פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8071/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ג' קרא העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. משרד הכלכלה 3. משרד החוץ 4. פלונית עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותר: עו"ד אבי גפן בשם המשבים 3-1: עו"ד שרון הואש-איגר בשם המשיבה 4: עו"ד ד"ר יאיר שיבר פסק-דין השופט י' עמית: עתירה בה נתבקשנו להורות למשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) לנמק מדוע לא יימנעו מחידוש אשרת השהייה של המשיבה 4 (אשתו של העותר; להלן: המשיבה) בארה"ב, ככל שאכן הנפיקו עבורה אשרת שהייה, ומדוע לא יורו לה לשוב לישראל. עוד נתבקשנו למסור לעותר "כל מידע הנוגע לעניין מתן ונסיבות" שהייתם של המשיבה ושל הילדים המשותפים לה ולעותר (קטינים ילידי 2011 ו-2013; להלן: הקטינים) בארה"ב. בנוסף, נתבקש צו ביניים המורה שלא לחדש את אשרת השהייה של המשיבה ושל הקטינים, עד להכרעה בעתירה. 1. לפי האמור בעתירה, העותר הינו דיפלומט שעבד במדינת מרילנד בארה"ב החל משנת 2014 במסגרת שליחות מטעם המדינה. המשיבה והקטינים התלוו אליו וקיבלו אשרת שהייה מתוקף עבודתו. בהמשך התגלע סכסוך בין בני הזוג, והעותר הגיש בבית המשפט במרילנד תביעת משמורת בנוגע לילדים. המשיבה התנגדה לסמכותו של בית המשפט במרילנד, ובמקביל הגישה בבית הדין הרבני האזורי ברחובות תביעת גירושין שבה נכרכה סוגיית המשמורת. ברם, בית המשפט במרילנד קיבל טענת העותר בשאלת הסמכות, וקבע כי נתונה לו הסמכות לדון בעניין המשמורת. הגם שבית הדין הרבני בישראל קבע מעט לפני כן כי נתונה לו הסמכות לדון במשמורת, החליט בית הדין ביום 9.1.2018 לסגור את התיק ולאפשר להליך להמשיך להתנהל במרילנד. לאחר ששב לישראל בחודש ספטמבר 2018, פתח העותר ביום 3.10.2018 בהליך בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. העותר טען כי פתח בהליך "מכוח סעיף 15" לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג), אך "כל שביקש היה כי בימ"ש יקבע שמדינת ישראל היא מקום המגורים של הקטינים". [במאמר מוסגר: מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה עולה כי הובהר לעותר כי אין לבית המשפט סמכות להורות על השבת הקטינים ארצה, והעותר הסתפק בבקשה לסעד הצהרתי]. תביעתו של העותר נדחתה (תמ"ש 1608-10-18‏ ‏פלוני נ' אלמוני (27.10.2018), כב' השופט ע' אליאס), ובית המשפט הבהיר כי אין לו "כל יתרון על פני בית המשפט בארה"ב" בנוגע לקביעת מקום מושבם של הקטינים, וכי "ממילא יהיה על הבעל לנהל הליך בארה"ב" (פסקה 10). ערעור שהגיש העותר לבית המשפט המחוזי נדחה בהמלצת בית המשפט (עמ"ש 70149-10-18). 2. העותר טען כי הסמכות לדון בעניין נתונה לבית הדין הרבני; כי אשרות השהייה של המשיבה והקטינים אמורות היו לפוג עם תום שליחותו של העותר; וכי המשיבים 3-1 חרגו מסמכותם ופעלו בחוסר סבירות בעת שאפשרו למשיבה ולקטינים להתגורר בארה"ב בנסיבות המהוות, לטענת העותר, חטיפה לפי אמנת האג. נוסף על כך, ביקש העותר לקבל "את המידע נשוא עתירה זו", דהיינו פרטי אשרת השהייה של המשיבה, מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע). העותר ציין כי פנה למשרד החוץ בבקשה לקבלת מידע זה, אך בקשתו נדחתה מטעמי צנעת הפרט. 3. המשיבים טענו בתגובתם כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה. הובהר כי המשיבים לא הנפיקו למשיבה ולקטינים אשרות שהייה. העותר הועסק על ידי המשיב 2 בתפקידים שונים בארץ ובחו"ל, עד להתפטרותו בסוף שנת 2017. העותר כלל לא עבד כדיפלומט במרילנד, אלא "הושאל" בשנת 2014 לארגון בינלאומי ושהה בחופשה ללא תשלום מעבודתו אצל המשיב 2, בעוד המשיבה הועסקה בשגרירות ישראל בוושינגטון, על מנת לסייע למשפחה בתקופת ההשאלה. אשרת העותר ואשרת המשיבה והקטינים הוסדרו על ידי הארגון הבינלאומי בו הועסק העותר. עקב כך, הדגישו המשיבים 3-1 כי הם אינם המשיבים הרלוונטיים בעתירה זו, וכי אין ביכולתם להורות למשיבה ולקטינים לשוב ארצה. עוד טענו המשיבים 3-1 כי יש לדחות את העתירה מחמת אי-מיצוי הליכים – שכן הטענות שהעלה העותר בתמ"ש 1608-10-18 אינן שקולות לפתיחת הליך רשמי מכוח חוק אמנת האג, ופנייתו למשרד החוץ לא נעשתה לפי חוק חופש המידע. 4. המשיבה ציינה בתגובתה כי שהייתה בארה"ב מוסדרת כדין, וכי בחודש יולי 2018 הוצא בבית המשפט במרילנד צו משמורת, המקנה לה "משמורת משפטית בלעדית ומשמורת פיזית עיקרית" על הקטינים ומורה לעותר לשלם לה מזונות אישה. 5. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה, בשל סעד חלופי העומד לעותר ובשל אי-מיצוי הליכים. כעולה מתגובת המשיבים, סוגיית אשרות השהייה של המשיבה והקטינים אינה נמצאת בשליטתם או בסמכותם. בתוקף תפקידו, ניתן היה אף לצפות שהעותר ידע זאת. מכל מקום, העותר לא השכיל להצביע על מקור סמכותם של המשיבים להורות על מתן "צו להשבת הילדים לישראל מכח סמכותה של מדינת ישראל", כפי שביקש. 6. על פניו, נראה כי עניינה של העתירה הוא סכסוך אישי בין בני זוג, וכידוע, "מהות העתירה לבג"ץ היא תקיפת החלטה של רשות מנהלית ולא יישוב סכסוך בין צדדים פרטיים" (בג"ץ 9110/11 אסתר נ' אשתאול מושב עובדים, בפסקה 9 (4.9.2012)). משהובהר כי המשיבים אינם בעלי דין רלוונטיים בעתירה זו, המשיבה אינה יכולה להיוותר כמשיבה יחידה, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. קשה להלום כי בית משפט זה ידון בבקשה לביטול אשרות השהייה של הקטינים שעה שהעותר כלל לא יזם הליך לפי חוק אמנת האג ושעה שבתמ"ש 1608-10-18 נקבע במפורש כי על העותר לפתוח בהליך בארה"ב – קביעה שהערעור עליה נדחה, כאמור, בהסכמת העותר. אף לא למותר לציין כי היה זה העותר שיזם את פתיחת ההליכים במרילנד וטען לסמכותו של בית המשפט בארצות הברית. דומה כי משנכזבה תוחלתו של העותר, הוא מבקש כעת לעקוף את החלטות בית המשפט המוסמך בארצות הברית בדרכים אחרות. מכל מקום, המסלול הרלוונטי לבירור טענות העותר הוא הליכים לפי אמנת האג, אם בכלל, ולא בדרכי עקיפין. 7. למעלה מן הצורך, אוסיף כי מתגובת המשיבים עולה כי העותר טרם מיצה את כל ההליכים הפתוחים בפניו בנוגע לחלק מהנושאים העולים בעתירה (וראו לעניין זה: בג"ץ 205/15 פלוני נ' פלונית (‏30.3.2015); בג"ץ 8228/13 ‏Cabana Elvira‏ נ' שר הפנים (9.2.2014); בג"ץ 7263/13 פלונית נ' מדינת ישראל (14.9.2014)). מהמכתב שצורף כנספח 10 לעתירה עולה כי פנייתו של העותר למשרד החוץ לא נשלחה לממונה על חופש המידע במשרד (כנדרש בסעיף 7(א) לחוק חופש המידע); אינה כוללת אזכור לחוק חופש המידע; ואף הובהר בה כי הוגשה "לטובת משפט פלילי המתנהל כנגד [העותר]". 8. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף, וממילא אין מקום להידרש לצו הביניים שנתבקש. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪ ובהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ₪. ניתן היום, ‏כ"א בשבט התשע"ט (‏27.1.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18080710_E03.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il