוסקים באגרת משפט. קביעת האגרה אשר תשולם בגין בקשה לאכיפת
שיעבודים על פי שווים של הנכסים המשועבדים עשויה לסכל את התכלית האמורה. זאת, בין
השאר מאחר שפעמים רבות קיים קושי לקבוע את שוויו של הנכס המשועבד. בפרט נכונים
הדברים ביחס לשיעבודים צפים. לפיכך, נראה כי ניתן לשקול תיקון של התקנות כך שהאגרה
בגין בקשה לאכיפת שיעבוד המוגשת לבית המשפט המחוזי, תיקבע על פי סכומו הנטען של
החוב המובטח, אותו מבקש הנושה לגבות באמצעות מימוש השיעבוד. המקרה שבפנינו הינו אך
דוגמה אחת לבעיות שונות המתעוררות בקשר לכללי האגרות. דומה שהגיעה השעה למחשבה
חדשה ורעננה בכל הנוגע לעקרונות המנחים של אגרת משפט ולכללים המתבקשים מכך.
7. התוצאה היא כי הבקשה אשר נדונה כערעור -
נדחית. המבקשות תישאנה בשכר טרחת עורך דין לזכות הבנק בסך של 35,000 ש"ח.
ניתן
היום, ו' בתשרי תשס"ה (21.9.04).
ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04048510_S04.docחכ'