איוונוב ויאצסלב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6221/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6221/11 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' הנדל המערער: ויאצסלב איוונוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 19.07.2011 בתפ"ח 1038/08 תאריך הישיבה: י"ז בשבט התשע"ג (28.01.13) בשם המערער: עו"ד ניצה דיקובסקי בשם המשיב: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור על שני חלקיו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים א' שהם, מ' סוקולוב וי' שבח) בתפ"ח 1038/08. לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער בהכרעת הדין בסדרת עבירות אלימות ששיאה בעבירת נסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בגזר הדין הושתו על המערער עונשי מאסר וקנס שהרכיב המרכזי בהם הוא מאסר בפועל של 18.5 שנה מיום מעצרו. 2. ואלו עיקרי העובדות הנדרשות לענייננו. המערער והמתלוננת נישאו זה לזה בשנת 1996, ובשנת 1999 עלו לישראל. כתב האישום – אשר בכל האישומים המופיעים בו הורשע המערער – מתאר ארבעה אירועי אלימות מצידו של המערער, בדרגת חומרה עולה, וראשיתם בהחלטתה של המתלוננת לסיים את הקשר עמו. באירוע הראשון, עובר ל-23.2.2008 פרץ ויכוח בין המערער למתלוננת בנוכחות חברתה של המתלוננת. החברה התערבה בויכוח ובשל כך הותקפה על ידי המערער במכת אגרוף. באירוע השני, אשר התרחש ביום 23.2.2008 מנע המערער מהמתלוננת ליצור קשר עם חברתה על ידי כך שניפץ את מכשיר הטלפון הסלולארי שברשותה ושני מכשירים נייחים. במחצית השנייה של חודש מרץ 2008 חלה החמרה נוספת במעשי המערער כאשר איים על חייה של המתלוננת תוך שהוא דורש ממנה 100,000 דולר בשל רצונה להתגרש ממנו. לשיא חומרתם הגיעו המעשים באירוע הרביעי ביום 6.4.2008 עת הגיעה המתלוננת לדירה בה נכחו אביה, בתה והמערער. המערער איים על חייה של המתלוננת, נטל את מכשיר הטלפון שלה באיומי סכין ומשך אותה בשערותיה לחדר השינה שם כפה עליה להתפשט. בעודה ערומה הסריט אותה תוך שהוא "מסביר" למצלמה כי אין על גופה סימני חבלה. בשלב זה החל המערער להכותה במוט של שואב אבק, גרר אותה לחדר האמבטיה ושם הכה אותה בפטיש בראשה מספר מכות עד אשר הגיעו השוטרים לדירה. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו למתלוננת חתכים ושברים מרובים בעצמות הגולגולת והפנים, שבר ביד והמטומה קרקפתית מפושטת, פגיעות אשר הצריכו אישפוז ממושך. בשל מעשים אלה הורשע המערער בעבירת ניסיון לרצח כאמור וכן בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק ובעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף זה בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק, בעבירות היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק, בעבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק ובעבירה לפי סעיף 452 לחוק. במסגרת גזר הדין נדון המערער ל-18.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, מיום מעצרו, שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו לבל יעבור עבירה הכלולה בפרק י' סימן א' לחוק, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו לבל יעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע או אחת העבירות בהן הורשע שאינה ניסיון לרצח. בנוסף לאלה חויב המערער לפצות את המתלוננת בסך של 250,000 ₪. 3. הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. באשר להכרעת הדין, מתמקדות טענותיו של המערער בהרשעתו בעבירת ניסיון הרצח בגין האירוע האחרון. לשיטתו, לא כל היסודות הדרושים להרשעה בעבירה זו הוכחו כדבעי. טענתו העיקרית של המערער נוגעת לקביעותיו של בית משפט קמא באשר לשימוש שעשה בפטיש. גרסת המערער הינה כי לא עשה כל שימוש בפטיש להכות במתלוננת. על פי קו זה, הקביעה כי נעשה שימוש בפטיש אינה נלמדת מעדויות אביה ובתה של המתלוננת ואף לא מהממצאים הפתולוגיים כי אם אך ורק מעדותה של המתלוננת עצמה. לטענת המערער על מהימנותה של עדות זו להיות מוטלת בספק, מה גם שאין בה התייחסות ליותר מאשר שתי מכות פטיש. גם באשר לדרישה המיוחדת של החלטה להמית טוען המערער כי לא ניתן להסיק מהאמירות והאיומים שהשמיע כי אכן הייתה לו כוונה רצינית לעשות כן. באשר לחומרת העונש טוען המערער כי בהתחשב בנסיבות המקרה, העמדת העונש בגין עבירת ניסיון הרצח על 18 שנות מאסר בפועל (לצד חצי שנה נוספת בגין יתר העבירות) מהווה הגבהה משמעותית של רף הענישה המקובל במקרים דומים. גם באשר לרכיב הפיצוי הכספי נטען על ידי באת כוח המערער כי הוא גבוה ביותר, במיוחד לנוכח התוצאה הלא קטלנית ובהתחשב בתקופת המאסר הארוכה שהושתה עליו. באת כוח המדינה הדגישה בתשובתה כי אין מדובר בתיק של גרסה מול גרסה. גרסתה של המתלוננת אינה עומדת לבדה כי אם נתמכת בדברים שאמר המערער עצמו, עדויות האב והבת וכן דו"ח הפעולה של השוטרים והדו"ח הפתולוגי. גם את הטענות בדבר מהימנות לקויה של עדות המתלוננת ביקשה התביעה לדחות. באשר לחומרת העונש, טענה המשיבה כי חומרה זו הולמת את חומרתם ואכזריותם של מעשי המערער. לשיטתה, ההשוואה שערך המערער בין העונש שהוטל עליו לבין ענישה במקרים אחרים אינה תקפה כיוון שאינה לוקחת בחשבון את חומרתם יוצאת הדופן של מעשי המערער ומנגד, את הנסיבות המקלות במקרים האחרים שהוצגו. 4. לאחר שעיינו בתיק באנו לכלל מסקנה כי הרשעתו של המערער בעבירת ניסיון הרצח מבוססת כדבעי וכי יסודותיה הוכחו מעבר לכל ספק סביר. טענות ההגנה בעניין זה מכוונות בעיקר כנגד הקביעות באשר לשימוש בפטיש, בשאלת מהימנות גרסאות המערער והמתלוננת ובשאלת קיומו של הרכיב המיוחד ביסוד הנפשי של החלטה להמית. באשר לשתי הטענות הראשונות, כידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב לא בממצאי עובדה ולא בקביעות מהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית אלא במקרים נדירים שתיק זה אינו נמנה עמהם. הממצאים בעניין הפטיש לא נסמכים אך ורק על עדותה של המתלוננת כי אם נתמכים על ידי מכלול החומר שהונח בפני בית המשפט קמא. עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מלמד כי גם קביעות המהימנות מבוססות ביותר. בית המשפט קמא סקר בהרחבה את גרסאותיו של המערער לאירועים המתוארים ומצא כי "מדובר בעדות הזויה, המעוותת לחלוטין את המציאות ונותנת לה פרשנות חולנית... הנאשם הופך את היוצרות ובסתירה מוחלטת למקבץ העדויות, הוא הפך בעיני רוחו מתוקף לנתקף, ממכה למוכה וממאיים למאויים" (פסקה 8 לפסק הדין). כך, למשל, את העובדה כי השוטרים ראוהו מחזיק בפטיש עת נכנסו לדירה מסביר המערער בכך שהחזיק בו לצורך הגנה עצמית פן המתלוננת – אשר הייתה מחוסרת הכרה ושרועה על רצפת חדר האמבטיה – תפתיע ותתקוף אותו מאחור. את המצב בו היתה שרויה ואת החבלות הקשות שספגה מסביר המערער בכך שנפלה על רצפתו הרטובה של חדר האמבטיה. גרסה זו מוקשית ביותר אך כאמור, גרסאותיו של המערער לא נדחו אך ורק בשל היותן מוקשות מצד עצמן כי אם בעיקר מצד עמידתן בסתירה לעדויות האחרות, לדוחו"ת המקצועיים ולממצאים העובדתיים בזירה. גם רכיב ההחלטה להמית – יסוד מרכזי בעבירת ניסיון הרצח – לא נסמך באופן בלעדי על ציטוט מקרי מדברי המערער, כטענת באת כוחו, כי אם על "סימנים למכביר המצביעים בבירור על ההחלטה להמית" כלשונו של בית המשפט קמא (פסקה 16 לפסק הדין). על סימנים אלה למד בית המשפט קמא הן מתוך סדרה של הצהרות מפי המערער והן מתוך מעשיו "המצביעים כאלף עדים על החלטה להמית" (שם). כדי לעמוד על כוונתו הקטלנית של המערער די להפנות אל השימוש בפטיש, במיקומן הקטלני של הפגיעות – בראש, ובמספר המכות שנפסקו עם הגעת השוטרים אשר הצילה את חיי המתלוננת. כלי הפגיעה, מקום הפגיעה ומספר הפגיעות משתלבים יחד כדי להוכיח את יסוד ההחלטה להמית. מבוססת היטב אם כן קביעת בית המשפט המחוזי לפיה "כל הנתונים לעיל, בהצטברותם יחדיו, מובילים למסקנה אחת, ואין בלתה, לפיה גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה להמית את המתלוננת, להבדיל מכוונה לבצע בה רק מעשה תקיפה" (שם). אף באשר לערעור על גזר הדין לא מצאנו מקום להתערבות. העונש שנגזר על המערער נמצא אמנם ברף הגבוה אולם כך גם מעשיו. בית המשפט קמא סקר את טענות הצדדים, ולא נעלמה מעיניו גם הפסיקה המקלה שהגישה הסנגוריה וממנה עולה רמת ענישה מקובלת נמוכה יותר. דא עקא, נסיבותיהם של המקרים בפסיקות אלו אינן תואמות את נסיבותיו החמורות של מקרה זה. המקרה שלפנינו מתאפיין בסדרת אירועים ובהם אלימות מתמשכת ואכזרית באורח יוצא דופן. במובן זה יש עליה משלב לשלב בסולם האלימות שמלמדת על סוג של כוונה נמשכת. המערער לא הסתפק בהפיכת המתלוננת – אשתו – לשק אגרוף אלא הוסיף פשע על פשע וביקש להביא למותה תוך השפלתה ורמיסת כבודה עד עפר. המערער היה נחוש לפגוע במתלוננת מרגע שהחליטה להתגרש ממנו, איים עליה, ולא חס בדרכו גם על פגיעה בחברותיה, בבתם המשותפת ובחפצי הבית. על פי קביעת בית המשפט המחוזי, יתכן וחייה של המתלוננת ניצלו בזכות הגעתם המהירה של השוטרים. לעניין שיעור הפיצוי, מדובר בארבעה מקרים שונים אשר כל אחד מהם חמור כשלעצמו, תוך פגיעה פיזית ונפשית במתלוננת. נציגת המדינה אף הפנתה למסמכים המלמדים שעל רקע העובדות המתוארות נקבעה למתלוננת נכות יציבה של 60% בתחום הנפשי. אם לא די בכך, חלק ממעשי המערער בוצעו בפני בתם, קטינה בת 11. הבת הייתה עדה להשפלת אמה שנאלצה להתפשט ולהצטלם כשהיא ערומה ואף ניסתה להניא את אביה מתקיפת אמה בסכין אולם נהדפה על ידו ונחבלה תוך ניסיון לגונן על האם. הילדה אף ראתה את אביה מכה את אמה במוט של שואב האבק וכן ראתה אותו נכנס לחדר האמבטיה בעקבות אמה כאשר הוא אוחז בפטיש. חרף גילה הצעיר הבת לא איבדה את עשתונותיה וברחה מהמקום כדי להזמין משטרה, אולם ניתן להניח כי הצלקת הרגשית כתוצאה מהשתתפותה באירוע מחריד זה לא תיטשטש במהרה. לכן, הגם ושיעור הפיצוי גבוה באופן כמעט חריג, לא היינו מתערבים בנסיבות תיק זה. לסיכום, לנוכח הנסיבות המחמירות ובהיעדר נסיבות מקלות של ממש, נקיטת רף הענישה המחמיר – הן בעונש המאסר והן ברכיב הפיצוי – על ידי בית המשפט קמא איננו מגלה עילה משפטית להתערבות ערכאת הערעור. 5. הערעור על שני חלקי פסק הדין נדחה. ניתן היום, כ"ה באדר תשע"ג (7.3.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11062210_Z07.doc נכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il