אברהם בן שבת נ. יוסף שרביט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 8803-03-26 לפני: כבוד השופטת רות רונן המבקשים: 1. אברהם בן שבת 2. אפרת בן שבת נגד המשיבים: 1. יוסף שרביט 2. דרור אלפסי 3. בן חן שרביט 4. א. שמשי החזקות בע"מ 5. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (פורמלי) 6. בראל א.ב. הנדסה ובנייה בע"מ 7. מאור ואקנין 8. מדינת ישראל-רשם המשכונות בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.2.2026 בת"א 48178-08-24, שניתנה על ידי כב' השופטת ה' סילש בשם המבקשים: עו"ד אוהד שני בשם המשיבים 3-1: בשם המשיבה 4: בשם המשיב 5: עו"ד מוטי פלומו עו"ד אסף רז עו"ד מאיה דהן; עו"ד אדר סימניאן פסק-דין השופטת רות רונן: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ה' סילש) מיום 10.2.2026 בת"א 48178-08-24, בה החליט בית המשפט שלא לאפשר הגשת תצהיר מאומת מטעם המבקש 1 (להלן: המבקש) מחמת איחור בהגשתו. כן הורה בית המשפט כי על המבקש להפקיד ערובה בסך של 60,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים. עובדות המקרה ההליך המתנהל בבית משפט קמא עוסק בתביעה שהגישו המבקשים, שהם בני זוג, שעניינה במשכון שנרשם לטובת המשיבים 2-1 על נכס מקרקעין שבבעלות המבקשים (להלן: המשכון). בכתב התביעה העלו המבקשים טענות שונות בדבר הטעיה, מרמה, כפייה ועושק שאפיינו לשיטתם את רישום המשכון. עוד עלה מכתב התביעה כי המבקש מתגורר כיום בארצות הברית, לאחר שנאלץ לטענתו לצאת מן הארץ בשל קריסת עסקיו ואיומים על חייו; ואילו המבקשת מתגוררת עם ילדיהם בישראל. לאחר הגשת כתבי ההגנה וניהול ההליכים המקדמיים, ביום 10.7.2025 הורה בית המשפט על הגשת ראיות הצדדים בדרך של הגשת תצהירים וחוות דעת. במסגרת זו, נקבע כי תצהירי המבקשים יוגשו עד ליום 19.10.2025. במועד האחרון שנקבע להגשת הראיות מטעמם, הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד. הנימוק שעמד ביסוד הבקשה היה שירות המילואים של בא-כוחם; ולבקשה לא צורפה עמדת המשיבים. בהחלטה מאותו היום, ציין בית המשפט כי הגם ששירות מילואים הוא לעולם טעם לאורך רוח, מוטב היה לו בקשת הארכה הייתה מוגשת קודם לכן. לגוף העניין, ניתנה ארכה להגשת הראיות עד ליום 10.11.2025. ביום 11.11.2025 הגישו המבקשים בקשה נוספת להארכת המועד להגשת ראיותיהם, גם הפעם ללא עמדת המשיבים. בבקשה הם עתרו כי בית המשפט יאריך את המועד ליום 30.11.2025, וזאת בשל שירות המילואים של בא-כוחם. בהחלטה מאותו היום קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על הארכת המועד כמבוקש. לצד זאת, העיר בית המשפט על כך שהמבקשים אינם מצרפים לבקשותיהם את עמדותיהם של יתר בעלי הדין. ביום 30.11.2025, חלף הגשת הראיות מטעמם, הגישו המבקשים בקשה למתן הוראות המופנית כלפי צדדים שלישיים. בבקשה התבקש להורות לבנקים להמציא תדפיסי חשבונות בנק של המבקש, וזאת – כך נטען – לצורך הוכחת טענותיו בתביעתו. בהחלטה מיום 1.12.2025 הורה בית המשפט על הגשת תגובות מטעם המשיבים לבקשה. עם זאת, הובהר כי אין בהגשת הבקשה – או בהעברתה להתייחסות המשיבים – כדי לעכב את מועד הגשת הראיות מטעם המבקשים. חרף החלטה זו לא הוגשו ראיות המבקשים. על כן, ביום 3.12.2025 הגישו המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) בקשה למחיקת כתב התביעה בשל אי-הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשים. לחלופין, הם עתרו לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה להוצאות בסך כולל של 180,000 ש"ח (60,000 ש"ח עבור כל אחד מהמשיבים). בתגובתם מיום 7.12.2025, טענו המבקשים כי הם פנו למשיבים ביום 2.12.2025 במטרה לקבל את עמדתם באשר לבקשת ארכה נוספת שהם התכוונו להגיש. לכן, לשיטתם, המשיבים פעלו בחוסר תום לב כשהזדרזו והגישו את הבקשה למחיקת התביעה – ויש לדחותה מטעם זה. עוד הוסבר בתגובה כי בא-כוח המבקשים מבצע שירות מילואים פעיל וממושך – אשר הוארך לעת זו עד ליום 30.1.2026. כן נטען כי למבקש נקבע תור בקונסוליה בארצות הברית לצורך אימות תצהירו; וכי דרושה למומחה מטעם המבקשים שהות נוספת להשלמת חוות הדעת. זאת, לפי הנטען, בשל סירוב המשיבים להמציא מסמכים לידיהם, וההמתנה לתדפיסי החשבונות שהתבקשו מהבנקים. בחלוף יומיים, ביום 9.12.2025, הגישו המבקשים "הודעה על הגשת ראיות מטעם התובעים", לה צורפו תצהיר עדות ראשית מטעם המבקשת וחוות דעת גרפולוג. כן צורף להודעה תצהיר עדות ראשית מטעם המבקש – בשלב זה ללא אימות כנדרש – תוך שצוין כי נקבע למבקש תור לקונסוליה בארצות הברית לאימות תצהירו ליום 27.1.2026. בהחלטה שניתנה למחרת, עמד בית המשפט על הקושי העולה מהתנהלותם הדיונית של המבקשים. צוין כי הגם ששירות מילואים לעולם יהווה טעם למתן ארכה – העובדה כי בקשות המבקשים מוגשות פעם אחר פעם ביום האחרון לקיום ההחלטה, ואף לאחר המועד שנקבע, אינה התנהלות סבירה. דברים אלה נאמרו, בין היתר, גם בשים לב לפרק הזמן הארוך שחלף – כחמישה חודשים – מהמועד בו ניתנה ההחלטה על אודות הגשת הראיות. יחד עם זאת, נקבע כי אין מקום להורות על מחיקת כתב התביעה; ובית המשפט איפשר למבקשים להגיש תצהיר מאומת מטעם המבקש עד ליום 1.2.2026. אלמלא כן – כך נקבע – יראו את המבקשים כמי שאינם מבקשים להגיש תצהיר זה. משלא הוגש תצהיר מאומת מטעם המבקש במועד שנקבע, הוגשה ביום 8.2.2026 בקשה נוספת מטעם המשיבים – וזאת במטרה לקבוע כי המבקש לא הגיש את ראיותיו בתיק. כן התבקש ליתן החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אשר לשיטת המשיבים קיבלה משנה תוקף. למחרת, הגישו המבקשים תצהיר מאומת מטעם המבקש, ממנו עלה כי תצהיר זה נחתם בקונסוליה בארצות הברית ביום 27.1.2026 (להלן: התצהיר המאומת). על רקע האמור, ביום 10.2.2026 ניתנה החלטת בית משפט קמא – היא ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור שלפניי. בפתח הדברים, סקר בית המשפט בהרחבה את התנהלותם הדיונית של המבקשים לאורך ההליך. בית המשפט ציין כי נתן דעתו למכלול הנתונים העובדתיים, ובתוך כך למועד הגשת התביעה; לנקודת המוצא על פיה החלטות בית המשפט אינן בגדר המלצה; ל"זלזול המפגיע" שהפגינו המבקשים בהליך המשפטי; להכרה בקיומן של זכויות דיוניות לשני הצדדים, ובכלל זה למשיבים; לאינטרס הציבורי בקידום הליכים משפטיים; וכן לאיחור בו הוגש התצהיר המאומת בסופו של דבר. על רקע מכלול האמור נקבע כי אין לאפשר את הגשת התצהיר המאומת; וכי ראיות המבקשים יכללו רק את אלה שהוגשו עד ליום 9.12.2025. באשר לבקשה להפקדת הערובה, עמד בית המשפט על השיקולים השונים המנחים ביחס למבקש. במסגרת זו, נקבע כי אף שסיכויי התביעה אינם נחזים להיות גבוהים, לא ניתן לראותם כנטולי סיכוי. כן נקבע כי לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש מתגורר מחוץ לישראל על רקע כשל עסקי שחווה. עוד צוין כי אמנם למבקשים יש נכס מקרקעין הרשום על שמם. עם זאת, על נכס זה רשומות הערות רבות – לרבות עיקולים שונים – המאיינים את האפשרות לראות בנכס זה כבטוחה סבירה; וכל זאת, אף מבלי להידרש לקושי במימוש נכס מקרקעין לצורך גביית הוצאות הליך. לצד האמור, עמד בית המשפט על כך כי פני הדברים הם שונים באשר למבקשת – המתגוררת בישראל, ושעיקר טענות המשיבים לא התמקדו בה. על כן, נמצא כי נקודת האיזון היא להורות על חיוב המבקש בהפקדת ערובה בסך של 60,000 ש"ח, ללא הטלת חיוב דומה על המבקשת. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בה טוענים המבקשים כי ההחלטה נושא ההליך אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק ופוגעת באופן ממשי באפשרות לבירור האמת ובזכותם להליך הוגן. באשר לתצהיר המאומת – הודגש כי תצהיר זה הוגש באיחור של שמונה ימים בלבד. על כן, ובשים לב לכך שנוסחו כבר צורף להודעתם מיום 9.12.2026 – נטען שמדובר בפגם פרוצדורלי בלבד שלא גרם נזק דיוני למשיבים, ועל כן הוא ניתן לריפוי. לטענת המבקשים, יש ליתן משקל ממשי לנסיבות החריגות שהובילו לאיחור, ובפרט לשירות המילואים של בא-כוחם כלוחם בצו 8. בהקשר זה נטען כי אין מדובר בנתון טכני – כי אם בנסיבה מהותית שהשליכה על אפשרותו של עורך הדין לנהל את ההליך באופן שוטף ורציף. לתמיכה בכך צירפו המבקשים אישור מילואים. עוד נטען, כי לאמור מתווספת גם העובדה שאימות התצהיר צריך היה להתבצע בפני קונסול מחוץ לישראל – דבר הכרוך מטבעו בתיאום לוגיסטי מורכב ותלוי מועדים וזמינות של גורמים חיצוניים. באשר להפקדת הערובה – סמכו המבקשים ידיהם על קביעת בית המשפט לפיה לא ניתן לקבוע כי תביעתם נטולת סיכוי להתקבל; וטענו כי בית המשפט שגה ביישום השיקול בדבר תושבות החוץ. לשיטתם, אף אם המבקש שוהה כיום מחוץ לישראל, אין בכך כדי לנתק את זיקתו המהותית למדינת ישראל או לשנות מכך שמרכז חייו נותר בה. באשר לנכס המקרקעין שבבעלותם, הדגישו המבקשים כי ככל שתביעתם תידחה, הרי שהמשכון הרשום לטובת המשיבים ייוותר בתוקפו. על כן, ובשים לב ששווי נכס זה עומד על למעלה מ-2.5 מיליון ש"ח, נטען שהוצאות המשפט, ככל שייפסקו, יוכלו להתווסף לקרן החוב המובטחת ולהיגבות ממימוש הנכס בראשית סדר הנשייה. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה נושא הליך זה. המשיבים מצדם סבורים מנגד כי דין הבקשה להידחות, על שני חלקיה. לשיטתם, המבקשים מנהלים את ההליך בחוסר תום לב מובהק, תוך שהם מפרים שוב ושוב החלטות שיפוטיות ועושים שימוש לרעה בהליכי משפט. באשר לתצהיר המאומת, נטען כי המבקשים התעלמו באופן מופגן מהחלטות שיפוטיות וניצלו את סבלנות בית המשפט. לטענתם, שירות המילואים של בא-כוחם לא מנע מהם להגיש תגובות ובקשות אחרות בתיק, ואף להחתים את המבקשת על תצהיר – מה שמעיד על כך שהטענה לשירות מילואים אינה הסיבה האמיתית לאי-הגשת התצהיר המאומת. בהקשר זה הזכירו המשיבים גם מחדלים דיוניים נוספים של המבקשים בניהול ההליך בבית משפט קמא. באשר להפקדת הערובה, טוענים המשיבים כי בניגוד למצג אותו מנסים המבקשים לצייר – אין מדובר בתביעה שסיכוייה להתקבל הם גבוהים. כן הם מוסיפים, כי המבקש הוא "תובע נמלט" שעזב את ישראל מאימת נושיו, ועתה הוא מנהל את התביעה מרחוק – אף מבלי שכתובתו ידועה. דברים אלה, לשיטתם, מחדדים את החשש לקושי בגביית הוצאות עתידיות ומצדיקים את חיוב המבקש בהפקדת הערובה. כן צוין כי המבקשים לא שילמו הוצאות משפט קודמות שנפסקו לחובתם, בסך של 2,000 ש"ח. המשיבה 4 טענה שאינה צד מהותי לסכסוך ועל כן הותירה את הכרעה לשיקול דעת בית המשפט, תוך שציינה כי יש להיעתר לשיטתה ביד רחבה לבקשות ארכה של משרתי מילואים. המשיב 5 ציין אף הוא כי אין הוא צד לסכסוך. בהמשך, הגישו המשיבים הודעת עדכון מטעמם. הם טענו כי לאחרונה הם ביקשו לעיין בתיק אחר המתנהל בעניין המבקש (ת"א 56086-02-23). הם פנו לבא-כוח המבקש בבקשה לקבלת כתובתו של המבקש כדי להמציא לו את הבקשה האמורה. עם זאת, בא-כוחו סירב למסור את כתובתו של המבקש בטענה כי אינו מייצגו באותו הליך. בהקשר זה הדגישו המשיבים כי אי-ציון כתובת מגורים (ואף הסתרתה) – בפרט מקום שבו מתגורר המבקש מחוץ לישראל – מהווה שיקול מרכזי בחיוב בהפקדת ערובה. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובות לה, מצאתי לנכון לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה, וזאת בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי אני סבורה שדין הערעור להתקבל באופן חלקי. למען נוחות הקורא, אמשיך לכנות את המבקשים בדרך זו. כעולה מהאמור לעיל, הערעור שלפניי מופנה הן כלפי החלטת בית המשפט שלא לאפשר את הגשת התצהיר המאומת מטעם המבקש בשל האיחור שנפל בהגשתו; הן כלפי ההחלטה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה בסך של 60,000 ש"ח. אדרש לעניינים אלה כסדרם. ראשית, באשר לתצהיר המאומת. כזכור, בית משפט קמא בהחלטתו הורה על הוצאת התצהיר המאומת מתיק בית המשפט, וקבע כי ראיות המבקשים בהליך יכללו רק את אלה שהוגשו עד להודעתם מיום 9.12.2026. הטעם לכך היה שורה של מחדלים שאפיינו את התנהלותם הדיונית של המבקשים בשלב הגשת ראיותיהם – ובעיקר האיחור שנפל בסופו של דבר בהגשת התצהיר המאומת. ככלל, החלטות הנוגעות לאופן הגשת תצהירים, ובכלל זה מתן היתר להגשת תצהיר עדות ראשית לאחר המועד שנקבע לכך או בעניין הוצאתו מתיק בית המשפט בשל איחור שנפל בהגשתו – הן החלטות דיוניות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן (ראו למשל: רע"א 6685/21 יעקב נ' נבואני, פסקה 9 ‏(‏29.11.2021‏)‏; רע"א 69967-03-25 גבעון נ' ג'עבר, פסקה 8 ‏(‏2.12.2025‏)‏; רע"א 8007/20 חוצה צפון בע"מ נ' וענונו, פסקאות 7 ו-10 ‏(‏23.1.2022‏)‏). עם זאת, כפי שיפורט להלן, לטעמי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות. מעיון בתיק בית משפט קמא, כמו גם בבקשת רשות הערעור שלפניי, עולה כי הטעם שעליו התבססו בקשות הארכה החוזרת ונשנות של המבקשים בעניין הגשת ראיותיהם – היה שירות מילואים ממושך של בא כוח המבקשים בתפקיד של לוחם. בתי המשפט עמדו לא אחת, וביתר שאת בעת הנוכחית, על הצורך לבחון באופן ליברלי בקשות אשר מוגשות על רקע שירות מילואים פעיל של עורכי דין – בעיקר כאלה הנוגעות למועדי הגשה; וזאת תוך התחשבות במכלול נסיבות העניין. כך למשל, הוכר באופן עקבי כי שירות מילואים פעיל מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה (ראו: 19220-10-24 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 ‏(‏3.12.2024‏); 45793-11-24 עופר גבריאלי ‏(‏מנהל מיוחד‏)‏ נ' סגל, פסקה 4 ‏(‏4.1.2025‏)‏; המנ"א 18574-05-26 בן דוד נ' Wizz Air Hungary Ltd, פסקה 5 ‏(‏15.5.2026‏)). ביסודה של גישה זו ניצב האינטרס הציבורי שבתמיכה בציבור משרתי המילואים, בפרט בתקופות חירום, בהיותם נושאים בנטל ההגנה על המדינה. לצד זאת, עומדת גם ההכרה בכך שלשירות מילואים פעיל ומתמשך עשויה להיות השפעה ממשית על חייהם של המשרתים, בין היתר במישור המקצועי. כך, שירות מילואים ממושך עלול להביא להצטברות עומס עבודה משמעותי – לעיתים במספר רב של תיקים – המחייב את משרת המילואים להידרש לענייניו המקצועיים תוך כדי השירות עצמו או מיד עם חזרתו לעבודה. לכך עשויות להתווסף גם השלכות על העומס שמוטל על יתר עורכי הדין במשרדו של משרת המילואים. בענייננו, מאישור המילואים שצורף לערעור, עולה כי במהלך התקופה שמיום 17.9.2025 ועד ליום 30.1.2026 (תקופה בת 135 ימים במסגרת התקופה הרלוונטית להגשת התצהירים בהליך דנן), שירת בא-כוח המבקשים במילואים במשך 128 ימים. מובן כי מדובר בפרק זמן משמעותי ביותר, שיש בו כדי להקשות באופן ממשי על האפשרות לניהול רציף של ההליך – ואותו יש להביא בחשבון במסגרת מכלול נסיבות העניין. המשיבים טענו בהקשר זה כי במהלך התקופה הרלוונטית לשירות המילואים הנטען הוגשו מטעם המבקשים בקשות ותגובות שונות בתיק בית המשפט. לשיטתם יש בכך כדי ללמד שלא שירות מילואים הוא שהוביל לאיחור בהגשת התצהיר המאומת. ואולם העובדה שבא-כוח המבקשים הצליח, חרף שירות המילואים, להמשיך ולטפל בעניינים מקצועיים מסוימים, אינה שוללת את הקושי הממשי שנבע מן השירות ואת השלכותיו על ניהול ההליך, למצער ביחס להגשת התצהיר עצמו. בנסיבות אלה, אני סבורה כי היה מקום להתחשב בכך שהאיחור בהגשת התצהיר המאומת (שהוביל לבסוף להוצאת תצהיר זה מן התיק) נבע בעיקרו משירות המילואים של בא-כוח המבקשים, וזאת במשך מרבית התקופה הרלוונטית להגשת הראיות בתיק. לצד האמור, גם לא נעלמה מעיני העובדה כי התנהלותם הדיונית של המבקשים במסגרת ההליך המתנהל בעניינם אכן מעוררת קושי לא מבוטל. בצדק ציין בית משפט קמא שאין משמעותו של שירות מילואים כי החלטות בית המשפט הן בגדר המלצה בלבד; ואין בו גם כדי להצדיק הצבת עובדות מוגמרות בפני בית המשפט באשר להיעתרות לבקשות להארכת מועדים. ככל בעל דין אחר, היה על המבקשים לעשות מאמץ להגיש את בקשות הארכה השונות שהוגשו על ידיהם עובר למועד האחרון להגשת הראיות – ולא להמתין עד היום האחרון להגשתן או להגישן לאחר חלוף המועד לכך. באופן דומה, גם את התצהיר המאומת – אשר אומת עוד ביום 27.1.2026 – היה מקום להגיש במועד שנקבע לכך, ולא כשבוע לאחר מכן ורק בעקבות הגשת בקשה מטעם המשיבים בעניין (או למצער להגיש בקשה להארכת המועד בעניין זה, מה שלא נעשה בפועל במקרה דנן). משכך, אף מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט כי התנהלות דיונית זו היא כזו שיש ליתן לה משקל. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי למחיקת התצהיר המאומת מתיק בית המשפט עשויה להיות השלכה משמעותית ביותר על ניהול תביעתם של המבקשים – ובכלל זה על יכולתם להביא את מלוא ראיותיהם ולמצות את יומם בבית המשפט (וזאת מבלי שאני מביעה כל עמדה באשר לתוכן התצהיר עצמו). מנגד, איני סבורה כי כתוצאה מהתנהלות המבקשים בהקשר זה נגרם למשיבים נזק משמעותי, אשר אינו ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות. דברים אלה אמורים בעיקר בשים לב לכך כי נוסח התצהיר – כפי שהוא אומת בסופו של דבר – צורף כבר להודעת המבקשים בעניין הגשת ראיותיהם עוד ביום 9.12.2025. מכאן, שכבר ממועד זה ידעו המשיבים מהו קו הטיעון של המבקשים במסגרת אותו תצהיר, ועמדה בפניהם האפשרות להיערך לכך בהתאם. אף שאין להקל ראש בחשיבות אימותו של התצהיר – הרי משנוסח התצהיר עמד לפני המשיבים במועד שנקבע לכך (ואף נקבע מועד עתידי קרוב לאימותו), יש לתת גם לכך משקל במסגרת איזון השיקולים הכולל. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, ובכלל זה בעיקר את ההתחשבות הנדרשת במשרתי מילואים במציאות הביטחונית הנוכחית; ואת ההבנה כי לשירות מילואים ממושך עשויה להיות השפעה מתמשכת ומכבידה על תפקודם התקין – אני סבורה כי לא היה מקום לשלול את האפשרות כי תצהיר המבקש יהווה חלק מחומר הראיות. חלף זאת, לאור ההתנהלות הכוללת של המבקשים, היה מקום לחייבם בהוצאות המשיבים. לכן, תצהיר המבקש יהווה חלק מחומר הראיות, והמבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 7,000 ש"ח. פני הדברים הם שונים באשר לחיוב המבקש בהפקדת ערובה. ככלל, החלטות הנוגעות להפקדת ערובה נושאות גם הן אופי דיוני מובהק, ועל כן הן מצויות בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית. משכך, ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בהן, והתערבותה בהן שמורה למקרים חריגים בלבד (רע"א 1153/23 פדיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מ.ד.ר.א בנין והשקעות בע"מ, פסקה 14‏(‏27.2.2023‏); רע"א 1875/21 שחם נ' אגף מס הכנסה, פסקה 12 ‏(‏23.5.2021‏)‏). לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק התערבות ביחס לרכיב זה. תקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע". התקנה מקנה אפוא שיקול דעת לבית המשפט בשאלה האם לחייב תובע בהפקדת ערובה לטובת הבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד. לאורך השנים הכירה הפסיקה בשיקולים שונים שיש להביאם בחשבון בבקשות כאלה. שיקולים אלה נועדו בעיקר לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין השאיפה למנוע הגשת תביעות סרק ולהבטיח כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו באם תידחה התביעה נגדו. השיקולים המרכזיים שהוכרו במסגרת זו, הם סיכויי התביעה; תושבות חוץ ושאלת קיומם של נכסים בישראל; וכן מצבו הכלכלי של התובע (ראו: רע"א 7620/21 אייזן נ' יואלי, פסקה 7 ‏(‏13.12.2021‏)‏; יעקב שקד סדר הדין האזרחי 623-622 (2026). והשוו: רע"א 1779/20 הולנדר נ' משרד עורכי הדין עמית פולק מטלון, פסקה 10 ‏(‏23.6.2020‏)‏ (להלן: עניין הולנדר); רע"א 3746/20 קריל נ' ריטיקר, פסקה 15 ‏(‏12.11.2020‏)‏. שם נאמרו הדברים ביחס לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – אולם דברים אלה יפים גם לעניינו). בענייננו, בית משפט קמא נתן דעתו לשיקולים אלה והגיע לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בנסיבות העניין מצדיק להורות על חיוב המבקש בהפקדת ערובה בסך של 60,000 ש"ח, מבלי להורות על חיוב דומה ביחס למבקשת. במסגרת זו, הביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את סיכויי התביעה, את מקום מושבו של המבקש בארצות הברית, וכן את דבר קיומם של עיקולים שונים הרובצים על הנכס היחיד שבבעלותו בישראל. לא מצאתי כי נפל פגם במסקנה זו. אף מבלי להידרש לסיכויי התביעה, מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה אין להתעלם מן העובדה כי המבקש אינו מתגורר בישראל, וכי עזיבתו את הארץ נעוצה בכשל עסקי שחווה. אכן, אחד השיקולים המרכזיים בבחינת בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע הוא מקום מושבו של התובע. הטעם לכך נעוץ בחשש המוגבר כי אם תידחה התביעה, יתקשה הנתבע להיפרע את הוצאותיו – וזאת אף לא באמצעות מנגנוני ההוצאה לפועל והאכיפה. בענייננו, העובדה כי המבקש מתגורר מחוץ לישראל, בצירוף העובדה כי עסקיו בארץ – כפי שעולה מכתבי הטענות – קרסו באופן שאינו מאפשר להיפרע מהם, מטה את הכף אל עבר חיובו בהפקדת ערובה. האמור מקבל משנה תוקף, בשים לב לכך כי על פני הדברים, כתובת מגוריו של המבקש בארצות הברית אינה ידועה (וזאת אף מבלי להתייחס לטענת המשיבים בהקשר זה כי לא מדובר בעובדה מקרית; בשונה, למשל, מהמבקשת המתגוררת בישראל וכתובת מגוריה ידועה) (ראו: עניין הולנדר, בפסקה 11; רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל – מנהלת ההגירה/ משטרת ישראל, פסקה 8 ‏(18.10.2007‏); רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 7 ‏(‏13.11.2014‏)‏). המבקש ציין כאמור את נכס המקרקעין נושא ההליך כטעם המצדיק הימנעות מחיובו בהפקדת ערובה, וזאת בטענה כי ניתן יהיה להיפרע ממנו בבוא העת. ואולם, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא שלפיה ריבוי ההערות הרשומות על הנכס, ובכלל זה העיקולים המוטלים עליו, שולל את האפשרות לראות בו בטוחה מספקת לצורך פירעון חוב אפשרי בגין הוצאות משפט. כך, אין די בעצם קיומו של נכס מקרקעין בבעלות המבקש כדי לאיין את החשש מפני קושי בגביית הוצאות. השאלה הרלוונטית היא האם מדובר בבטוחה בת-מימוש, המצמצמת באופן ממשי את הסיכון כי המשיבים לא יוכלו להיפרע מהוצאותיהם. מימוש נכס מקרקעין כדי להיפרע הוצאות משפט הוא פרוצדורה לא פשוטה ממילא; והדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, לאור ריבוי ההערות והעיקולים הרובצים על הנכס. עוד יוער בשולי הדברים כי בניגוד לטענות המבקשים – הוצאות משפט שמקורן בחיוב מכוח פסק דין אינן נהנות ממעמד מיוחד בסדרי הנשייה, אלא מדובר בחוב כספי כללי. לבסוף יוער כי הצורך בהפקדת ערובה בנסיבות העניין מתחדד גם לאור התנהלותו הדיונית של המבקש בהליך. כפי שפורט לעיל, מחדלי המבקשים – ובעיקר מחדליו של המבקש – הביאו להתמשכות ההליך המתנהל בבית משפט קמא, ואף חייבו את המשיבים בהגשת בקשות שונות שהמשיבים נשאו בעלויותיהן. לאור כל האמור, דין הערעור להתקבל באופן חלקי. כאמור בפסקה 18 לעיל, התצהיר המאומת מטעם המבקש ייוותר בתיק בית המשפט, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבים בסך של 7,000 ש"ח. ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"ו (01 יוני 2026). רות רונן שופטת