עבד אל רחמאן עתאמלה נ. לשכת עורכי הדין בישראל

החלטה בתיק עע"ם 941/14 בבית המשפט העליון עע"ם 941/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. עבד אל רחמאן עתאמלה 2. טל שלמה 3. ספואת סדראק 4. חלדון נג'ם נ ג ד המשיבות: 1. לשכת עורכי הדין בישראל 2. וועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין בישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 16.1.14 בעת"מ 18569-12-13 שניתן על-ידי השופט מ' סובל בשם המערערים 2-1: עו"ד שי דקס; עו"ד אורן סלמון בשם המערערים 4-3: עו"ד האני טנוס בשם המשיבות: עו"ד יאיר עשהאל; עו"ד דרור גידרון פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט סובל) דחה, ביום 16.1.14, את עתירותיהם של המערערים (ועותרים נוספים) לפסילתן של שאלות מסוימות בבחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין שהתקיימה ביום 3.11.13 (עת"מ 18569-12-13). קיימנו דיון (ביום 24.4.14) ושמענו את הצדדים. לפי המלצתנו חזרו בהם המערערים 2 ו-3 מערעורם. מערער 1 עמד על ערעורו (אותו מיקד בשאלה 87). בהחלטה בתום הדיון הצענו למשיבות לבטל את שאלה 68, הנוגעת למערער 4 במיוחד, אך ביום 28.4.14 הודיעו המשיבות כי הן עומדות על השאלה. במוקד הערעור דנא איפוא טענות לפסילתן של שתי שאלות (68 ו-87). לגבי שאלה אחת (68) נטען לחריגה קיצונית ממתחם הסבירות, ולגבי האחרת (87) לחריגה מסמכות. ב. הכלל הנקוט בסוגית הביקורת השיפוטית על בחינות הלשכה הוא כי ללשכת עורכי הדין ומוסדותיה מסור שיקול דעת רחב, וכי לא בנקל ישים עצמו בית המשפט בנעליהם (ראו למשל בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נג(1) 153; בג"ץ 4904/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 473). בבג"ץ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (2005) ציינתי, כי "שאלות איזוטריות שלעתים אין התשובה עליהן ברורה דיה, או קשות באופן בולט כך שמתי מעט יוכלו להשיב עליהן, עלולות להחטיא את המטרה גם אם מצויות בגדר הסמכות; ואולם, אין פירוש הדבר שבית המשפט יתערב בהן ככלל ..." (פסקה ג(2)). באותו עניין נבדקו שאלות מסוימות לגופן, אולם לא נמצא מקום להתערבות. ג. לאחר העיון, החלטנו – לא בלי התלבטות – להורות על פסילתה של שאלה 68. שאלה זו נסבה על משפט חוזר, וביתר פירוט – האם בית משפט רשאי להורות על פיצויו של נידון, שלא החל לשאת בריצוי מאסרו, ואשר הרשעתו בוטלה בגדר המשפט החוזר. המשיבות בחרו כתשובה הנכונה ביותר את זו, שלפיה, בין היתר, "בית המשפט המחוזי היה רשאי להטיל על המדינה לפצות את אוהד [הנידון – א"ר] בסכום שנקבע". בית המשפט קמא סבר, כי תשובה זו נכונה על פי הדיבור "או לתת כל סעד אחר" שבסעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984; ואולם זאת נזכיר, כי בסעיף נאמר בהקשר דנא כי "בית המשפט רשאי לתת כל צו הנראה בעיניו, כדי לפצות נידון שנשא ענשו או חלק ממנו ושהרשעתו בוטלה כתוצאה מן המשפט החוזר, או לתת כל סעד אחר" (הדגשה הוספה). כשלעצמנו סבורנו, כי אין התשובה לשאלה זו ברורה דיה, ומכל מקום בודאי מדובר במקרה גבולי, ונוסיף – המצוי גם באיזוטריה מבחינה מעשית. נוסיף, כי גם המשיבות ציינו, בהגינותן, ש"סביר לומר כי השימוש בסמכות לפי הסיפא של הסעיף, ייעשה על פי רוב בדרך של מתן סעד אחר מפיצויים" (סעיף 43 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבות). נוכח זאת החלטנו – כחריג למדיניות אי-ההתערבות שאינו מעיד על הכלל, וגם כאיתות למשיבות כי חשוב, כל עוד קיימת השיטה הנוכחית של הבחינות, לשקוד על שאלות שהתשובה להן ברורה כל עוד מדובר בשאלון רב-ברירה – להורות על פסילתה של שאלה 68. ד. באשר לשאלה 87, מקובלים עלינו נימוקיו של בית המשפט קמא; על-כן איננו נעתרים לערעור, ככל שהדברים אמורים בה. ה. בטרם חתימה ובהמשך לאמור, נשוב ונעמוד על הצורך בהערכה מחודשת של אופי בחינת ההסמכה בכתב, הנערכת למועמדים להתקבל ללשכת עורכי הדין, ויפה שעה אחת קודם. ו. הערעור מתקבל איפוא בחלקו, לפי האמור מעלה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט בניסן התשע"ד (‏29.4.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14009410_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il