המוסד לביטוח לאומי נ. "אררט" - חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק דנ"א 10114/03 בבית המשפט העליון דנ"א 10114/03 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות העותר: המוסד לביטוח לאומי נ ג ד המשיבות: 1. "אררט" - חברה לביטוח בע"מ 2. "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ עתירה לדיון נוסף על פסק-דין של בית-המשפט העליון בע"א 9946/01 שניתן ביום 29.9.03 על-ידי כבוד השופטים ת' אור, ד' דורנר וא' חיות תאריך הישיבה: ג' בכסלו התשס"ו (4.12.05) בשם העותר: עו"ד רעיה טננהאוז בשם המשיבות: עו"ד אבי אמסלם פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. נתכנסנו לדיון נוסף בשאלת הנפקות הקנויה לקיצור תוחלת חייו של נפגע, המקבל תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), על היקף השיפוי שזכאי לו המל"ל מכוח הסכם עם חברות הביטוח הנושאות באחריות לפצות את הנפגע בגין נזקיו בתאונה. בית המשפט העליון קבע, בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף (ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103), כי היקף השיפוי צריך להיקבע בהתחשב בקיצור תוחלת החיים של הנפגע בפועל. עמדתנו, כפי שתבואר בהמשך, שונה. עיקרי העובדות שלעניין 2. מר סוויד סלאח (להלן: הניזוק) נפגע באורח קשה בתאונת דרכים שבה היה מעורב רכב המבוטח אצל המשיבה 1, אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת הביטוח). התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה, ובהתאם, החל הניזוק לקבל תגמולים. במקביל, הגיש הניזוק, כנגד המשיבות, תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). המומחה הרפואי שמונה בהליך זה קבע כי תוחלת החיים של הניזוק קוצרה והיא עומדת על כעשר שנים. ההליך הסתיים בפסק-דין על דרך הפשרה, לפיו חויבה חברת הביטוח לשלם לניזוק פיצוי חד-פעמי בסך 2 מיליון ש"ח, זאת בנוסף לתגמולי המל"ל ולתשלומים התכופים. המל"ל, מצדו, הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח, לשיפוי בגין 55% מסכום הגמלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק, כאשר גמלאות-העתיד המהוונות חושבו לפי לוחות ההיוון של המל"ל ללא התחשבות בשיעור קיצור תוחלת חייו של הניזוק, כפי שנקבע על-ידי המומחה במשפטו של הניזוק. את התביעה סמך המל"ל על הסכם שנכרת בינו לבין חברת הביטוח בשנת 1979 (להלן: ההסכם). על-פי ההסכם, על חברת הביטוח לשפות את המל"ל באחוזים מסוימים (בענייננו – 55%) מכל תביעה אותה הוא "שילם או משלם" לנפגע בתאונת דרכים שחברת הביטוח אחראית לפצות את הנפגע בגינה. דא עקא, שחברת הביטוח מיאנה לשפות את המל"ל בסכום המבוקש, בטענה שאת היקף חובת השיפוי יש לקבוע לפי תוחלת החיים שנותרה לו לניזוק לאחר התאונה. 3. בבית המשפט המחוזי בירושלים, שם נדונה תביעת השיפוי של המל"ל, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית, לפיה תוחלת החיים של הניזוק היא כאמור בחוות-הדעת של המומחה הרפואי בהליך לפי חוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' חבש) קיבל את עמדת המל"ל, לפיה בקביעת היקף השיפוי לפי ההסכם אין להביא בחשבון את חוות-דעתו של המומחה הרפואי בדבר הקיצור הצפוי בתוחלת חייו של הניזוק, אלא לבצע חישוב אקטוארי הנסמך על טבלאות ההיוון של המוסד. לשיטתו, הצדדים להסכם התנו במפורש על הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), המקימה את זכות השיפוי של המל"ל, וקבעו מראש נוסחה אוטומטית לפיצוי המל"ל בשיעורים מופחתים, הכל על-מנת לחסוך את הצורך בהתדיינות משפטית בכל תביעה בנפרד. שיעורים מופחתים אלה – כך סבר בית המשפט המחוזי – משקפים תמחור של זכות החזרה האוטומטית. בית המשפט הטעים, כי "הנתבעת נטלה על עצמה את הסיכון המחושב כי במקרים מסוימים היא תיאלץ לשלם מעבר לסכום לו היא מחויבת על פי דין", ואולם, לדבריו, "סביר להניח כי לאורך השנים... הנתבעת, היא זו היוצאת נשכרת ורווח בידה כתוצאה מן ההסדר". בית המשפט הדגיש כי חברת הביטוח היא גוף פיננסי, שיש בידיו להעריך את כדאיות ההסכם מבחינתו לאורך זמן, וכן, אם הוא חפץ בכך, לבטל את ההסכם ולהתקשר באחר תחתיו. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי השיגו המשיבות בפני בית משפט זה. פסק-הדין של בית המשפט העליון 4. בפסק-דינו של בית המשפט העליון התהפכו היוצרות. המשנה לנשיא ת' אור קבע כי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מעניק למל"ל זכות סוברוגציה, שמשמעותה, אפשרות לתבוע פיצויים ששולמו או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד. אשר להסכם – פסק השופט אור כי תכליתו הכללית היא להביא לפתרון מחלוקות עתידיות בין הצדדים ולהגיע להסכמה מראש כדי לחסוך התדיינויות בעתיד בכל תביעה ותביעה בנפרד. "לב ליבו של ההסכם" – לדידו – "הוא קביעת חובה חוזית על אררט לשלם את תביעות המל"ל המבוססות על גימלאות שמשלם וישלם המל"ל לנפגעי תאונות דרכים, תוך קביעת האחוז אשר על אררט לשלם מתוך סכום התביעה". הסדר זה מבוסס, לדברי השופט אור, על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. בהידרשו לפרשנות המילולית של ההסכם – ובייחוד של המילים "שילם או משלם" הכלולות בו – מצא השופט אור כי המל"ל זכאי לקבל מחברת הביטוח אחוז מתוך הסכום אותו המל"ל שילם ועתיד לשלם בפועל, ולא אחוז מתוך סכום תיאורטי, בהתאם לתוחלת חיים קבועה. זאת ועוד, כך פסק השופט אור, גם אין זה מוצדק שהמל"ל יפוצה על כספים שאין הוא עתיד לשלמם. "נכון יהיה לומר" – כך קבע – "שהן ההסדר המשפטי בין המזיק לניזוק, על פיו יש לנכות את גמלאות המל"ל מהפיצויים המשולמים לניזוק, והן ההסדר בין המל"ל לבין המזיק, על פיו על האחרון לשפות את המל"ל בגין הגמלאות המשולמות לנפגע – דנים בגמלאות אמת, גמלאות אשר בפועל שולמו או עתידות להשתלם על ידי המל"ל לניזוק". ההסכם, כך קבע השופט אור, בא לחסוך בהתדיינויות, ולשם כך נכון היה המל"ל להסתפק באחוז מסויים ממה שהיה מגיע לו מהמזיק, לולא ההסכם; אך ההסכם אינו עוסק בסכום שונה מהסכום שמגיע למל"ל מהמזיק על פי החוק – שאם לא כן, היה הדבר נאמר בו במפורש. השופט אור קבע אפוא כי מקום בו מוכח שתוחלת חיי הניזוק קוצרה, יש לקבוע את היקף השיפוי תוך התאמת היוון הגמלאות שישולמו בעתיד, כך שבמקום תוחלת החיים המשמשת ברגיל את המל"ל תבוא תוחלת החיים הצפויה. ועוד הוסיף השופט אור, כי ער הוא לכך שמסקנתו עלולה לפתוח פתח להתדיינויות בין המל"ל לבין חברת הביטוח, בנושא קיצור תוחלת החיים. ואולם, כך קבע, אין זה ראוי שזכויות מהותיות תקופחנה בשם הרצון להתייעל, ובנוסף, הצדדים להסכם רשאים לתקנו בדרך של קביעת הסדר למקרים בהם קוצרה תוחלת חייו של הניזוק. 5. השופטת א' חיות הסכימה לתוצאה אליה הגיע המשנה לנשיא, אולם ביקשה להאיר נקודות שונות הנוגעות למהות ההסכמים שבין המל"ל לבין חברות הביטוח וליחס בין אותם הסכמים לבין הסדר השיפוי הסטאטוטורי הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. גם לדבריה, תכליתו של ההסכם היא להסדיר בין הצדדים, בחוזה אחד כולל, את מערך היחסים הנובע מזכות השיפוי המוקנית למל"ל על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מדובר, כך הטעימה, בחוזה ארוך-טווח, ה"מתאפיין ברגישות לקיומן של נסיבות עתידיות, בלתי ידועות, המצריכות קביעת מנגנונים המתמודדים עם מצב דברים משתנה וכן קביעת אמות-מידה לחלוקה הדדית של סיכונים ודרכים לפיתרון מוסכם של מחלוקות". אכן, לדבריה, ההסכם נועד להסדיר מראש ובהסכמה את כל אותן תביעות שיפוי פוטנציאליות, שהיו מתנהלות בין הצדדים לאורך השנים, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא נקשר ההסכם; זהו, אפוא, הסדר יעיל בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חסכון במשאבים וכן "קניית" סיכונים וסיכויים הכרוכים בהתדיינויות משפטיות. השופטת חיות קבעה כי בקביעת האחוז המופחת המשולם למל"ל על-פי ההסכם מגולמים מכלול השיקולים הכלכליים הרלבנטיים וזאת מתוך מבט כולל, ארוך טווח, להבדיל ממבט פרטני על כל תביעה בנפרד. ההסכם, כך ציינה, סוטה מהסדר השיפוי הסטאטוטורי והוא "נעדר כמעט לחלוטין את הסממנים המאפיינים סוברוגציה". הוא אינו שומר על הסימטריה המאפיינת את ההסדר הסטטוטורי, ואולם סטייה זו מבטיחה לחברות הביטוח רווח כלכלי שכן השיפוי הוא בשיעור מופחת. השופטת חיות הוסיפה וקבעה כי במשך למעלה מעשרים שנים אכן הופעל ההסדר החוזי במנותק מתוצאות ההליכים שבין חברת הביטוח לניזוק, והתנהלות זו של הצדדים מהווה אינדיקציה חשובה לכוונה שביסוד ההסכם. בשל כל אלה, קבעה השופטת חיות כי את הפתרון לשאלת נפקות קיצור תוחלת חייו של הנפגע על היקף השיפוי יש לאתר בהסכם עצמו. הסוגיה לא זכתה להתייחסות מפורשת בהסכם, אולם ההסכם מתנה את השיפוי בכך ש"שילם או משלם המוסד - על-פי הוראות החוק - גמלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: התביעה)". לפיכך, כך כתבה השופטת חיות, מקום בו קיימת אינדיקציה ברורה בדבר קיצור תוחלת החיים של הניזוק, ועל כן המל"ל אינו צפוי לשלם לו גמלאות, לא קמה הזכות לשיפוי. השופטת חיות ציינה כי ההסכם אינו קובע מנגנון מוסכם להכרעה במחלוקות בעניין קיצור תוחלת החיים של הניזוק, אולם, לדעתה, אין להעלות על הדעת שהמבטחים התכוונו והסכימו לשפות את המל"ל בגין גמלאות שלא תשולמנה בפועל. השופטת חיות חתמה את פסק-דינה בבדברים האלה: "תוצר לוואי חשוב של ההסדר החוזי, עליו יש לברך, הוא בכך שהמנגנונים המוסכמים להכרעה הקבועים בו, הפחיתו באופן משמעותי את עומס ההתדיינויות המוטל על מערכת המשפט. יש לקוות כי גם בעניין קביעת תוחלת החיים, שלא התעורר עד כה מן ההיבט הנדון, ישכילו המל"ל והמבטחים לקבוע ביניהם מנגנונים מוסכמים להכרעה, אשר ייתרו את הצורך בהתדיינות ולו נקודתית בשאלת קיצור תוחלת חייו של הניזוק". השופטת ד' דורנר הסכימה לקבלת הערעור כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ת' אור, וכן הצטרפה להערותיה של השופטת א' חיות. הדיון הנוסף 6. על פסק-דין זה של בית המשפט העליון הוגשה עתירה לדיון נוסף. המשנה לנשיא א' מצא נעתר לעתירה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולאחר מכן השמיעו טענות בעל-פה. המל"ל שב וטוען, כי ההסכם בא להסדיר מראש את זכות התביעה הקמה לו לפי הדין, זאת על-מנת לחסוך בהתדיינויות ולייעל את הליך הגבייה באופן שזה יהיה מנותק מההליכים שבין החברה המבטחת לבין הניזוק. לשיטתו, זכות השיפוי מותנית, על-פי ההסכם, בשני תנאים בלבד: תשלום גמלאות לנפגע תאונת דרכים ואחריות של חברת הביטוח לפצות את הנפגע. בהתקיים התנאים הללו, מופעל מנגנון תשלום אוטומטי, בלתי-מסויג ובלתי-תלוי בהליכים שבין חברת הביטוח לניזוק, ומנגד, זוכה חברת הביטוח להנחה בדמות השיעור המופחת הקבוע בהסכם. כך, כל צד להסכם "קנה" סיכונים, כאשר במקרה אחד הוא עשוי להרוויח ובמקרה אחר הוא עלול להפסיד. המל"ל סבור כי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי אינו תוחם את השיפוי לתגמולים ששולמו ועתידים להשתלם בפועל; ומכל מקום, כך הוא טוען, לשונו של ההסכם (שאיננה זהה ללשון סעיף 328), תכליתו ואומד הדעת שביסודו, תומכים כולם במסקנה לפיה היקף השיפוי אינו מושפע מקיצור תוחלת חייו בפועל של הניזוק. במשך כל שנות קיומו של ההסכם – מוסיף המל"ל וטוען – נקבע היקף השיפוי לפי תוחלת החיים המשמשת ברגיל את המוסד, וניסיונה של חברת הביטוח להביא לשינוי בעניין זה עולה כדי חוסר תום-לב. פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף, לדידו, מאיין כמעט לגמרי את היתרונות שאמור ההסכם להצמיח מבחינת המל"ל ומבחינת מערכת בתי המשפט, ולאורו, תביעות רבות תצרכנה התדיינות בעניין הנוגע להערכת גובה הנזק במקרה הפרטני. המל"ל מציין כי גם במקרה דנן יצאה חברת הביטוח נשכרת: קביעת הפיצויים שעליה לשלם לניזוק נעשתה בהתחשב בתגמולי המל"ל המלאים, ואילו השיפוי שהיא מחויבת בו על-פי ההסכם עומד על 55% בלבד מאותם תגמולים. זאת ועוד, לדעת המל"ל פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף אינו עולה בקנה אחד עם פסק-דין אחר של בית משפט זה (ע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599); ואילו פסק-הדין בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, תומך לדעת המל"ל בפרשנותו-שלו להסכם. 7. המשיבות, מנגד, סבורות כי מקום בו מוסכם מראש שתוחלת חייו של הניזוק קוצרה, אין כל הצדקה משפטית, כלכלית או מוסרית לשיפוי המל"ל בגין גמלאות שהוא לא יידרש לשלמן לעולם. מסקנה זו, לדעת המשיבות, עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ועם פרשנותה המקובלת כמקימה זכות סוברוגציה. פרשנות זו, לדעת המשיבות, מחייבת את תחימת השיפוי לגמלאות ששולמו או ישולמו על-ידי המל"ל לניזוק בפועל. ההסכם, כך טוענות המשיבות, כיוון גם הוא, לפי לשונו ותכליתו, לגמלאות-אמת; ההסכם לא בא ליצור יש מאין זכויות מהותיות, אלא אך ורק ליצור מכניזם פרוצדוראלי למימוש הזכויות המהותיות שנקבעו בחוק. קבלת עמדתו של המל"ל, כך טוענות המשיבות, תפגע דווקא בנפגעים קשים שתוחלת חייהם קוצרה, אשר מסכום הפיצויים שישולמו להם יהא צורך לנכות גמלאות רעיוניות שלא ישולמו בפועל. עוד טוענות המשיבות, כי אחוז השיפוי המופחת הקבוע בהסכם בא לחסוך התדיינויות פרטניות, וכנגד לו ויתרו המשיבות גם, בין היתר, על זכותן לבדוק את הנפגע, על בדיקת אמיתות תביעתו של הנפגע למל"ל ועוד. אולם, כך הן מדגישות, אחוז השיפוי המופחת אינו בבחינת "קניית סיכון" לתשלומי יתר, והוא לא נועד להעשיר את קופת המל"ל על-חשבון המשיבות. המשיבות סבורות כי דווקא המל"ל, בהתנהלותו ובדרישתו לקבלת כספים העולים על הגמלאות שהוא עתיד לשלם, נוהג בחוסר תום-לב ומבקש לעשות עושר שלא במשפט. לשיטתן, אין לחשוש מפני פריצת הסכרים והתדיינויות משפטיות מרובות בעקבות פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף, ומכל מקום, לדעתן, אין בטענה בדבר ריבוי ההליכים כדי להשית עליהן חיוב שאינו מעוגן בחוק ובהסכם. לדעתי, יש להורות על השבת פסק-הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. הסדר השיפוי הסטטוטורי 8. חוק הביטוח הלאומי בא להסדיר את מערכת היחסים המשולשת שבין המוסד לביטוח לאומי, הזכאי (הניזוק) והצד השלישי (המזיק). עוגן מרכזי בהסדר זה נמצא בסעיף 328, הקובע לאמור: (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה... הנה-כי-כן, מקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם, מן הצד השלישי. על-מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים, שהניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. כך יוצא, שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר – הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר – הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי (ראו ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649; רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350; רע"א 9475/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם)). 9. זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה, מתוקף סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, נגזרת מעקרונות התחלוף (סוברוגציה) (ראו ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; פרשת עמר הנ"ל, בעמ' 358-357). עמד על כך השופט אור בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף, בציינו כי "הזכות המוקנית בסעיף זה [328] למל"ל הינה זכות תחלוף (סוברוגציה), וזכות כזו מעניקה למל"ל את היכולת לתבוע פיצויים ששולמו או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד". והוסיפה השופטת חיות כי "ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מתאפיין בסימני היכר נורמטיביים, התואמים זכות סוברוגציה ועיקרם – שמירה על תאימות והקבלה במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב" (אם כי, לדבריה, זכות השיפוי של המל"ל מתאפיינת גם ב"סימנים שאינם משמרים תמיד את הסימטריה שבסוברוגציה"). יוצא, כי זכותו של המל"ל כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת לידי המל"ל מכוח הוראת סעיף 328 הנ"ל, כדי סכום הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מקרה הנזיקין. אכן, "זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק" (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433; ראו גם ע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים כללית, פ"ד נח(5) 511). כך לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. ההסכם 10. ההסדר הסטטוטורי של מערכת היחסים המשולשת, כפי שתואר לעיל, אינו עומד לבדו. שניים מקודקודי המשולש – המל"ל וחברות הביטוח – ראו לנכון, בשנת 1979, להסדיר באופן חוזי את הזכויות והחובות שביניהם. בין ההסכמים שנחתמו אז בין המל"ל לבין חברות הביטוח גם ההסכם נשוא ענייננו. הסכם זה, כפי שעולה מן המבוא לו, בא להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, לבין חברת הביטוח האחראית לפיצוי הנפגעים מכוח פוליסת ביטוח בת-תוקף. ומדוע נדרשת הסדרה חוזית זו – הרי הנושא מוסדר, כאמור, בחוק? ובכן, מסתבר כי שני הצדדים ראו לנכון לייעל את הליך השיפוי בדרך של קביעת הסדר מוסכם כללי, מראש, שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נדרשות בכל פעם שהמל"ל היה חפץ להפעיל את הזכות המוקנית לו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. הדברים נאמרו במפורש במבוא להסכם, בזו הלשון: ... והואיל ומספר התביעות, בהם עשויה להתעורר שאלת אחריותה של החברה כלפי המוסד הוא גדול והתדיינות בכל תביעה כזאת הינה ממושכת וכרוכה בהליכים משפטיים ממושכים ויקרים; והואיל וברצון הצדדים לחסוך את ההתדיינויות בכל תביעה בנפרד, ולהמנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה, לפי סעיף 150 לחוק [היום סעיף 328 לחוק); ... על התכלית העומדת מאחורי ההסכם – מניעת התדיינויות וחסכון במשאבים – עמדו גם חברַי בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף. כך, לדברי המשנה לנשיא ת' אור, "תכליתו הכללית של ההסכם היא, להביא לפתרון מחלוקות עתידיות בין הצדדים לו ולהגיע להסכמה מראש כדי לחסוך התדיינויות בעתיד בכל תביעה ותביעה בנפרד... הסדר זה יש לברך עליו. חשיבותו היא במניעת התדיינויות בין הצדדים להסכם, על כל הזמן, האנרגיות והעלויות הכרוכות בכך". והשופטת א' חיות פסקה: "אכן, ההסכם שבפנינו נועד להסדיר מראש ובהסכמה את כל אותן תביעות שיפוי פוטנציאליות, שהיו מתנהלות בין הצדדים לאורך השנים, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא נקשר ההסכם; מדובר, איפוא, בהסדר יעיל, בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חסכון במשאבים וכן 'קניית' סיכונים וסיכויים הכרוכים, מטבע הדברים, בהתדיינויות משפטיות". מתוך תכליתו של ההסכם והגיונו עלינו לגזור את המסקנה בשאלה המונחת בפנינו. לשון ההסכם אינה מתייחסת במפורש לשאלה זו ואין היא שוללת אף אחת מן הפרשנויות המוצעות על-ידי הצדדים. עלינו לאתר את אותה פרשנות המגשימה את תכלית החוזה, לאמור – את אומד דעת הצדדים לו (ראו ע"א 708/88 שפס ובניו בע"מ נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד מו(2) 743, 747). מתכלית ההסכם לפתרון השאלה שבפנינו 11. הסעיף המרכזי בהסכם, הצריך לענייננו, הוא סעיף 3, המורה וזו לשונו: שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין, לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: (1) כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 62.5% מסכום התביעה. (2) כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 8% מסכום התביעה" השיעור של 62.5 %, שנקבע בסעיף-קטן (1), שונה בינתיים, והוא עומד כיום על 55%. הנה כי כן, שניים הם התנאים שבהתקיימם חבה חברת הביטוח לפצות את המל"ל: האחד, כי המל"ל "שילם או משלם... גימלאות לנפגע בתאונת דרכים"; והאחר, כי "החברה אחראית... לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים... בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה". בהתמלא שני התנאים הללו, זכאי המל"ל לפיצוי בגין התגמולים ששילם. ואולם, כך קובע ההסכם, הזכאות אינה מתפרסת על התגמולים כולם, אלא על אחוז מסוים מהם. האחוז הקבוע מתוך הגמלאות – בענייננו מדובר על 55% - שלו זכאי המל"ל, בא תחת הזכאות המלאה לפי סעיף 328. זהו ויתור משמעותי שהסכים לו המל"ל, בתמורה ליעילות ולוודאות הצומחת מהסדרה מוסכמת כוללת, מראש, של כל התביעות העתידיות. אין מחלוקת כי ברגיל, בהתמלא שני תנאי-הזכאות, חבותה של חברת הביטוח כלפי המל"ל נקבעת על-פי חישוב פשוט וקבוע, הנסמך על סכום הגמלאות ששילם המל"ל לניזוק עד מועד הדרישה, לו מתווסף סכום הגמלאות המהוון אותו ישלם המל"ל לניזוק בעתיד, כאשר לעניין אחרון זה, היוון הגמלאות העתידיות נעשה על-פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון) תשל"ח - 1978, המביאות בחשבון תוחלת חיים ממוצעת של ניזוקים שונים. מתוך הסך המתקבל נקבע השיפוי לפי האחוז המופחת הקבוע בהסכם. 12. המעיין במנגנון השיפוי הנקוב בסעיף 3, ובחוזה בכללותו, למד כי ההסכם אמנם נולד מתוך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אולם משיצא לאוויר העולם – יש לו חיים משלו. כלומר, אף שברקע ההסכם עומדת זכותו הסטטוטורית של המל"ל לשיפוי מאת חברת הביטוח בגין גמלאות שהוא נושא בהן – זכות של תחלוף – אין ההסכם נשאר נאמן לה לכל אורך הדרך, והוא משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של "קח ותן" את מערך החובות והזכויות ביניהם. ודוק: "באין תחולה להסכם, חל העיקרון הכללי של זכות שיפוי סטטוטורית של המוסד לביטוח לאומי כלפי בעלי האחריות ובעלי החבות בשל תאונת דרכים" (ע"א 3013/01 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נז(1) 135). ואולם ככל שההסכם חל, יש לקיימו, אף מקום בו הוא סוטה מן הדרך המותווית בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מסכים אני, אפוא, לדבריה של חברתי השופטת חיות, כי "... ההסדר החוזי יצר משטר אחר בכל הנוגע לזכות השיפוי המוקנית למל"ל בגין הגמלאות ששילם. הסדר זה, סוטה באופן משמעותי מהסדר השיפוי הסטאטוטורי והוא נעדר כמעט לחלוטין את הסממנים המאפיינים סוברוגציה"; ומסכים אני למסקנתה של חברתי, כי "עילת התביעה לשיפוי, המוקנית למל"ל כלפי המבטחים על-פי ההסכמים שבנדון, איננה אלא עילה חוזית". אכן, ההסדר החוזי בא להסדיר מראש, ובמבט כולל, את שאחרת צריך היה לברר, בהליך משפטי פרטני, בכל מקרה ומקרה שבו קמה למל"ל זכות שיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. חברת הביטוח טענה בפנינו כי ההסכם לא בא אלא ליצור "מכניזם פרוצדורלי בעיקרו לצורך מימוש הזכויות המהותיות שנקבעו בחוק"; ואולם, המכניזם שנקבע משקף רצון משותף של הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, והויתור הזה כורך עמו, מניה וביה, הבנה שיתכנו מקרים בהם ההסדר הכללי שנקבע מראש לא יתאם באופן מלא לנסיבות הפרטניות. לעיתים, כך יש להניח, יוצא המל"ל נשכר מן ההסדר המוסכם, ולעיתים יהיו אלה חברות הביטוח שההסדר החוזי ייטיב עמן. כלשונה של השופטת חיות: מאפייניה של עילה חוזית זו נובעים ממהותו של ההסדר החוזי כחוזה ארוך טווח, המסדיר באופן כולל את מערכת היחסים השוטפת בין הצדדים בלי להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות של המקרה הבודד. במילים אחרות, מדובר בהסכם החולש על מערך הזכויות והחובות שבין המל"ל ובין המבטחים במנותק מן ההליכים המתנהלים בין כל ניזוק למזיק בנפרד. 13. עובדת היותו של ההסדר החוזי הסדר כולל וקבוע מראש, העומד על רגליו שלו ואיננו תלוי בצלע האחרת במשולש – זו הנמתחת בין הניזוק למזיק – היא העומדת בבסיס יעילותו והיא המגשימה את תכליתו. עצמאותו של ההסדר משתקפת, למשל, באחוז המופחת שהמל"ל זכאי לו כשיפוי, ובכך שחברת הביטוח אינו חבה בפיצוי המל"ל מקום בו סכום התביעה אינו עולה על 2,000 ל"י (סעיף 5(א) להסכם). מנגד, השיפוי אינו מותנה בתקרת סכום הנזק שנפסק לניזוק, או ייפסק לו, בהליך שבינו ובין המזיק, ואין המזיק יכול להעלות, כלפי המל"ל, טענות ההגנה העומדות לו כלפי הניזוק (זולת הטענה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי). לעניין אחרון זה יש לציין כי הצדדים עצמם קבעו בהסכם תניית בוררות המתייחסת למחלוקת בעניין קיומו ותקפותו של הביטוח (סעיף 11 להסכם), וייחוד תניית הבוררות לעניין זה מלמד, כך נראה, כי בעניינים אחרים לא חזו הצדדים שיתעורר צורך בהתדיינות. בצדק טוען המל"ל, כי תביעתו-שלו לשיפוי יכולה להקדים בזמן – ואכן מקדימה במקרים רבים – את ההליכים שבין חברת הביטוח לניזוק. יפים לכאן דבריה של השופטת א' חיות, בציינה כי "במשך למעלה מעשרים שנות קיומם של ההסכמים שבנדון הפעילו המל"ל והמבטחים את ההסדר החוזי הקבוע בסעיף 3 להסכם במנותק מתוצאות ההליכים שבין המזיק-המבטח לניזוק. התנהלות זו של הצדדים היא אינדיקציה חשובה לכוונתם, והרי על תכלית ההסכם ועל כוונת הצדדים המתקשרים בו ניתן ללמוד גם מתוך התנהגותם בביצוע ההסכם...". בהינתן אי-התלות של ההסדר החוזי הכולל במאפיינים הפרטניים של כל מקרה ומקרה, ישנו קושי לייחד עניין מסוים – קיצור תוחלת חיים – שבו, דווקא בו, תתחדש הזיקה. אכן, ניתן להניח כי תוחלת החיים של נפגעים רבים מתקצרת בעקבות תאונת דרכים שהם מעורבים בה. ואולם אין זה אלא אחד מאותם המקרים שבהם הנוסחה הקבועה עשויה להיטיב דווקא עם המל"ל. יש להניח כי בקביעת אחוז השיפוי המופחת שהמל"ל זכאי לו לפי ההסכם גילמו הצדדים גם את הסיכון הזה. התחשבות נוספת בקיצור תוחלת החיים בקביעת היקף השיפוי מעוותת לכן את חלוקת הסיכונים והסיכויים המקורית. 14. זאת ועוד, ישנו קושי ממשי ליישם, הלכה למעשה, פסיקה לפיה יש לבחון את קיצור תוחלת החיים בטרם קביעת היקף השיפוי. מקום שמתקיים הליך משפטי בין חברת הביטוח לבין הנפגע, עשוי אחד הצדדים לעורר טענה בעניין זה, ולבסס את הטענה על חוות-דעת רפואית. כך היה בענייננו, ובית המשפט אף עשוי לקבוע ממצא בעניין זה. אך לכל אלה אין המל"ל קשור כלל. וודאי אין הוא כבול בקביעה כזו לעניין קיצור תוחלת החיים – מקום שהיא קיימת (ולא תמיד היא קיימת). על כן, אם אכן יש לקיצור תוחלת החיים נפקות ביחס להיקף השיפוי, אזי צריך לקיים הליך משפטי בעניין זה בין חברת הביטוח לבין המל"ל. ההסכם אינו מתווה כל הליך כזה – הוא הרי מייחד את הבוררות לטענות בדבר פוליסת הביטוח. קיום הליך שיפוטי בעניין זה שומט את הקרקע מתחת לתכלית הבסיסית של ההסכם, לאמור: מניעת התדיינויות. לעניין אחרון זה היו ערים גם חברַי השופטים שנתנו את פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף. המשנה לנשיא ת' אור כתב: ער אני לכך שקביעתנו בפסק-דין זה עלולה לפתוח פתח להתדיינויות בין המל"ל לאררט בנושא קיצור תוחלת החיים, שראוי למנוע אותן. על כך יש להעיר בשתיים: ראשית, משנקבע שבהסכם בין הצדדים לא מצא ביטוי הנתון של קיצור תוחלת חיים, אין זה ראוי שזכויות מהותיות תקופחנה בשם הרצון להתייעל. שנית, הצדדים להסכם רשאים כמובן לתקנו ולקבוע בו הסדר בתנאים שימצאו לנכון, הסדר אשר יחול על המקרים שקיים בהם קיצור תוחלת חיים אצל הניזוק. הסדר כזה ייתר את הדיון בין המל"ל למבטחת גם במקרים אלה. והשופטת חיות הדגישה: ערה אני לכך כי ההסכם אינו קובע מנגנון מוסכם להכרעה במחלוקות שיתעוררו בין הצדדים בסוגיה זו של קיצור תוחלת חייו של הניזוק, בעוד אשר לגבי חילוקי הדעות הנוגעים לתנאי הראשון שבסעיף 3 להסכם, קרי קיומה של פוליסה בת תוקף המקימה את אחריות המבוטח, קבעו הצדדים מנגנון בוררות מוסכם. עם זאת אין להעלות על הדעת שהמבטחים התכוונו והסכימו לשפות את המל"ל בגין גימלאות עתידיות אשר לגביהן קיימת כבר במועד התשלום אינדיקציה ברורה לכך כי לא תשולמנה בפועל. לפיכך אני סבורה כי מקום שקיימת בו אינדיקציה ברורה לקיצור תוחלת חייו של הניזוק בעקבות הפגיעה בתאונת הדרכים או כתוצאה מסיבות אחרות, כגון מחלת לב או מחלת סרטן שהוא לוקה בהן, ללא קשר לתאונה, יהיה צורך לקבוע את תוחלת חייו המקוצרת, במערך היחסים שבין המל"ל לבין המזיק, בטרם יהיה ניתן לקבוע מהו סכום השיפוי שעל המזיק לשלם למל"ל מכוח ההסדר החוזי. בהקשר זה יצוין כי תוצר לוואי חשוב של ההסדר החוזי, ועליו יש לברך, הוא בכך שהמנגנונים המוסכמים להכרעה הקבועים בו הפחיתו באופן משמעותי את עומס ההתדיינויות המוטל על מערכת המשפט. יש לקוות כי גם בעניין קביעת תוחלת החיים, שלא התעורר עד כה מן ההיבט הנדון, ישכילו המל"ל והמבטחים לקבוע ביניהם מנגנונים מוסכמים להכרעה, אשר ייתרו את הצורך בהתדיינות, ולו נקודתית, בשאלת קיצור תוחלת חייו של הניזוק. הנה כי כן, בית משפט זה עמד על העובדה כי פסק-דינו גורע מן התכלית של מניעת התדיינויות, אולם לא ראה מנוס מכך. גישתי, בעניין זה, אחרת. לשיטתי, לאור תכליתו של ההסכם אין מניעה להביא בגדר מנגנון השיפוי-מראש הקבוע בו גם מקרה שבו עולה טענה בדבר קיצור תוחלת חייו של הנפגע. זוהי טענה המתייחדת למקרה ספציפי זה או אחר, ובדיוק לשם מניעת הצורך לברר טענות מסוג זה בא ההסכם. 15. אכן, במקרה שבפנינו, הצורך בבירור שיפוטי של הטענה בדבר קיצור תוחלת החיים התייתר לאור הסכמת הצדדים בעניין זה. יתכן כי הסכמה זו היא שהביאתנו עד הלום. אכן, משבחר המל"ל ליתן הסכמתו לכך שתוחלת חייו של הניזוק קוצרה, נוצר מצב שבו אי-התחשבות בנתון זה בקביעת היקף השיפוי, משמעו כי המל"ל יפוצה על-ידי חברות הביטוח בגין גמלאות שהוא לא יידרש, על-פי המוסכם, לשלמן לניזוק לעולם. והשאלה: אם אין כל מחלוקת על כך שהמל"ל אינו צפוי לשאת בגמלאות לכל אורך תוחלת החיים הרגילה – מדוע שיהא זכאי לשיפוי כאילו שילם גמלאות מלאות? לא בכדי שבה חברת הביטוח וטוענת, בסיכומיה לפנינו, כי המקרה שבפנינו מתייחד בכך שקיימת הסכמה בין הצדדים לעניין קיצור תוחלת החיים. ואולם, סבורני כי הסכמתו האמורה של המל"ל, בעניין קיצור תוחלת החיים של הניזוק, במקרה הספציפי, אינה יכולה, בסופו של יום, להתוות את הדין בסוגיה העקרונית שבפנינו. הסכמה זו, ניתן לומר כי היא הפכה את המקרה שבפנינו למקרה "קל", וכפי שיש להישמר פן מקרה קשה ייצור הלכה קשה, כך יש להישמר פן מקרה קל יצור הלכה מוקשית. במה דברים אמורים? ההסכמה בין הצדדים לעניין קיצור תוחלת החיים אינה משקפת את שיקרה בתביעות עתידיות. היא באה, מן הסתם, לצורך הדיון, מתוך שהמל"ל האמין בצדקת עמדתו העקרונית בדבר חוסר הנפקות של עניין קיצור תוחלת החיים לצורך קביעת היקף השיפוי. אך במקרים אחרים הסכמה כזו וודאי לא תהא – במיוחד אם יוותר על כנו פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף – ומשמעות הדבר היא צורך בקיום התדיינויות פרטניות רבות, שאותן ביקש ההסכם למנוע. אציין, כי גם מבחינה מהותית אינני רואה הבחנה בין מקרה שבו נותן המל"ל את הסכמתו לקיצור תוחלת החיים לבין מקרה שבו ישנה מחלוקת לגבי עצם הקיצור או לגבי שיעורו. מבחינה משפטית, אם יש נפקות לקיצור מוסכם של תוחלת החיים, אזי אין מנוס ממתן נפקות גם לקיצור תוחלת חיים שנקבע לאחר הליך משפטי, וממילא, יש צורך בקיום אותו הליך משפטי המאפשר קביעה זו. אוסיף, כי גם המבחן שקבעה חברתי השופטת חיות – מבחן "האינדיקציה הברורה" – לא יפתור, חוששני, את הצורך בהתדיינויות חוזרות ונשנות בעניין זה. 16. ומה באשר לטענה בדבר חוסר צדק במקרה הספציפי ובדבר קיפוח זכויות מהותיות? ובכן, אינני סבור כי תוצאה כזו אכן תגרם. כנגד תשלום היתר שזוכה לו חברת הביטוח במקרה אחד, היא זוכה, כאמור, ל"הנחה" במקרה אחר. זהו, כך שנינו, מחיר היעילות והוודאות שביקש ההסכם להשיג, בבכרו הכרעה קבועה מראש על-פני הכרעה פרטנית בכל מקרה ומקרה. אין לנו אלא לשוב ולהביא מדבריה של השופטת חיות בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף: "ההסדר החוזי סוטה מן הסימטריה האמורה [שבהסדר הסטטוטורי], ועל-פיו יידרש המזיק להשיב למל"ל רק שיעור מופחת מאותן גימלאות. א-סימטריה זו, הנוצרת מכוח ההסדר החוזי, הוכרה בפסיקה... והיא מעניקה למבטחים רווח כלכלי ברור, שכן בהליכים המתנהלים בינם ובין הניזוקים זכאים המבטחים לנכות את מלוא סכומי הגימלאות, ואילו המל"ל מסתפק, מכוח ההסדר החוזי, בשיפוי חלקי בלבד". ודוק: לא באנו לומר כי מדובר כאן ב"קיזוז" מדויק, גם לא הונחה בפנינו תשתית לקבוע כך. כל שאנו אומרים הוא שההסדר המוסכם הכללי, שבא תחת ההתדיינות הפרטנית, הניח – חייב היה להניח – כי לעיתים הפיצוי עלול לעלות על הגמלאות שתשולמנה, ומנגד, נקבעו אותם אחוזי פיצוי מופחתים, המגלמים את הרווח הטמון בהסכם מבחינת חברת הביטוח. יודגש: המשיבות טוענות כי אותו שיעור מופחת שהן חבות בו לפי ההסכם מגלם את "ייעול ההליכים וחיסכון זמן וכסף בהתדיינויות פרטיות בכל תיק ותיק" וכן ויתור של המשיבות, "בין היתר, על זכותן לבדוק את הנפגע מטעמן...". ואולם היא הנותנת: אם נועד ההסכם למנוע התדיינויות פרטיות בכל תיק ותיק, ואם המשיבות מודות כי אין בידן הזכות לבדוק את הנפגע – הכיצד מתיישב הדבר עם עמדתן כי יש ליתן משקל לנסיבות הפרטניות של המקרה ככל שהדבר נוגע לקיצור תוחלת חיים, שאותן, לא אחת, ניתן יהיה לברר רק במסגרת התדיינות פרטית, ורק לאחר שהניזוק ייבדק על ידן? הדברים אינם עולים בקנה אחד, למעט, אולי, במקרה שבו קיימת הסכמה בעניין קיצור תוחלת החיים. ואולם מקרה זה, כמוסבר, יש להניח כי הוא יחיד ומיוחד, ואין בכוחו להעיד על העתיד לבוא ועל אומד דעתם של הצדדים להסכם ביחס לשאלה המהותית בדבר נפקות קיצור תוחלת החיים על היקף השיפוי. 17. לא זו אף זו: בע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 התעוררה השאלה האם יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע, בעת שבאים לקבוע את שיעור התגמולים שיש לנכות מסכום הפיצויים שעל החברה המבטחת (שם – קרנית) לשלם לנפגע. בית משפט זה, מפי השופט ת' אור, קבע כי תקנות ההיוון מחייבות את המוסד בתביעתו מהמזיק על פי סעיף 328 לחוק, וכי על החברה המבטחת לשלם למוסד את סכום התגמולים שהמוסד שילם לניזוק וכן את התגמולים שישולמו לניזוק על ידי המוסד בעתיד, כשהם מהוונים על פי תקנות ההיוון. ועוד הוסיף השופט אור: "תקנות אלה הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר - אם משום קיצור תוחלת חיים ואם מסיבה אחרת - אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על כן יש לקבלן, כמו שהן, מבלי להגרר לנסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת". השופט אור קבע, אפוא, שיש לנכות את הגמלאות בהתחשב בתקנות ההיוון, אשר מבוססות על טבלאות אורך החיים הצפוי בדרך-כלל, אף שנקבע שם קיצור תוחלת חיים בשיעור 15%. בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף אבחן השופט אור את פסק-דינו בעניין אבו סרייה, בציינו: עיינתי בדבריי באותו פסק-דין ושקלתי אותם שוב והגעתי למסקנה שראוי לסייגם לעובדות המקרה שם. המל"ל לא היה צד לאותם הליכים, וקיצור תוחלת החיים בשיעור 15% שנקבע שם לא היה בו כדי לחייבו, לפיכך התוצאה המעשית הייתה עלולה להיות שמסכום הפיצויים היה מופחת סכום גימלאות מוקטן (בהתחשב בקיצור תוחלת החיים), ואילו בתביעת המל"ל מהמבטחת הייתה המבטחת נדרשת לשלם למל"ל, על-פי סעיף 328 לחוק, על-פי נתון של היעדר קיצור תוחלת חיים. בענייננו שונים פני הדברים. לא רק שהוכח קיצור תוחלת החיים, אלא שהמל"ל מסכים לכך שתוחלת חייו של הניזוק קוצרה כאמור בחוות-דעתו של פרופ' שאקו. דעתי היא, כי המסקנה אליה הגיע בית משפט זה בעניין אבו סרייה אינה עולה בקנה אחד עם מסקנתו בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף. ראשית יש לציין, כי פרשת אבו סרייה עסקה ביחסים שבין הניזוק למזיק. ביחסים אלה עלול להתעורר קושי מקום בו ניכוי ההטבה עולה על ההטבה בפועל. אפילו אם אין הצדקה לניכוי כאמור, ביחסים שבין הניזוק למזיק, שונה המצב בעת שבאים ליישם הסכם שבין המזיק למיטיב, שהגיונו אחר. ומכל מקום, אם שיקול היעילות הופעל בפרשת אבו סרייה, ראוי להפעילו, מקל וחומר, בענייננו, מקום בו שיקולי התועלת באו לכלל ביטוי בהסכם. מעבר לכך, יש להדגיש כי כמו בעניין אבו סרייה, כך גם בענייננו, המל"ל לא היה צד להליכים שבהם נקבע קיצור תוחלת החיים, ועל כן גם לא היה מחויב באותה קביעה. הסכמת המל"ל במקרה שבפנינו, בדבר קיצור תוחלת החיים, אין בה כאמור כדי ללמד על העתיד לבוא; יש להניח כי במקרים רבים אחרים לא יאות המל"ל להסכים לקביעת קיצור תוחלת החיים בהליך שבין חברת הביטוח לניזוק. התוצאה המעשית של פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף עלולה להיות שמסכום הפיצויים ינוכו גמלאות מלאות (ללא התחשבות בקיצור תוחלת החיים) ואילו בתביעת המל"ל מהמבטחת תידרש זו האחרונה לשלם למל"ל גמלאות על-פי נתון של קיצור תוחלת החיים. זוהי תמונת ראי למצב הדברים הבלתי רצוי שהלכת אבו סרייה ביקשה למנוע, ואף היא – בלתי-רצויה. 18. אשר-על-כן, אינני סבור כי על הצדדים לתקן את ההסכם על מנת שניתן יהיה להגיע לתוצאה הרצויה של אי-מתן משקל לקיצור תוחלת החיים במערכת היחסים שבין המל"ל לחברות הביטוח. התוצאה הרצויה מתחייבת מתכליתו של ההסכם ומנוסחת השיפוי הכללית שנקבעה בו. לא נדרשנו לטענות הצדדים בנוגע להשלכותיה של הלכת אטינגר על הסוגיה שבפנינו; גם טענתה של חברת הביטוח בדבר עשיית עושר שלא כדין אין בה ממש, מתוך שה"עושר" הנטען מעוגן בהסכם שבין הצדדים. 19. עיינתי בחוות-הדעת של חברתי, השופטת א' חיות. אכן, בכל הנוגע לתשתית הנורמטיבית הולכים אנו יחד כברת דרך ארוכה. דרכינו מתפצלות בשאלה האם, כפי שיטתה, יש להתחשב בקיצור תוחלת החיים עת קיימת אינדיקציה ברורה בעניין זה, או שמא, כפי שיטתי, הקביעה העקרונית בדבר אי-התחשבות בקיצור תוחלת החיים נכונה גם במקרה כזה, ואפילו במקרה בו, כבענייננו, יש הסכמה כי תוחלת החיים אמנם קוצרה. למקרא דבריה של חברתי אבקש להוסיף: אינני סבור שקיימות כאן שתי הסכמות מתנגשות – הראשונה בהסכם החוזי משנת 1979 והשנייה במסגרת התביעה. ההסכמות אינן מתנגשות, שכן בעוד ההסכמה הראשונה נוגעת לזכות התביעה של המל"ל, ההסכמה השנייה – שאינה אלא הסדר דיוני – נוגעת רק לשאלה העובדתית, לצורך בירור המשפט, האם קוצרה תוחלת החיים. ברור הוא שבמסגרת ההסכמה הדיונית הקונקרטית על דבר קיצור תוחלת החיים, לא היתה כל כוונה מצד המל"ל לוותר על זכויות העומדות לו מכוח ההסכם הכללי. אינני רואה כיצד ניתן לתפוס את המל"ל בהסכמתו בדבר קיצור תוחלת החיים – הסכמה שנועדה לשמש תשתית עובדתית לבחינת השאלה המשפטית-פרשנית האם קיצור תוחלת חיים משפיע על זכות התביעה – ולומר כי הסכמתו זו היא היא החורצת את גורל השאלה המשפטית-פרשנית. וודאי שהמל"ל לא התכוון ליצור הסכם חדש המשנה זכויות וחובות שנקבעו בהסכם הכללי, ובאין כוונה, לא ניתן לקבוע כי נוצר הסכם מאוחר הגובר על ההסכם המוקדם. אשר לעניין תום-הלב, אדגיש שוב כי כפי שאין חברת הביטוח נחשבת כמפרה חובה זו עת שהיא משלמת למל"ל, לפי ההסכם, אחוז מופחת מן הגמלאות וכך יוצאת נשכרת, כך אין לראות במל"ל כמי שפועל שלא ביושר ובחוסר תום-לב, אם עומד הוא על זכותו-שלו לפי ההסכם. ההסדר החוזי, כפי שסבורה גם חברתי השופטת חיות, סוטה מן התאימות המשולשת של הסדר השיפוי הסטטוטורי, והוא מנותק מן הצלע שבין המזיק והניזוק. ההסכם מיטיב, כפי שמוסכם על כולנו, פעם עם זה ופעם עם האחר, ולא זה ולא האחר נחשבים חסרי תום-לב אך משום שהם חפצים לקיים את ההסכם עת מיטיב הוא עמם. זאת ועוד, כפי שכבר ציינתי, אינני רואה הבדל מהותי-משפטי – להבדיל מהבדל ראייתי-הוכחתי – בין מקרה שבו קוצרה תוחלת החיים והמל"ל אינו מודה בכך, לבין מקרה בו קוצרה תוחלת החיים והמל"ל מודה בכך. אם יש נפקות לקיצור – יש ליתן לו ביטוי לכל אורך הדרך, ואם צריך, יש לקיים הליך משפטי על-מנת להכריע בטענות הסותרות בעניין זה. ואם אין נפקות לקיצור – גם קביעה זו צריכה לחול בכל המקרים. הן חברת הביטוח שטוענת לקיצור תוחלת החיים והמל"ל מסכים לעמדתה, הן חברת הביטוח שטוענת לקיצור תוחלת חיים והמל"ל אינו מסכים לעמדתה, זו וגם זו, חתומות על אותו ההסכם עם המל"ל; אם עומדת להן זכות לפי ההסכם להתחשב בקיצור תוחלת החיים, אין היא מותנית בטוב ליבו ובנדיבותו של הצד האחר, גם לא בהודאה מצדו או בהליך אחר המתנהל אצלו כגון קביעת נכות כללית. אולם זכות כאמור איננה עומדת לא לזו ולא לזו. חברתי השופטת חיות סבורה כי התוצאה של מתן נפקות מלאה להסכם עשויה להוביל גם לתוצאה בלתי-ראויה של שיפוי המל"ל גם לאחר שנודע כבר שהניזוק איננו בין החיים. אלא שלא כך הדבר. הפיצויים בגין נזק שלעתיד מבוססים על תחזית. "קניית הסיכון", כמו זו שבהסכם שבפנינו, יש לה משמעות רק במצבים של אי-ודאות. לעומת זאת, מקום בו מומרת התחזית בוודאות, לאמור: כשהעתיד הפך הווה – משתנים הכללים; כך בדיני הפיצויים בכלל, וכך בענייננו. פסיקת פיצויים לאחר מותו של הניזוק שוב אינה מביאה בחשבון תחזית בדבר תוחלת חיים (ועל-פי הפסיקה אצלנו, כך הדבר גם אם נפטר הניזוק לאחר פסק-הדין וקודם לשמיעת הערעור). כאשר לא מתקיימים יותר סיכונים, ולא מתקיימים יותר סיכויים, אין ברגיל גם מקום ל"קניית סיכונים וסיכויים" הדדית. אלא שבעניין זה האחרון אין לנו צורך להכריע, שהרי אין זה המקרה שבפנינו, וממילא אין צורך להתייחס לאפשרות ההיפותטית, שהצדדים עצמם יסכימו, בהסדר מן הסוג הזה, להעברת כספים מסוימת גם במקרה של ודאות. התוצאה היא כי יש לדעתי לקבל את העתירה, לבטל את פסק-הדין שניתן בערעור ולהשיב על כנו את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. ההוצאות שנפסקו שם לחובת העותר יבוטלו, והמשיבות תשאנה בהוצאות המל"ל וכן בשכר טרחת עורך-דין בעתירה זו בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: 1. בחוות הדעת שבהליך הערעור (ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח (1) 103), ציינתי כי בכל הנוגע לזכות השיפוי הסטאטוטורית המוקנית למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), ייסדו חברות הביטוח והמל"ל – בהסדר חוזי ארוך טווח – משטר הסוטה באופן משמעותי מהסדר השיפוי הסטאטוטורי הנ"ל. הדגשתי בהקשר זה כי: עילת התביעה לשיפוי, המוקנית למל"ל כלפי המבטחים על-פי ההסכמים שבנדון, איננה אלא עילה חוזית (ראו: פרשת מנורה, 154). היא צומחת מתוך ההסכמים וגדורה בגדר ההוראות הקבועות בהם, הגם ששורשיה נטועים בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מאפייניה של עילה חוזית זו נובעים ממהותו של ההסדר החוזי כחוזה ארוך-טווח, המסדיר באופן כולל את מערכת היחסים השוטפת בין הצדדים, מבלי להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות של המקרה הבודד. במילים אחרות, מדובר בהסכם החולש על מערך הזכויות והחובות שבין המל"ל ובין המבטחים, במנותק מן ההליכים המתנהלים בין כל ניזוק ומזיק בנפרד. פרשנות זו, מבטאת את כוונת הצדדים בעת שהתקשרו בהסדר החוזי וקבעו בו מנגנונים מוסכמים החורגים מהסדר השיפוי הסטאטוטורי, מתוך שיקולים של יעילות כלכלית ובמטרה להימנע מהתדיינויות חוזרות ונשנות ביניהם. המשנה לנשיא אור נקט גישה שונה. על פי השקפתו מבטא ההסכם שבין המל"ל לחברות הביטוח כוונה של המל"ל לוותר על חלק מן הסכומים המגיעים לו על פי זכות השיפוי הסטאטוטורית, אך העקרונות הכלליים שביסוד זכות השיפוי הסטאטוטורית ממשיכים לחול בכל עניין שבו לא נקבע בהסכם הסדר שונה. על פי גישה זו מקום שבו הוכח קיצור בתוחלת חייו של הנפגע, על המבטחת לשפות את המל"ל בהתאם לסכום הגמלאות ששולמו וישולמו על-ידו בפועל ולא מעבר לכך, משום שסוגית קיצור תוחלת החיים לא הוסדרה בהסכם שבין הצדדים. הנה כי כן, על פי גישתו של המשנה לנשיא אור נשמר הקשר המשולש המאפיין את מוסד הסוברוגציה בכל אותן סוגיות שלא הוסדרו בהסכם שבין הצדדים, ונשמרת התלות בין מה שהוכח ונקבע על פי דיני הנזיקין בצלע של חברת הביטוח כמזיק והנפגע כניזוק, ובין היקף חובת השיפוי הסטאטוטורית החלה בצלע היחסים שבין חברת הביטוח והמל"ל. אף שלטעמי הוסטה נקודת הכובד בצלע אחרונה זו אל עבר דיני החוזים, ועקרונותיהם הם העקרונות הדומיננטיים הצריכים להנחותנו ביחסים אלה, ואף שבעיני יש לנתק בינם ובין הקביעות וההוכחות ככל שהן קיימות במערך היחסים שבין המזיק לניזוק, נפגשה דרכי בדרכו של המשנה לנשיא אור בנקודת הסיום והתוצאה שאליה הגעתי במקרה דנן הייתה זהה לשלו. זאת בשל העובדה שבמקרה הקונקרטי ובמערכת היחסים החוזית שבין חברות הביטוח ובין המל"ל, הודה המל"ל ואישר כי תוחלת חייו של הנפגע אינה עולה על עשר שנים. בנסיבות אלה, סברתי כי אין לאפשר למל"ל שכך הודה לדרוש מחברת הביטוח אלא את אותן גמלאות עתידיות שישלם עד תום תקופת חייו המקוצרת של הנפגע. ובמילים אחרות, נוכח ההסכמה הספציפית שנתן המל"ל במסגרת התביעה החוזית שהתנהלה בינו ובין המשיבות, סברתי כי נשמטה עילת התביעה של המל"ל מכוח סעיף 3 של ההסכם לקבלת גמלאות עתידיות, בגין התקופה החורגת מתוחלת החיים שעליה הוסכם. הוספתי והדגשתי שם כי: אין להעלות על הדעת שהמבטחים התכוונו והסכימו לשפות את המל"ל בגין גמלאות עתידיות, אשר לגביהן קיימת כבר במועד התשלום אינדיקציה ברורה לקיצור תוחלת חייו של הניזוק בעקבות הפגיעה בתאונת הדרכים, או כתוצאה מסיבות אחרות, כגון: מחלת לב, או מחלת סרטן בהן הוא לוקה ללא קשר לתאונה. 2. ודוק, "האינדיקציה הברורה" שאליה כיוונתי אף היא מצויה כל כולה במתחם היחסים החוזיים שבין המל"ל ובין חברת הביטוח הנוגעת בדבר ואין היא גולשת אל המתחם הנזיקי בו מתקיימים היחסים המשפטיים בצלע מזיק-ניזוק. כך, למשל, העובדה לבדה שבמסגרת התביעה בין המזיק לניזוק (בה אין המל"ל צד), נקבע כי תוחלת חייו של הניזוק נתקצרה, אינה יכולה בעיניי לשמש "אינדיקציה ברורה" לצורך זה. אולם, אם לעומת זאת קיימת קביעה סופית של המל"ל לגבי אותו נפגע עצמו, במסגרת נכות כללית כי הוא סובל ממחלת לב או ממחלת סרטן סופנית, וכי בעקבות מחלות אלה נתקצרה תוחלת חייו, נתפס לטעמי המל"ל בקביעתו זו לעניין קיצור תוחלת חייו של הנפגע, ואין הוא יכול להתכחש לה במערכת היחסים החוזית שבינו ובין חברות הביטוח לעניין החזר הגמלאות שהוא עתיד לשלם לאותו נפגע בגין הנכות מן התאונה. כך לעניין מחלה סופנית שאינה קשורה לתאונה וכך מקום שבו נתן המל"ל, כמו במקרה שלפנינו, הסכמה הספציפית לעניין קיצור תוחלת חייו של הנפגע, במסגרת מערכת היחסים החוזית בינו ובין חברות הביטוח. אלו הן בעיניי "אינדיקציות ברורות" המשליכות באופן ישיר על מערך הזכויות והחובות המתקיים בין המל"ל לחברות הביטוח במישור החוזי. אם תרצו, נוצרה במקרה דנן הסכמה קונקרטית הגוברת על ההסכמות הכלליות שבהסדר החוזי בין הצדדים. במקרים בהם קיימת "אינדיקציה ברורה" אחרת מפי המל"ל עצמו בדבר קיצור תוחלת חייו של הנפגע, למשל במסגרת נכות כללית או שירותי סיעוד הניתנים לנפגע על ידי המל"ל בשל מחלה סופנית, עלול המל"ל להיחשב כמי שפועל בניגוד לחובת תום הלב המוטלת עליו בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, אם יעמוד על אכיפת החיוב להחזר הגמלאות בגין התאונה מעבר לתקופת תוחלת חיי הנפגע אותה קבע הוא עצמו, אם כי לצורך אחר. למעשה, יישום עקבי של גישת חברי השופט ריבלין יוליך לתוצאה לפיה גם פטירה ממש של הניזוק לבית עולמו אינה מעלה ואינה מורידה ועל המזיק להמשיך ולהחזיר למל"ל את הגימלאות אותן לעולם לא ישלם, כשהן מחושבות על-פי טבלאות ההיוון של המל"ל. בניגוד לדעתו של חברי, נראה לי כי מקרים חריגים כגון אלה ראוי להם שיוצאו ממסגרת ההסכם הכללי. זאת ועוד, המל"ל הוא רשות מרשויות המדינה וככזה מוטלת עליו ככלל החובה לנהוג ביושר, בתום לב ובהגינות מכוח עקרונות המשפט הציבורי. עקרונות אלה מלווים את המל"ל כרשות ציבורית בכל אשר ילך וגם בעת שהוא מתקשר בחוזים ופועל בתחומי המשפט הפרטי (ראו בג"ץ 492/79 חברה פלונית בע"מ נ' משרד הביטחון, פ"ד לד (3) 706, 715). דרישת גמלאות מכוח החוזה מקום שהמל"ל מודה או יודע בוודאות כי אין הוא עתיד לשלמן, אינה מתיישבת בעיני עם עקרונות אלה. 3. חברי השופט ריבלין אימץ בחוות דעתו חלק נכבד מקביעותיי בהליך הערעור, ככל שהן מתייחסות לתחולתם של דיני החוזים כהסדר נורמטיבי דומיננטי במערכת היחסים שבין המל"ל לחברות הביטוח. עם זאת, סבור חברי כי החתירה להגשמת התכלית הכללית שביסוד ההתקשרות החוזית בין המל"ל לחברות הביטוח – מניעת התדיינויות – צריך שתגבר על נתוניו של המקרה הקונקרטי גם באותם מקרים מיוחדים שבהם קיימת "אינדיקציה ברורה" מפי המל"ל עצמו לקיצור תוחלת חייו של הנפגע. השופט ריבלין מדגיש לעניין זה כי: על פי הודאה מפורשת מצד המל"ל בציינו, כי "כנגד תשלום היתר שזוכה לו חברת הביטוח במקרה אחד, היא זוכה, כאמור, להנחה במקרה אחר... ההסדר המוסכם הכללי שבא תחת ההתדיינות הפרטנית, הניח – חייב היה להניח – כי לעתים הפיצוי עלול לעלות על הגמלאות שתשולמנה, ומנגד, נקבעו אותם אחוזי פיצוי מופחתים, המגלמים את הרווח הטמון בהסכם מבחינת חברת הביטוח. דברים אלה מקובלים עלי כמובן על דרך הכלל והם שהיוו בסיס לחוות דעתי בהליך הערעור. יחד עם זאת, סבורתני כי היעילות הכלכלית והוודאות ביחסי המל"ל וחברות הביטוח, אף שעומדות הן במוקד ההסדר החוזי שביניהם ומהוות את עיקר תכליתו, אינן חזות הכל. הן אינן יכולות להאפיל על עקרונות יסוד בדיני חוזים ובמשפט הציבורי החלים אף הם על המל"ל ועל כל פעולותיו ואין בכוחן לדחוק לקרן זווית הסכמה מפורשת שנתן המל"ל, אשר משמעותה איננה אלא זו שרוב רובן של הגמלאות אותן הוא תובע מידי העותרת לא תשולמנה על-ידו בפועל. מטעמים אלה, נותרה דעתי כשהייתה בהליך הערעור אף לאחר שעיינתי בחוות-דעתו של חברי השופט ריבלין. ש ו פ ט ת המישנה לנשיא מ' חשין: אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט ריבלין, וכנדרש מכך אני מוצא עצמי חולק על פסק-דינה של חברתי, השופטת חיות. 2. חילוקי הדעות בין חברי לבין חברתי מסיבים עצמם, בעיקר, על שני אלה: אחד, על עוצמתו הפנימית ועל מעמדו ההיאררכי של ההסכם אשר נכרת בין המוסד לביטוח לאומי (המוסד) לבין חברות הביטוח (ההסכם הכללי). ושניים, על המשמעות המשפטית הנודעת להסכמה הדיונית שנערכה בין בעלי-הדין בהתדיינות שהיתה ביניהם בבית-המשפט המחוזי בירושלים - בתביעת השיפוי שהגיש המוסד נגד חברת הביטוח - ואשר לפיה תוחלת החיים של הניזוק נפגעה והיא כאמור בחוות-הדעת של המומחה הרפואי שחיווה דעתו בהליך שהיה בין הניזוק לבין חברת הביטוח. כאמור, הפיתרון המוצג בידי חברי השופט ריבלין הוא הפיתרון הראוי בעיניי, ואולם בה-בעת לא אוכל לשלול מכל-וכל את פיתרונה של חברתי השופטת חיות. אומר מילים אחדות על שתי ביקעות המחלוקת בין חבריי. 2. אשר ליחס בין ההסכם הכללי לבין ההסכמה הדיונית: חברתי השופטת חיות רואה שני מיסמכים אלה כמיסמכים שווי-ערך, ובהשוותה ביניהם סוברת היא כי יש להעדיף את ההסכמה הדיונית על-פני ההסכם הכללי. דומה כי מסיקה היא מסקנה זו הן בשל היותה של ההסכמה הדיונית מעין lex specialis - בעוד שההסכם הכללי הוא lex generalis - והן בשל היותה של ההסכמה הדיונית מיסמך מאוחר, מעין lex posterior. דעתי היא, כי אין מקום להשוות בין שני מיסמכים אלה ולו באשר אין הם בני דרגה נורמטיווית שווה. מעמדו של ההסכם בהיאררכיה המשפטית מעמד נעלה הוא על מעמדה של ההסכמה הדיונית. על דרך ההיקש ניתן לומר, כי ההסכם הכללי היה כחוקה בעוד שההסכמה הדיונית היתה כחוק, והכל יודעים כי אין מַשווים חוק לחוקה וכי החוקה ידה על העליונה. בה-בעת, הואיל ואותם צדדים עצמם ייצרו הן את ההסכם הכללי הן את ההסכמה הדיונית, אפשר שההסכמה הדיונית תגבר בכל-זאת על ההסדר הכללי, אם יֵיאמר בה מפורשות כי גוברת היא על ההסדר הכללי. כך, למשל, לו היה נאמר בהסכמה הדיונית כי "על אף האמור" בהסכם הכללי מסכימים בעלי הדין כך וכך. השוו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 558 (פיסקה 124). בענייננו לא נאמרו הדברים, ועל-כן יחול הכלל שלפיו ידו של ההסכם הכללי על העליונה. 4. ואשר למשמעותה של ההסכמה הדיונית: פירושה של חברתי להסכמה הדיונית מעלה כי המוסד ויתר - בעצם ההסכמה הדיונית - על זכות שהיקנה לו ההסכם הכללי. ואולם אין ויתור על זכות אלא אם נעשה הוויתור ביודעין ובכוונת-מכַוון. ראו: דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לישכת עורכי הדין, הוועד המרכזי (טרם פורסם). בענייננו, אין חולקים כי המוסד לא נתכוון לוותר ולו על קצה זכות שההסכם הכללי מקנה לו, ועל-כן לא יהא זה נכון וראוי לתפוס אותו באותה הסכמה דיונית. 5. למותר לומר כי כל דברים שאמרנו כופפים עצמם לעקרונות המשפט הכלליים ובראשם עקרון תום הלב. אכן, לא אכחד כי ייתכנו מיקרים שבהם לא יכיר בית-משפט בזכויות של המוסד על-פי ההסכם משיימצא לו שהתנהגות המוסד היתה שלא בתום לב. המישנה לנשיא השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ריבלין. לאחר שעיינתי בחוות דעתה של חברתי השופטת חיות, אבקש להוסיף דברים קצרים. השופט ריבלין – בהסכמת שופטי הרוב בהרכב הדיון הנוסף – מניח הנחה שבפשטות ניתן לומר עליה, כי יש טעם ראוי בשימורו של ההסדר בין המוסד לביטוח לאומי לחברות הביטוח. ואכן, טעם זה לדידי אין שיעורו יעילות כלכלית בלבד וודאות חוזית, אלא גם יעילות שיפוטית, הימנעות מהצפה של בתי המשפט לדרגותיהם, הכורעים תחת נטל התיקים, בתביעות נוספות, כך שבעלי דין ימתינו לתורם עוד ועוד, עד כי מתקשים אנו לשאת פנינו. ההסדר תואם גישה זו, וכל עיקרו, ככל הסדר בעל אופי כולל, הוא כי יפול כל תיק באשר יפול: פעם תהא ידן של חברות הביטוח על העליונה ופעם אחרת – ידו של המל"ל. הצדדים שיקללו את התועלות של נטילת סיכונים אחת לכיוון זה ואחת לכיוון אחר, וראו לטוב לפניהם לכרות את ההסדר. לולא דמסתפינא הייתי אומר, אף שאין בידי נתונים ספציפיים, אלא מתוך הכרת מערכות ממשלתיות אל מול גופים כלכליים במשפט הפרטי, כי לוא נדרשתי הייתי מעז לשער, שבשקלול של מאזני הרווח וההפסד לאורך השנים, לא ידה של הרשות הציבורית היתה על העליונה. חברתי מציינת כי "המל"ל הוא רשות מרשויות המדינה, וככזה מוטלת עליו ככלל החובה לנהוג ביושר, בתום לב ובהגינות מכוח עקרונות המשפט הציבורי", ועל כן "דרישת גימלאות מכוח החוזה מקום שהמל"ל מודה כי אין הוא עתיד לשלמן, אינה מתישבת בעיני עם עקרונות אלה". אכן, כך הוא משפטית וערכית (ראו באשר לנורמות ההתנהגות המצופות מרשויות הציבור גם בגדרי המשפט הפרטי ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב, פ"ד מג(1) 441, 465, (המשנה לנשיא אלון) וכן ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, 43-42. המל"ל, ככל רשות, ככל אדם, ככולנו, מועד לטעויות ("אדם מועד לעולם" אמרו חכמינו זכרונם לברכה בהקשר מסוים – בבלי בבא קמא ג', ב'). ואולם, גם אם הודה המל"ל בתיק דנא באשר לקיצור תוחלת החיים, אין לדעתי לבוא עמו חשבון על כך שהוא מנסה, בתוך תמונה כוללת שפעם יש בה רווח ופעם יש בה הפסד, להפוך את גלגל ההחלטה השיפוטית הקודמת ולאשש את ההסדר עם חברות הביטוח. לעתים לצערי ראויות הרשויות לביקורת, אך מסופקני אם זה המקרה. אוסיף, כי כשלעצמי סבורני שבמקרים מובהקים של פער בין העובדות לבין ההסדר, בשני הכיוונים, יהא זה אך מן המידה כי הצדדים, מל"ל וחברת הביטוח, יגיעו להבנה ספציפית על החריגה. כמובן אין בכל האמור כדי למנוע מן הצדדים לבטל או לשנות את ההסדר אם אין רוחם נוחה הימנו, או לתקנו כדי לעגן טיפול במקרים חריגים. ולבסוף, מלה על צדק לפרט. אולי שונים היו פני הדברים בהקשר התיק אילו היה המדובר בסופו של יום בפגיעה אפשרית מצד הרשות בניזוק עצמו. אך אין מחלוקת כי הניזוק עצמו בא על פיצויו ואינו צד לתיק דנא, ואם כן עסקינן במחלוקת שעיקרה משפטי-כלכלי, בדגש על האחרון; וכאן מערכת השיקולים היא רחבה, והצדק הוא צדק במבט רחב, ובתוכו גם חברתי, לרבות צדקם של המתדיינים בבתי המשפט המחילים עד בוש בשל ריבוי התדיינויות שחלקן ניתן למנוע. ש ו פ ט הוחלט, ברוב-דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין כנגד דעתה החולקת של השופטת א' חיות. ניתן היום, ה' בטבת התשס"ו (5.1.2006). המישנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03101140_P11.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il