פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

פסק-דין בתיק בג"ץ 7249/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7249/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד מקסים ליפקין ועו"ד אסף רפפורט בשם המשיבה 3: עו"ד ראובן בכר ועו"ד גל מנשה פסק-דין השופטת א' חיות: בפניי עתירה לביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 11.9.2011 והחלטתו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (להלן: בית הדין האזורי) מיום 6.7.2011, בהן נקבע כי בית הדין האזורי מוסמך לדון במזונותיה של המשיבה 3 (להלן: המשיבה). 1. העותר והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1984 ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2006 נתגלעו מחלוקות בין בני הזוג והם חתמו על הסכם בוררות לפיו החליטו "להיפרד/ להתגרש" זה מזו ולהסמיך את מר דוד נבות לשמש כבורר שיכריע בחילוקי הדעות ביניהם בנושאים אלה: "א. ענייני הרכוש והממון וכל הכרוך בכך; ב. ענייני מזונות; ג. איזון משאבים וזכויות סוציאליות." בפסק הבוררות שניתן ביום 23.3.2007 צוין כי בני הזוג חפצים להתגרש ופורטו בו החלטות הבורר בעניינים שנמסרו להכרעתו. אשר לרכוש ולמגורים נקבע כי דירתם המשותפת של בני הזוג תימכר והתמורה תחולק ביניהם באופן שנקבע, וכן כי עד למכירת הדירה העותר יישאר לגור בה ואילו המשיבה תשכור דירה אחרת. עוד נקבע כי המשיבה והילדים רשאים להמשיך ולהתגורר בדירה המשותפת עד ליום 1.6.2007 ואם יישארו בדירה לאחר מכן תשלם המשיבה לעותר דמי שכירות. אשר למזונות נקבע כי העותר ישלם למשיבה סך של 4,000 ש"ח לחודש בגין מזונות ילדיהם. לבסוף, בכל הנוגע ליכולת ההשתכרות והתנאים הסוציאליים, נקבע בסעיף 13(א) כי "כל צד בהמשך דרכו יתפרנס בכוחות עצמו" ובסעיף 13(ח) נקבע כי "כפוף לסידור הגט בפועל, מוותרת [המשיבה] על מזונותיה וכתובתה". ביום 4.4.2007 נתן הבורר החלטה משלימה לעניין מכירת הדירה, תכולת הדירה והמזונות, וביום 14.6.2007 נתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב תוקף של פסק-דין לפסק הבוררות. כחודש מאוחר יותר, ביום 19.7.2007, חתמו בני הזוג על הסכם למכירת הדירה המשותפת, לפיו העותר ירכוש את חלקה של המשיבה בדירה (להלן: הסכם המכר). בהסכם המכר התחייבה המשיבה לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העברת הבעלות על-מנת שהעותר יוכל לקחת משכנתא על הדירה, וכן נקבע כי העותר יעביר לה את התשלום עבור חלקה בדירה בתוך 45 ימים מיום החתימה. לטענת המשיבה, העותר לא קיים את הסכם המכר עד היום בכך שסרב להעביר לה את התמורה בטרם תעביר את הדירה על שמו, ועל רקע זה היא הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לאכיפת הסכם המכר. בהמשך הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לביטול פסק הבוררות, אך הבקשה נדחתה משום שהוגשה זמן רב לאחר המועד ובהיעדר טעם שיצדיק הארכת מועד להגשתה. 2. ביום 17.5.2010 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין האזורי, ומספר חודשים לאחר מכן, ביום 14.2.2011, הגישה המשיבה לבית הדין האזורי תביעה לשלום בית, מדור ספציפי ומזונות אישה. העותר טען, בין היתר, כי בית הדין מנוע מלדון בנושא המזונות שכן זה הוכרע בפסק הבוררות ועל כן יש למחוק את תביעת המשיבה על הסף, ואילו המשיבה טענה כי נושא מזונות האישה כלל לא נמסר להכרעת הבורר ופסיקתו בעניין המזונות מתייחסת למזונות הילדים בלבד. בהחלטתו מיום 6.7.2011 קיבל בית הדין האזורי (כב' הדיינים נ' פרובר, ב' אטיאס ו-י' הדאיה) את עמדת המשיבה בקובעו כי כוונת הצדדים הייתה להתגרש באופן מיידי, ולפיכך לא עלה על דעתם למסור להכרעת הבורר את נושא מזונות האישה עד הגירושין והכרעת הבורר אכן התייחסה למזונות הילדים בלבד. עוד ציין בית הדין כי בסעיף היחיד בפסק הבוררות העוסק במזונות האישה, סעיף 13(ח), נאמר כי המשיבה מוותרת על מזונותיה בכפוף לסידור הגט, ומכאן שקודם לסידור הגט היא אינה מוותרת עליהם. נוכח קביעות אלו נדחתה בקשת העותר לדחיית תביעת המשיבה על הסף ונקבע כי דיון בתביעות הצדדים יתקיים ביום 29.2.2012. על החלטה זו הגיש העותר בקשת רשות ערעור, אך בהחלטה מיום 11.9.2011 דחה בית הדין הגדול (כב' הדיין צ' אלגרבלי) את הבקשה בקובעו כי גם אם תתקבל טענת העותר לפיה הבורר הוסמך לדון ולפסוק בעניין מזונות האישה, אין בהסכם הבוררות ובפסק הבוררות כל אסמכתא לכך שהמשיבה אינה זכאית למזונות. בית הדין הגדול הוסיף וקבע כי כל המובאות שהביא העותר מתוך פסק הבוררות ובפרט סעיף 13(ח), מלמדות כי עד הגירושין האישה אכן תהיה זכאית למזונות, ומאותו שלב ואילך יסתדרו הצדדים בכוחות עצמם. 3. מכאן העתירה שבפניי, בה מבקש העותר לבטל את החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול וכן ליתן צו ביניים האוסר על בית הדין האזורי לדון בתביעת המשיבה עד להכרעה בעתירה. לטענת העותר, הלכה היא שפסק בורר מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות, ועל כן הכרעתו של בית הדין האזורי בעניין מזונות האישה, שנמסר לסמכותו של הבורר ואף הוכרע לגופו בפסק הבוררות, הינה ניסיון ל"מחטף סמכויות". בהקשר זה מפנה העותר לתשובת הבורר לשאלות הבהרה ששלח לו בה מציין הבורר כי הכריע בנושא מזונות האישה. עוד מציין העותר כי המשיבה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שיעניק תוקף של פסק דין לפסק הבוררות וכי בקשתה לביטול פסק הבוררות נדחתה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, והוא מדגיש כי בית הדין האזורי אינו משמש ערכאת ערעור על הכרעותיו של בורר, קל וחומר משהכרעות אלו קיבלו תוקף של פסק דין. העותר מוסיף ומדגיש כי פסק הבוררות הכריע במכלול המחלוקות בין הצדדים כמקשה אחת ובדרך של "כלים שלובים" ועל כן לא ניתן לתקוף את הכרעתו בעניין אחד מבלי להפר את האיזון שנקבע בפסק כולו. עוד הוא טוען כי "פלישת" בית הדין האזורי למתחם סמכויותיו של הבורר עלולה לערער את יסודותיו של מוסד הבוררות ולהוביל למדרון חלקלק של פתיחת פסקי בוררות על דרך של הגשת עתירות לבית הדין הרבני לגבי מחלוקות שכבר הוכרעו לגופן. העותר מוסיף וטוען כי מפסק הדין בבג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(1) 591 (1994) עולה כי לא ניתן לתקוף הסכמים ופסקי בוררות שאושרו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בדרך של פנייה לבית הדין הרבני. לעניין זה הוא מוסיף וטוען כי בחלוף 30 ימים מיום שניתן פסק הבוררות, הפך הפסק לחלוט ולא ניתן להרהר אחריו אלא בעילת תרמית והונאה או פגם היורד לשורשו של הפסק, ואין זה המקרה שבפנינו. מכל מקום, כך מוסיף העותר וטוען גם אם היה מקום להתערב בפסק הבורר מטעמי "צדק" כלליים, הרי שהסמכות בעניין זה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בלבד. עוד טוען העותר כי אין מדובר בהחלטה זמנית שניתן לבחון מחדש עם שינוי הנסיבות או חלוף הזמן, אלא בפסק בורר שסיים את מכלול המחלוקות בין הצדדים ועל כן, לטענתו, ניתנה החלטת בית הדין האזורי בחוסר סמכות עניינית ודינה בטלות. 4. המשיבה, מצידה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. לטענתה, העתירה לוקה בחוסר ניקיון כפיים כיון שהעותר הסתיר את העובדה שהוא נמנע מלקיים את פסק הבוררות ואת הסכם המכר בכך שלא העביר לה את תמורת הדירה, והוא עושה בדירה המשותפת כבשלו. עוד טוענת המשיבה כי העותר נמנע מלציין שהיא ביטלה את הסכם המכר בהודעה מיום 28.7.2011, ועל רקע זה היא טוענת כי אין לקבל את טענת העותר בדבר פגיעה באיזונים וב"כלים השלובים" שבפסק הבוררות שהרי איזונים אלו כבר הופרו לאחר שחלק מהותי מפסק הבוררות לא קוים על ידו. אשר לסוגיית הסמכות טוענת המשיבה כי במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בערכאות השונות לא טען העותר לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 ועל כן הוא מנוע מלהלין על היעדר סמכות לדון במחלוקות כלשהן מחמת שנמסרו להכרעת הבורר. עוד טוענת המשיבה כי אין מחלוקת שתביעתה לשלום בית, מדור ומזונות מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני, וכי החלטות בית הדין הגדול ובית הדין האזורי ניתנו אף הן בגדר סמכותם שכן הם פירשו באופן סביר והגיוני את פסק הבורר בקובעם כי לא הוכרע בו נושא מזונות האישה. המשיבה מדגישה בהקשר זה כי בית הדין הרבני כלל לא ביקש לשנות את החלטות הבורר, ומטעמים אלה אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. עוד טוענת המשיבה כי יש להתעלם מתשובות הבורר לשאלות ההבהרה ששלח לו העותר ואשר לא הוצגו בפני בית הדין האזורי. אשר להכרעת הבורר גופה טוענת המשיבה כי הן פסק הבוררות והן ההחלטה המשלימה שנתן הבורר התייחסו אך ורק למזונות הילדים, וכי בהתאם לסעיף 13(ח) לפסק הבוררות, משלא סודר הגט היא זכאית למזונותיה ולכתובתה. אשר לסעיף 13(א) לפסק הבוררות לפיו "כל צד בהמשך יתפרנס בכוחות עצמו" טוענת המשיבה כי בצדק קבע בית הדין הגדול כי כוונת הסעיף היא שלאחר הגירושין יתפרנס כל צד בכוחות עצמו, שהרי לאחר הגירושין אין הבעל חייב במזונות אשתו והדבר עולה בקנה אחד עם פסיקת הבורר לפיה בכפוף לסידור הגט מוותרת המשיבה על מזונותיה וכתובתה. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי כוונת הצדדים בפנייתם לבוררות הייתה לסיים את המחלוקות ביניהם ולהסדיר את הגט במהרה, ומטעם זה נמנע הבורר מלהתייחס לשאלת מזונותיה עד למתן הגט. 5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת ההחלטות נשוא העתירה הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים והתערבותו בהחלטות אלה שמורה למקרים נדירים וחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם נדרש סעד מן הצדק ושאינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו בג"ץ 1811/03 שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (לא פורסם, 2.3.2003); בג"ץ 10523/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (טרם פורסם, 28.1.2010); בג"ץ 2917/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 12 (טרם פורסם, 17.6.2010); בג"ץ 5714/10 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי פ"ת, פסקה 6 (טרם פורסם, 9.8.2010)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר מקרים חריגים אלו. אין חולק כי תביעת אישה למזונות שלא אגב גירושין מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני (סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953). העותר טוען אומנם כי סוגיית מזונות האישה הוכרעה על-ידי הבורר, אך טענה זו נסמכת על פרשנותו שלו לפסק הבוררות. בית הדין הגדול ובית הדין האזורי לא קיבלו את עמדתו בעניין זה וסברו כי פסק הבוררות לא הכריע בעניין מזונות האישה. פרשנות זו אינה חורגת ממתחם הסבירות ויש לה אחיזה בלשון הפסק. משכך, אין מקום להתערבותנו בהחלטות נשוא העתירה. העתירה נדחית אפוא על הסף. העותר ישלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, י"ח בכסלו התשע"ב (14.12.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11072490_V02.doc אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il