יוסף מהאנה נ. פקיד רישוי-משרד הפנים

פסק-דין בתיק בש"ם 8097/11 בבית המשפט העליון בש"ם 8097/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: יוסף מהאנה נ ג ד המשיבים: 1. פקיד רישוי-משרד הפנים 2. משטרת ישראל 3. ועדת ערר, על פי חוק כלי יריה ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט העליון ג' שני מיום 26.10.11 בבש"ם 6910/11 בשם המערער: עו"ד מאזן באבא בשם המשיבים: עו"ד חני אופק פסק-דין לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני מיום 26.10.2011 (בש"ם 6910/11-א') אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת. בקשת הארכת המועד של המערער התבססה על טענה של טעות בדין. לטענתו, שגה בתום לב והניח כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת הערעור, על פי סדר הדין האזרחי, בעוד שעמדו לרשותו 30 יום בלבד, על פי תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדר דין), התשס"א-2000. בהחלטתו קבע הרשם כי מדובר בטעות שאינה מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. זאת, מאחר שלמעלה מעשור לאחר קביעת המועדים להגשת ערעור על החלטות של בית המשפט לעניינים מנהליים, יש לראות במועדים אלו בבחינת "דין מושרש". לצד זאת, קבע הרשם כי עובדת היות סיכויי ההליך הלכאוריים נמוכים מצדיקה אף היא את דחיית הבקשה. מכאן הערעור שבפניי, במסגרתו שב המערער וטוען כי מדובר בטעות בתום לב, וכי ניתן להקיש מההלכה הפסוקה כי יש לראות בטעות זו כטעם מיוחד לצורך הארכת מועד. המשיב מנגד סומך את ידיו על החלטת הרשם ונימוקיה. לאחר עיון בהחלטת הרשם, בהודעת הערעור על צרופותיה ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. אכן, אין חולק כי ישנה חשיבות רבה לזכות של בעל דין למצות את ההליך המשפטי. יחד עם זאת, מול זכות זו עומדת זכותו של בעל הדין השני שלא להיגרר להליכים משפטיים ארוכים יתר על המידה. לשם האיזון בין שתי זכויות אלו נקבעה בתקנות מסגרת זמנים פרוצדורלית להגשת הודעות ערעור. שינוי איזון זה יכול שיעשה בהוראת בית המשפט רק במקום בו נתן המבקש טעמים טובים לשינוי האמור. במקרה הנוכחי, טוען המערער כי ההלכה היא שדי בטעות בתום לב המגובה בתצהיר בכדי להוות טעם מיוחד המצדיק קבלת בקשה להארכת מועד. עם טענה זו איני יכול להסכים. בבש"א 6221/11 דון יחיא נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (טרם פורסם, 10.1.2012 (להלן: פרשת דון יחיא) עמדתי בהרחבה על אופן בחינת טענת טעות שבדין בהליך של בחינת בקשה להארכת מועד. במסגרת זאת, עמדתי על כך שהמבחן הוא דו שלבי – ראשית, יש לבחון באופן אובייקטיבי וסובייקטיבי האם מדובר בטעות שבדין המהווה טעם מיוחד, ולאחר מכן, באם צלח המבקש את הרף הראשון, יש לבחון האם ישנם שיקולים שלא לקבל את בקשת הארכת המועד. במקרה הנוכחי, לא יכולה להיות מחלוקת כי לא מדובר בטעות המהווה טעם מיוחד ברמה האובייקטיבית. התקנות לעניין המועד עד אליו רשאי צד להגיש ערעור הן ברורות וידועות לכל. עמד על כך חברי השופט א' גרוניס במקרה כמעט זהה: "טעותה של המערערת נוגעת למועדי ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לעניינים מינהליים. מועדים אלו נקבעו בשנת 2000, היינו לפני זמן רב והינם בגדר דין ידוע וברור." (בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (טרם פורסם, 2.3.2009) (להלן: פרשת קריית טבעון)). אף במישור הסובייקטיבי, לא עומד המערער ברף הנדרש בשביל שטעותו תהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אמנם, בשונה מבפרשת קריית טבעון, במקרה הנוכחי המערער הוא עורך דין פרטי. יחד עם זאת, חזקה על עורך דין שיערוך ולו בירור מינימאלי וראשוני באשר לתקופת הזמן במסגרתה רשאי הוא להגיש ערעור. משלא עשה זאת, אין לו להלין אלא על עצמו. לבסוף, עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים אינה מגלה כי ישנו פגם מובהק בפסק הדין, כי יגרם עיוות צדק באם לא תינתן הארכת מועד, או כי עולות בערעור סוגיות בעלות חשיבות ציבורית ומשפטית החורגות מעניינם של הצדדים (ראו פרשת דון יחיא, פסקה 14). סוף דבר, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז בטבת התשע"ב (11.1.2012). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11080970_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il