פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בג"ץ 8024/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8024/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע 3. בית הדין הרבני הגדול בירושלים בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד אברהם פרץ פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. העתירה שלפנינו מכוונת לפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול) מיום 12.6.2013 ופסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע (להלן: בית הדין האזורי) מיום 2.7.2012, שקבעו כי דירת המגורים המשותפת של העותר ושל המשיבה 1 (להלן: המשיבה) שייכת לשני הצדדים ותחולק ביניהם בחלקים שווים. 2. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1988 ונולדו להם שמונה ילדים. החל משנת 2000 התגוררו בני הזוג בדירה הרשומה בבעלות משותפת. לפני כשנתיים התגרשו בני הזוג וסוגיית חלוקת הרכוש נכרכה בתביעת הגירושין אשר נדונה בבית הדין האזורי. בית הדין האזורי החליט כי דירת המגורים תחולק ביניהם בחלקים שווים. במסגרת ההחלטה, דחה בית הדין את טענת העותר שלפיה יש לקזז לטובתו סכום של 200,000 ש"ח בחלוקת הדירה. לטענת העותר, סכום זה הושקע על ידו ברכישת הדירה המשותפת, וזאת מתוך סכומי כסף שקיבל ממכירת דירה קודמת שהייתה בבעלותו הבלעדית לפני נישואיו. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח שסכום זה הושקע בפועל ברכישת הדירה המשותפת; כי לא הוכח שלמשיבה אין חלק בסכום זה נוכח טענתה כי היא השתתפה בתשלומי המשכנתה על הדירה הקודמת; וכי גם אם תתקבל טענתו האמורה של העותר, הרי שהוא לא הוכיח שהכסף לא ניתן למשיבה במתנה בעת רכישת הדירה. העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הגדול, אשר דחה את הערעור. בית הדין הגדול קיבל פה אחד את קביעותיו של בית הדין האזורי, והוסיף כי לאחר רכישת הדירה המשותפת נולדו לצדדים ילדים נוספים והם חיו בה שנים רבות יחדיו ועל כן אין מקום לטענה שלפיה העותר לא התכוון לתת למשיבה את הכספים שהושקעו בה במתנה. עוד ציין בית הדין הגדול כי לא הוכח שהמשיבה בוגדת או מורדת, וכי גם אם הדבר היה מוכח, ספק אם היה בכך עילה לשלילת המתנה. 3. מכאן העתירה שלפניי, שבמסגרתה מבקש העותר לבטל את החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול ולקבוע כי הוא זכאי לכסף שהשקיע ברכישת הדירה המשותפת, וכן ליתן צו ביניים המורה שלא לשחרר את הכסף שמוחזק אצל כונסי הנכסים שמכרו את הדירה, בכל הקשור לחלק של המשיבה בה, עד למתן החלטה בעתירה. בתמצית, טוען העותר כי אין ברישום הדירה על שם האישה כדי להוכיח שהוא התכוון לתת לה מתנה, אלא זכות שימוש בלבד כל עוד הם נשואים, ולחלופין כי גם אם התכוון להעניק לה מתנה, הרי שיש לראותה כמתנה על תנאי שלא תבגוד בו ולא תעזבנו. לטענתו, בתי הדין טעו וחרגו מסמכותם שכן לפי הדין האישי וכן על פי חוק המתנה, התשכ"ח-1968 היה עליהם לפרש את חוזה המתנה כחוזה על תנאי שהאישה לא תבגוד בו ותעזבנו כפי שטען שעשתה. נוסף על כך טען העותר כי טעו בתי הדין משום שלפי חזקת השיתוף אין לכלול בחלוקת הרכוש נכסים חיצוניים – ככספים שקיבל ממכירת הדירה הקודמת שהייתה בבעלותו – אם לא הוכחה כוונה פוזיטיבית ליצירת השיתוף בהם. 4. דין העתירה להידחות. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי דין דתיים, והתערבותו בהחלטותיהם שמורה "למקרים נדירים וחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם נדרש סעד מן הצדק ושאינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 5 (14.12.2011)). הטענות שמעלה העותר לפנינו הן בעלות אופי ערעורי מובהק, ומכאן שלא מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני, על שתי ערכאותיו, פסק בעניין האופן שבו יש לחלק את הדירה המשותפת בין בני הזוג, והעותר לא הראה עילה כלשהי להתערבותו של בית משפט זה לפי אמת המידה הנוהגת. מעבר לנדרש, נבקש להוסיף כי גם לגופו של עניין אין כל בסיס לטענותיו של העותר. בתי הדין קבעו שהעותר לא הוכיח שהסכום של 200,000 ש"ח אכן הושקע ברכישת הדירה המשותפת, וכן שהוא לא הוכיח שהסכום ראוי להיזקף לטובתו בלבד. קביעתם של בתי הדין בסוגיית המתנה נעשתה אם כן מעבר לצורך. יתרה מכך, גם לטענת העותר שלפיה הוכח כי המשיבה מורדת אין כל יסוד, שכן בתי הדין קבעו מפורשות שטענות אלו נטענו בעלמא ולא הוכחו. העתירה נדחית אפוא על הסף, בהעדר עילה להתערבות. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה בכסלו התשע"ד (‏28.11.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13080240_M01.doc יק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il