יורי גוסייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8699/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8699/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: יורי גוסייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ד' מור) מיום 16.10.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2666/06 תאריך הישיבה: י"ט בטבת התשס"ז (9.1.2007) בשם המערער: עו"ד צבי ריש בשם המשיבה: עו"ד מיטל שינדל פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ד' מור) מיום 16.10.2006 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2666/06. 1. עניינו של ההליך הפלילי המתנהל נגד המערער בבית משפט השלום בכתב אישום שהוגש נגדו בגין עבירות מס הקשורות לשני מכוני ליווי, אשר לטענת המדינה היו בבעלותו ואף נוהלו על-ידו. המערער ביקש מבית המשפט לפסול עצמו בשל מספר נימוקים המלמדים לטענתו, כבר בשלב הדיון המקדמי של ההליך, על יחסו העוין של בית המשפט כלפי המערער. ראשית, הלין המערער על כך שלישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 17.9.2006 לא זומן מתורגמן מהשפה הרוסית לשפה העברית, זאת אף על פי שבא-כוחו הסב את תשומת לב בית המשפט לכך שהמערער אינו שולט בשפה העברית. לטענת המערער דחיית הבקשה על-ידי בית המשפט, גרעה מזכויותיו המהותיות, וחיזקה את תחושותיו הקשות כי בית המשפט עוין אותו. שנית, ציין המערער כי בתחילת ישיבת ההקראה לא נכחה באולם בית המשפט קלדנית, ובפרוטוקול הדיון שערך השופט מור אין תיעוד לבקשת בא-כוחו לזימון מתורגמן. לטענת המערער, גם העדר התיעוד מלמד על העוינות שחש בית משפט קמא כלפיו. עוד טען המערער כי בית המשפט נקט עמדה לטובת המדינה ביחס לטענות מקדמיות שהעלה בא-כוחו, ודחה אותן מבלי לשמוע את עמדת המדינה ביחס אליהן, דבר המעיד גם כן על יחסו העוין של בית המשפט כלפיו. בנוסף, עמד המערער על כך שחרף קבלת טענתו המקדמית של בא-כוחו באשר לפגם שנפל בכתב האישום לעניין הוכחת "מעמדו" של המערער, נמנע בית משפט קמא מלהורות למדינה לתקן את כתב האישום, תוך השארת פתח לתיקון הפגם בשלב מתקדם יותר של ההליך. לטענת המערער, החלטת בית המשפט בעניין זה הינה מפלה ומלמדת על עוינותו כלפי המערער. כמו כן, ביקר המערער את בית המשפט בטענה כי ביסס את החלטתו לפטור את המדינה מתיקון כתב האישום על עובדות שמעולם לא הובאו בפניו, ולטענת המערער יש בכך אינדיקציה לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט. לסיום טען המערער, כי שגה בית המשפט באופן בו דן בטענת "הגנה מן הצדק" שהעלה כטענה מקדמית, ומשגיאה זו ניתן ללמוד על עוינותו כלפי המערער ועל רצונו להרשיע את המערער ויהי מה. 2. ביום 16.10.2006 דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בהחלטתו המנומקת התייחס בית המשפט לטענות שהעלה המערער, אחת לאחת. נימוקו המרכזי לדחיית הבקשה היה כי בא-כוח המערער ביסס את טענת הפסלות על העובדה שטענותיו המקדמיות נדחו – ודחיית טענות אינה מצדיקה פסילת שופט. ביחס לזימון המתורגמן, ציין בית המשפט כי משלא מצא בא-כוח המערער לבקש שיוזמן מתורגמן במסגרת שש בקשות הדחייה שהגיש לישיבת ההקראה, אין לעכב שוב את מועד ההקראה. באשר לרישום הפרוטוקול הבהיר בית המשפט כי ניהול פרוטוקול אין פירושו רישום כל "מילה ומילה" של הנאמר בדיון ויש להסתפק בתיעוד נכון ומלא של המתרחש באולם בית המשפט. בית המשפט קבע כי לו חשב המערער שנפל פגם המצריך תיקון פרוטוקול יכול היה להגיש בקשה לתיקונו – אך בקשה כזו לא הוגשה מטעמו. בית המשפט גרס כי דחיית הטענות המקדמיות מבלי להיזקק לתגובת המדינה אינה מקימה עילת פסלות, שכן אין בה להעיד על חריצת דינו של המערער, אלא בהחלטה מקדמית, ותו לא. בית המשפט שב והדגיש כי מדובר בשלב הראיות המקדמיות ואין בכך להוות תחליף לראיות של ממש. עוד קבע בית המשפט כי לצורך הכרעה בכתב האישום אין רלוונטיות לשאלת יחסו של בית המשפט למוסד אותו מנהל לכאורה, המערער, השאלה היא אם התביעה תוכיח את היותו מנהל או בעלים של המקום ואם תוכיח קיומן של אותן הכנסות לכאורה, עליהן היה עליו לדווח. בית המשפט התייחס לטענותיו הנוספות של המערער והדגיש כי גם אם טענות אלו נכונות, ועל כך קיימת מחלוקת, פתוחה בפני המערער הדרך לפנות, בבוא העת, לערכאת ערעור. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. 3. בערעור הפסלות שלפניי שב בא-כוח המערער, עו"ד צבי ריש, והעלה את הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא כבסיס לבקשת הפסלות. עוד הוסיף בא-כוח המערער וטען כי מעיון בהחלטת בית משפט קמא בבקשת הפסלות עולים ניסיונות מצד בית המשפט "להשחיר את המערער", לדוגמא בהצדקת דחיית הבקשה לזימון מתורגמן בכך שהוגשו שש בקשות לדחיית מועד דיון מטעם המערער. בא-כוח המערער גרס כי גם מהאופן בו הגיב בית המשפט לבקשת הפסלות שהעלה, ומהחלטתו לדחותה על הסף מבלי לשמוע את כל הנימוקים העומדים בבסיסה, ניתן ללמוד על עוינותו ודעותיו הקדומות כלפי המערער. באת-כוח המדינה, עו"ד מיטל שינדל, טענה כי כיוון שהמערער נמצא בישראל החל משנת 1991, ומשבא-כוחו לא טרח לציין באף אחת משש בקשות הדחייה שהגיש לישיבת ההקראה, שיש צורך במתורגמן, בית המשפט לא יכול היה להניח שמדובר באדם בעל קשיי שפה מהותיים. עוד טענה, כי גם אם נפלו טעויות בהחלטות בית משפט קמא, עסקינן בהחלטות דיוניות, אשר אף בהיותן פגומות, אינן מהוות נימוק לפסילתו. 4. דין הערעור להידחות. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין הוכח חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים כלפי המערער. מבלי להכריע בטענת בא-כוח המערער כי נפגעה זכות מהותית של המערער משלא זומן מתורגמן לישיבת ההקראה, טענה זו עליו להעלות במסגרת ערעור על פסק הדין, ככל שיהיה כזה, ולא כטענת פסלות (ראו ע"א 5214/05 אוחיון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). ייתכן כי החלטות בית משפט קמא עליהן מלין המערער אינן מוצדקות לגופן, אך עסקינן בהחלטות דיוניות גרידא שאינן מעידות על גיבוש דעה סופית, נחרצת, שאינה ניתנת לשינוי מצד בית המשפט בעניינו של המערער, ואין בהן להקים עילת פסלות. בית משפט זה קבע בעבר כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1368/90 בטיטו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(3), 259). אין המקרה שלפניי דומה למקרים הנדירים בהם ניתן ללמוד על משוא פנים מעצם העובדה כי בית המשפט פוסק שוב ושוב נגד בעל דין מסוים, שכן גם אם ניתן לבקר את החלטותיו של בית המשפט, ואיני מכריעה בעניין זה, לא שוכנעתי כי ההחלטות הדיוניות לוו באמירות חריגות או שתוכנן היה בלתי סביר במידה קיצונית, באופן המעיד על חשש ממשי למשוא פנים (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 178 (להלן: מרזל); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 630-625 (להלן: עניין בראון)). ככל שיחפוץ המערער לערער על החלטות אלו יהיה עליו להשתמש באכסניה המשפטית המתאימה לטענות כגון דא – הגשת ערעור בהתאם לסדרי הדין והעלאת ביקורת על גוף ההחלטות ולא על מי שנתנן – וכך אף ציין בית משפט קמא בהחלטתו לדחות את בקשת הפסלות: "ואם טוען ב"כ הנאשם כי החלטתי שגוייה, התרופה הפתוחה בפניו היא בהליכי הערעור, אך מה בין החלטה מוטעת ובין 'משוא פנים' - לא אדע" [ההדגשה במקור -ד.ב.]. 5. מעיון בחומר שהובא לפניי עלה הרושם כי בבית המשפט נוצרה אווירה מתוחה. לטעמי טוב היה אילו בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות, גם אם טעמי הגשתה היו מופרכים בעיני בית המשפט, היה בית המשפט נמנע מלשלוח אצבע מאשימה כלפי עו"ד ריש, על הטענות המקדמיות אותן העלה, וכן היה נמנע מלהשתמש בביטויים מהסוג "הפוסל במומו פוסל". ברם, אווירה לחוד ופסלות לחוד. כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, דיני הפסלות אינם עוסקים בתחושה סובייקטיבית (ראו ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 381) ולא נועדו לפסול שופט מלישב בדין כל אימת שהתבטאותו אינה מוצאת חן בעיני מי מן הצדדים. בכל מקרה הבא בפני בית המשפט יש לבחון אם ההתבטאויות עליהן מלינים מעידות על משוא פנים (ראו ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247; ע"פ 9028/00 גינג'חשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מרזל, ע' 196-195 וכן עניין בראון בע' 625). לא מצאתי כי אמירותיו של בית המשפט במסגרת החלטתו לדחות את בקשת הפסלות, המופנות כלפי בא-כוח המערער, מעידות כי דעתו של בית המשפט בעניינו של המערער התגבשה באופן נחרץ. לא למותר להוסיף כי בית המשפט בהחלטתו נתן ביטוי לכך שהוא מודע לחובתו ליתן למערער את יומו, וכי יש בכוונתו לכבד חובה זו: "עדיין עומדת לנאשם חזקת חפותו ובית המשפט לא יפגע בזכותו של הנאשם למשפט הוגן, על אף סגנונו זה של בא כוחו בבקשתו." נוכח כל האמור לעיל ניכר כי בשלב המוקדם בו מצוי ההליך, טרם גיבש בית המשפט דעה נחרצת בעניינו של המערער ולכן אני דוחה את הערעור. ניתנה היום, כ"ה בטבת התשס"ז (15.1.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06086990_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il