פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק רע"א 8319/07
בבית המשפט העליון
רע"א 805/06
רע"א 8319/07
רע"א 4241/08
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
המוסד לביטוח לאומי
נ ג ד
המשיבה ברע"א 805/06:
קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
המשיבות ברע"א 8319/07:
1. הדר חברה לביטוח בע"מ
2. "אבנר" איגוד לביטוחי נפגעי רכב בע"מ
המשיבות ברע"א 4241/08:
1. מנורה חברה לביטוח בע"מ
2. "אבנר" איגוד לביטוחי נפגעי רכב בע"מ
בקשות רשות ערעור על פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.12.05 בע"א 6414/05;
מיום 15.7.07 בע"א9663/06 ומיום 1.4.08 בע"א 11300/07
תאריך הישיבה: י"ג בסיוון התשס"ח (16.6.08)
בשם המבקש: עו"ד א' קציר; עו"ד ג' אבן צור; עו"ד ר' טננהאוז;
עו"ד ע' אוריון
בשם המשיבה ברע"א 805/06: עו"ד ע' ליאור
בשם המשיבות ברע"א 8319/07: עו"ד ז' מנדלוביץ
בשם המשיבות ברע"א 4241/08: עו"ד י' בן אפרים
פסק-דין
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. בשלוש הבקשות שלפנינו מתעוררת שאלה משפטית דומה: נפקות ההלכה שיצאה מבית משפט זה ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (להלן: הלכת עמר), על היקף השיפוי שזכאי לו המבקש – המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) – מכוח ההסכמים שנחתמו בינו לבין חברות הביטוח הנושאות באחריות לפצות את הנפגע בגין נזקיו בתאונת דרכים. בכל שלושת המקרים נשוא ענייננו פסקו הערכאות הקודמות כי יש לילך בדרך שהותוותה בהלכת עמר גם בהקשר הנדון, כלומר, יש לחשב את השיפוי המגיע למל"ל לפי השיעור היחסי של הנכויות שנגרמו בתאונה מכלל נכויותיו של הנפגע (שבגינן משולמות לו גמלאות המל"ל). על כך משיג המל"ל לפנינו. החלטנו ליתן רשות ערעור בשלושת הבקשות ולדון בהן כאילו הוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה.
2. מהותם של הסכמי השיפוי נדונה בפסיקה לא פעם והדברים בוארו בהרחבה בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" - חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(1) 252 (2006) (להלן: עניין אררט). בעיקרו של דבר, הסכמים אלה באו להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, לבין חברות הביטוח האחראיות לפיצוי הנפגעים מכוח פוליסות הביטוח. הבסיס הסטטוטורי שממנו צמחו הסכמי השיפוי קבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), שלפיו, במקום שבו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל מן הצד השלישי שיפוי על הגמלאות ששילם, או שהוא עתיד לשלם. זו ההוראה שבחוק, ושני הצדדים הנוגעים בדבר – חברות הביטוח המחויבות בשיפוי והמל"ל הזכאי לשיפוי – ביקשו לייעל את הליך השיפוי בדרך חוזית. מדובר למעשה בהסדר מוסכם כללי, קבוע מראש, שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נדרשות בכל פעם שהמל"ל היה חפץ להפעיל את זכות השיפוי המוקנית לו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.
3. בענייננו, השאלה המתעוררת היא כיצד יש ליישם את הסכמי השיפוי במקום שבו הנכות שבגינה משולמות גמלאות לנפגע אינה נובעת רק מן התאונה, אלא יש בה גם רכיבים שאינם קשורים לתאונה. מסקנתן של הערכאות הקודמות שנדרשו לשאלה זו בתיקים שלפנינו הייתה אחת - והיא כי יש ליישם בהקשר זה את הלכת עמר. בעניין עמר עסק בית המשפט העליון בצלע אחרת במשולש היחסים הנדון; השאלה שם הייתה אם במסגרת תביעת הפיצויים של הנפגע עצמו – תביעה נגד המזיק – יש לנכות את מלוא תגמולי המל"ל או שמא רק את מקצתם – בהתאם לשיעור היחסי של הנכות שנגרמה לנפגע עקב התאונה. בית המשפט העליון פסק כי הפתרון הראוי הוא הפתרון היחסי: "בחינת המסגרת הנורמטיבית המעצבת את זכות ההשבה של המוסד לביטוח הלאומי כלפי המזיק – הזכות לשיפוי בגין התגמולים ששולמו ושעתידים להשתלם למבקשת – מלמדת כי אין מקום לנכות את מלוא התגמולים שישתלמו במסגרת קצבת הנכות הכללית. בחשבון הניכוי יבואו אך ורק התגמולים המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה". דרך החישוב – כך נקבע – תהא כדלקמן:
כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד אותם ננכה מתביעת הפיצויים, מקום בו לא יוחדו התגמולים למעשה הנזיקין נשוא המשפט, נשום, בכל מקרה, על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב, במקרים כאלה, לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק, וזאת על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים.
4. בתיקים שלפנינו סברו כאמור הערכאות הקודמות – בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, בהרכבים שונים – כי באופן עקרוני יש לילך באותה הדרך גם במערכת היחסים ההסכמית שבין המל"ל לבין חברות הביטוח. עמדה זו מקובלת עלינו. אמת, בעניין אררט הנ"ל, שם עסקנו בסוגיה אחרת, פסקנו כי במקום שבו קוצרה תוחלת חייו של הנפגע, המקבל תגמולים מן המל"ל, אין לכך נפקות לעניין היקף השיפוי שזכאי לו המל"ל מכוח ההסכם עם חברות הביטוח. וכך בין היתר כתבנו:
עובדת היותו של ההסדר החוזי הסדר כולל וקבוע מראש, העומד על רגליו שלו ואיננו תלוי בצלע האחרת במשולש - זו הנמתחת בין הניזוק למזיק - היא העומדת בבסיס יעילותו והיא המגשימה את תכליתו. עצמאותו של ההסדר משתקפת, למשל, באחוז המופחת שהמל"ל זכאי לו כשיפוי, ובכך שחברת הביטוח אינו חבה בפיצוי המל"ל מקום בו סכום התביעה אינו עולה על 2,000 ל"י (סעיף 5(א) להסכם). מנגד, השיפוי אינו מותנה בתקרת סכום הנזק שנפסק לניזוק, או ייפסק לו, בהליך שבינו ובין המזיק, ואין המזיק יכול להעלות, כלפי המל"ל, טענות ההגנה העומדות לו כלפי הניזוק (זולת הטענה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי). לעניין אחרון זה יש לציין כי הצדדים עצמם קבעו בהסכם תניית בוררות המתייחסת למחלוקת בעניין קיומו ותקפותו של הביטוח (סעיף 11 להסכם), וייחוד תניית הבוררות לעניין זה מלמד, כך נראה, כי בעניינים אחרים לא חזו הצדדים שיתעורר צורך בהתדיינות. בצדק טוען המל"ל, כי תביעתו-שלו לשיפוי יכולה להקדים בזמן - ואכן מקדימה במקרים רבים - את ההליכים שבין חברת הביטוח לניזוק...
בהינתן אי-התלות של ההסדר החוזי הכולל במאפיינים הפרטניים של כל מקרה ומקרה, ישנו קושי לייחד עניין מסוים - קיצור תוחלת חיים - שבו, דווקא בו, תתחדש הזיקה. אכן, ניתן להניח כי תוחלת החיים של נפגעים רבים מתקצרת בעקבות תאונת דרכים שהם מעורבים בה. ואולם אין זה אלא אחד מאותם המקרים שבהם הנוסחה הקבועה עשויה להיטיב דווקא עם המל"ל. יש להניח כי בקביעת אחוז השיפוי המופחת שהמל"ל זכאי לו לפי ההסכם גילמו הצדדים גם את הסיכון הזה. התחשבות נוספת בקיצור תוחלת החיים בקביעת היקף השיפוי מעוותת לכן את חלוקת הסיכונים והסיכויים המקורית.
אולם אין לגזור משם לכאן, בעניין שלפנינו שהרי אין להניח או לפרש כי המל"ל זכאי לשיפוי מכוח ההסכם גם בגין נכויות שכלל אינן תוצאה של התאונה שבגינה קמה חבות לחברת הביטוח. הנימוקים למסקנה זו פורטו היטב בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות ולא נותר אלא להדגיש את העיקר. החבות לפי ההסכם היא בגין גמלאות המשולמות לנפגע בתאונת דרכים, וזאת במקום שבו חברת הביטוח אחראית לפי הדין לפצות את הנפגע "מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע..." (סעיף 3 להסכם; ההדגשות הוספו). והדברים ברורים: ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם ביישום סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח – למעין "מוסד לביטוח לאומי", קרי לחייבן לשלם למל"ל עבור גמלאות ששולמו על-ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת-הדרכים (למשל, נכות קודמת מלידה או מחמת מחלה). לשון ההסכם והגיונו מחייבים להותיר על כנה את דרישת הקשר הסיבתי בין תשלום הגמלה לבין תאונת הדרכים, ואין כל מקום לפרש את ההסכם אחרת. ההלכה בעניין אררט התייחסה לדרך החישוב של הנזקים הנובעים מן התאונה, ולעניין זה נקבע מנגנון אחיד שעיתים מיטיב עם חברות הביטוח ועיתים מיטיב עם המל"ל. כפי שנקבע שם: "המכניזם שנקבע משקף רצון משותף של הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, והויתור הזה כורך עמו, מניה וביה, הבנה שיתכנו מקרים בהם ההסדר הכללי שנקבע מראש לא יתאם באופן מלא לנסיבות הפרטניות. לעיתים, כך יש להניח, יוצא המל"ל נשכר מן ההסדר המוסכם, ולעיתים יהיו אלה חברות הביטוח שההסדר החוזי ייטיב עמן". אך מכניזם לצורך החישוב לבד, הרחבת חבותן של חברות הביטוח לגבי נכויות שאינן קשורות לתאונה לבד. פסיקתן של הערכאות הקודמות בסוגיה שלפנינו היום לא באה ליתן "הנחה נוספת" לחברות הביטוח מעבר להנחה הגלומה כבר בהסכם – כפי שטוען המל"ל – אלא מדובר בתחימת גבול השיפוי כמתחייב לא רק מהבסיס הסטטוטורי אלא גם מהבסיס ההסכמי שלו.
5. המל"ל מדווח כי תוצאה זו יש בה כדי להרבות התדיינויות ולחתור תחת תכלית-היעילות שיועדה להסכמים מלכתחילה. הוא טוען כי הסכר כבר נפרץ והקושי בחיי המעשה רב. אף אם כך הדבר, לא אנו שנוכל לפתור את הקושי במסגרת המערכת ההסכמית הקיימת. גם העובדה שמנגנון החישוב שהותווה בעניין עמר אינו ניתן תמיד ליישום במערכת היחסים שבין המל"ל לבין חברות הביטוח (בשל הניתוק מהתביעה הנזיקית של הנפגע) אין בה כדי להכניס להסכם את מה שאין בו, לאמור: חבות של חברות הביטוח לשפות את המל"ל אף בגין תגמולים ששולמו לנפגע בגין מרכיבי נכות כללית שאינם קשורים לתאונה. אפשר שיש צורך בפתרון מוסכם חדש שיענה על הצרכים שהתעוררו מאז עריכת הסכמי השיפוי, אך את הקושי או החסר שנוצרו – אם נוצרו – לא נוכל לפתור ולמלא במקום הצדדים. על פי הדין וההסכם הקיימים, לא ניתן ללכת בדרך שהמל"ל מציע.
6. יש לציין כי לא ראינו עילה להתערב היום בניתוח של הערכאות הקודמות בדבר הנסיבות הצריכות להכרעה בכל תיק ותיק, לרבות בעניין נפקותן של הנכויות הרפואיות על הזכאות לגמלאות המל"ל ובעניין דרך החלוקה הראויה במקרים שלפנינו בין הגמלאות המיוחסות לתאונה לבין הגמלאות שאינן מיוחסות לתאונה. בעניין עמר קבענו כי:
חיובו של המזיק בהשבת שווי ההטבה למיטיבו מותנה בקיומו של קשר סיבתי מתאים. אין המדובר בקשר הסיבתי העובדתי בין המעשה המזיק לבין הסרת המחסום בפני תשלום הגמלאות. קשר כזה אכן מתקיים בעצם העובדה שאלמלא המעשה המזיק דהיום לא היו משתלמים התגמולים. הקשר הסיבתי שהוא תנאי לחיוב המזיק להשיב למיטיב ערך הטבתו מתבטא, לעומת זאת, בזיקה הסיבתית שבין המעשה העוולתי לבין הנזק דהיום, לאמור בין מעשה הנזיקין לבין הנכות שהוסבה בתאונה. אכן, המעשה המזיק חולל את הזכאות כולה, אך הוא הסב רק מקצת הנכות שבגינה קמה הזכאות. לנכות זו אחראי המזיק. נכות זו גודרת את זכות החזרה של המוסד אל המזיק. [ההדגשה אינה במקור]
הלכה זו יובאה ויושמה כראוי בסוגיה שלפנינו ובנסיבות המקרים נשוא ענייננו.
התוצאה היא שהערעורים נדחים. המל"ל יישא בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבות בשלושת הערעורים, בסכום של 10,000 ש"ח בכל ערעור.
המשנה-לנשיאה
השופט א' רובינשטיין:
א. לא בלי התלבטות מסכים אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה. אכן, נושא זה שונה במידה מסוימת מפרשת אררט (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט (לא פורסם)), שם ניתן ביטוי, בזיקה לשאלת קיצורה של תוחלת חייו של ניזוק, להסדר חוזי מוסכם ומשוקלל, בו פעמים – בתוך מסגרתו ה"פנימית" – יוצא צד אחד (המל"ל) נשכר, ופעמים צד אחר (חברות הביטוח) הוא הנשכר. במקרה דנא עסקינן לכאורה בחיוב "חיצוני" שעל פניו אין לו הצדקה, שהרי אין חולק כי מדובר בזכויות שאינן נובעות מן התאונה אשר בעקבותיה קמה חבות השיפוי מצד חברות הביטוח. על כן, היגיון והגינות גם יחד תומכים לכאורה באי תשלום כספים בלא זיקה לתאונה. מנין נבעה התלבטותי? מכך שבכל שלושת המקרים נשואי בקשות רשות הערעור הנדונות כאן, עברו התובעים את סף הזכאות לעניין קבלת גמלאות נכות כללית רק בשל התאונה, ואם כן לכאורה ניזוק המוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה, ומצבו הורע לעומת המצב הקודם. האם אין בכך כדי להטות את הכף לחובה? כאן באה לעזרנו הלכת עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו, פ"ד נז(4) 350). באותו עניין נקבע, כי "השיעור היחסי של תגמולי המוסד שראוי לנכות מן הפיצויים (בתביעת תאונת דרכים - א"ר) ייקבע על פי שיעור הנכות שבית המשפט ראה בה כנכות שהוסבה לתובע הניזוק" (עמ' 361). גם שם היה השופט (כתארו אז) ריבלין ער (עמ' 360) לכך, ש"ייתכן שהמוסד לא יוכל להשיב לידיו את מלוא התגמולים...", אך חרף זאת נפסק כאמור, ונומק – בכל הכבוד – כדבעי.
ב. הקושי האמור, שעליו הוצבע בפרשת עמר וכן בפסקה 5 לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה כאן, מצדיק לטעמי מו"מ בין המל"ל לחברות הביטוח על פתרון מוסכם חדש, שיידרש גם לנקודה זו.
ג. גלגל חוזר הוא בעולם: בפרשת אררט ציינה חברתי השופטת חיות, כי "דרישת גימלאות מכוח החוזה מקום שהמל"ל מודה כי אין הוא עתיד לשלמן, אינה מתישבת בעיני עם עקרונות אלה (החובה לנהוג ביושר ובתום לב מכוח עקרונות המשפט הציבורי - א"ר)". בעניין זה ציינתי בחוות דעתי שם, כי "המל"ל, ככל רשות, ככל אדם, ככולנו, מועד לטעויות... ואולם... אין לבוא עמו חשבון על כך שהוא מנסה, בתוך תמונה כוללת שפעם יש בה רווח ופעם יש בה הפסד, להפוך את גלגל ההחלטה השיפוטית הקודמת...". והנה מצויים אנו כאן בתמונה קרובה, אלא שלא בכל מקרה חוסן, ובמקרה דנא הכריעה את הכף שאלת הקשר הסיבתי לתאונה, שעליה עמד חברי.
ד. ולבסוף, בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 11300/07 מנורה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), אחד מן התיקים נשוא ענייננו, שיכנע את באת כוח המל"ל לחזור מטענת השתק שיפוטי, שהיתה בסיס להכרעתו של בית משפט השלום (י-ם) 2857/05 ביטוח לאומי נ' מנורה (לא פורסם)(השופט רובין). אילולא כן, ואילו עדיין היה לפנינו מצב מוכח שבו מבקשות חברות ביטוח לנכות את מלוא גימלאות הנכות הכללית מן הפיצוי לנפגע, ואחר כך טוענות כלפי המל"ל, בגדרי תביעת שיפוי, כי אין קשר סיבתי בין הגימלאות לתאונה - לא הייתי מהסס "לבוא חשבון שיפוטי" עם חברות הביטוח וללכת בדרכו של בית משפט השלום, בגדרי השתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625) ותום לב. אך אין הדברים נצרכים לענייננו.
ה. כאמור, בסופו של יום אצטרף לחוות דעת חברי. יידרש כנראה פתרון יצירתי של הסכם חדש, שבעקבות משא ומתן ישכלל וישקלל את הנושא, אולי בדרך של שביל הזהב האהוב, כדי להגיע שוב ל"זה נהנה וזה לא חסר" (בבלי בבא קמא כ', ב') בחשבון בסיס כולל; לעת הזאת עדיין איננו שם.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
אני מצטרף לפסק דינו של המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין.
ברצוני להוסיף כי התוצאה אליה הגיע חברי מתבקשת גם על פי ניתוח במישור הכללים של ריבוי חייבים. עיינו: דניאל פרידמן ונילי כהן, ריבוי חייבים דיני חיובים – חלק כללי, 155, 238-237 (1996).
בהקשר זה יש לציין כי פסק דין של בית הלורדים באנגליה:
Lord Napier and Ettrick v. Hunter [1993] A.C 713
עוסק בסוגיה קרובה, אך מורכבת יותר ובא למסקנות דומות בהיקש לענייננו (שם נדונה סיטואציה של ביטוח Stop Loss עם השתתפות עצמית, שכונתה: excess והבעיה היתה מה שיעור ההחזר הכספי לו זכאי המבטח מהמבוטח בהתחשב בסכומים ששילם לו, בסכומים שנגבו מהמעוולים (שהיו נמוכים מהנזק שנגרם בפועל) ובגובה ההשתתפות העצמית). עיינו גם:
MacGillivray on Insurance Law, 597 (Editors: Nicholas Legh-Jones, John Birds, David Owen) 10th ed., 2003)
Charles Mitchell, The Law of Contribution and Reimbursement, 177 (2003)
John Birds and Norma J. Hird, Birds’ Modern Insurance Law, 301 (6th ed.,2004)
לסיכום ייאמר כי אם היינו גורסים אחרת ונענים לפרופוזיציה שהציג המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) – היה נמצא שהמבטחות כאן הפכו למעין מבטחים, או מבטחי-משנה של המל"ל והרי סיכון זה שהמל"ל טוען לו – לא בוטח על ידן.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, ד' בניסן התשס"ט (29.3.2009).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07083190_P06.doc של
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il