פלוני נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7803/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7803/14 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים 2. משרד הביטחון 3. ועדת המאוימים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ג'בילי רואן בשם המשיבים: עו"ד נועם מולה פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה בבקשת העותר ליתן לו היתר שהייה או רישיון ישיבה בישראל, לאור סכנת חיים שבה הוא נתון, לטענתו, בשטחי הרשות הפלסטינית, על רקע טענה לשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים. עוד התבקש מתן צו ארעי לעיכוב הרחקת העותר לשטחי הרשות הפלסטינית עד להכרעה בעתירה. תמצית העתירה 1. העותר, כבן 25, יליד כפר בשטחי הרש"פ. לטענתו, במקום מגוריו ראו בו ובבני משפחתו "משתפי פעולה", והוא סבל מקללות וכינויי גנאי. בגיל 16 החל עובד בעבודות מזדמנות בישראל. כיום גר העותר במרכז הארץ. בשנים האחרונות נתפס וגורש לשטחי איו"ש, בהיותו שוהה בלתי חוקי. או אז, נתקל לטענתו בהתנכלויות, מכות והתעללות פיזית ונפשית קשה. פעמים רבות נעצר במחסום על-ידי פלסטינים, נחקר בשל החשד האמור, ושוחרר תחת איום לפגיעה היה וייתפס שוב. העותר ברח חזרה לישראל בחיפוש אחר מקום מסתור. אין ביכולתו לחזור לאזור מגוריו בשל סכנת חיים ממשית. מצבו הנפשי הוחמר. עוד ציין העותר כי בהיותו שוהה בלתי חוקי מזה, ומאויים מזה, אין ביכולתו להשתלב בשוק העבודה במדינת ישראל או בשטחי הרש"פ, ומצבו הכלכלי גרוע בהתאם. בעתירה שבה ונשנית טענתו של העותר לסכנת חיים: "חייו של העותר נמצאים תחת סכנת מוות... ובאם העותר יגורש בחזרה, שוב... שהרי גורלו האכזרי ידוע לכל!!!" (סעיף יז). 2. בעתירה נטען כי העותר פנה אל המשיבה 3, אך טרם נתקבלה תשובה, כי פניות אין ספור למשרד הפנים על מנת להסדיר את מעמדו לא הסתייעו, וכי פניות למשיבים 1 ו-2 לפני הגשת העתירה טרם נענו. לעתירה צורפו מכתבי פניה מאת ב"כ העותר, מיום 15.11.2014, אל מחלקת שיקום סייעני שב"כ והמאויימים במשרד הביטחון, ואל מחלקת מרשם ומעמד במשרד הפנים. 3. הטיעון המשפטי, בתמצית, נסמך על כפיפותה של המדינה לאמנות בינלאומיות ולכללים הומניטאריים בעניין זכויות אדם, על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו גם על פסיקת בית משפט זה בהקשר להפעלת סמכות הגירוש מקום בו עשוי המגורש להיות נתון בסכנה. העתירה הוסיפה ונדרשה למחויבויותיה של המדינה, לגישתה, כלפי משתפי פעולה או מי שנחשדים ככאלה, וכן לעמדת המשפט הבינלאומי, כפי שהעותר מבינוֹ, בהתייחס לעצם תופעת שיתוף הפעולה. העתירה מתייחסת לגדר סמכותה ולפעילותה של המשיבה 3, ולסמכויות הנתונות לשר הפנים מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ד-2003 (להלן: חוק האזרחות והכניסה לישראל). במכלול, סבור העותר, על רקע זה, כי: "משהיו פרוסים לפני המשיבים, נסיבותיו הייחודיות של חיי העותר אשר מצביעים על חשש מבוסס לאיומים עליו וסכנה לחייו, היה על המשיבים לאשר את היותו של העותר 'מאוים' וליתן לו אשרת שהייה". עיקרי תגובת המשיבים 4. המשיבים סבורים, כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתם, הפניה המצורפת לעתירה לא התקבלה אצל המשיבה 3. מכל מקום, בחלוף שלושה ימים בלבד מתאריך הפניה לכאורה (15.11.14) הוגשה העתירה (18.11.14). משכך, במובהק, לא מוצו ההליכים אל מול הרשות המינהלית, אשר טרם היה סיפק בידה להידרש לפנייה כדבעי. בנסיבות אלו העתירה היא "מוקדמת, אם לא נמהרת" (דברי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, בבג"ץ 9403/05 מסוף העברת מסמכי מחשבים בע"מ נ' שר האוצר (6.10.05); עוד הפנו המשיבים בעניין זה לדברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין, בבג"ץ 6394/04 ארגון האמבולנסים הפרטיים בישראל נ' מגן דוד אדום (10.2.05)). 5. המשיבים הוסיפו ומתחו ביקורת על כלליותה של פנייתו הנטענת של העותר אל המשיבה 3, המתבטאת "בהיעדר קונקרטיזציה בולט של טענות המאוימות". נעדר מהפניה תיאור של אירועים מסויימים התומכים לכאורה במאויימות הנטענת. לדידם: "פנייה כה כללית מקשה – לשון המעטה – על הגורם המנהלי המוסמך לבחון את הטענות בדבר הסכנה הנשקפת לכאורה לעותר בשטחי הרשות הפלסטינית...". משכך הבהירו המשיבים, כי אם חפץ העותר בעריכת דיון בעניינו אצל המשיבה 3, עליו להגיש בקשה מפורטת. 6. המשיבים הפנו תשומת הלב לכך שעתירה זו אינה עומדת בדד, אלא מבטאת דפוס פעולה חוזר ונשנה מצד באת-כוחו של העותר, בהיותה "אחת ממקבץ עתירות דומות שהוגשו לאחרונה לבית המשפט הנכבד... שבכולן פעלו העותרים באופן דומה: שליחת פנייה (לקונית) לוועדת המאוימים, והגשת עתירה לבית המשפט הנכבד בסמוך מאוד לאחר מכן (ראו גם: בג"ץ 5237/14; בג"ץ 5379/14; בג"ץ 5440/14; בג"ץ 5712/14; בג"ץ 6349/14; בג"ץ 7439/14; בג"ץ 6346/14; ובג"ץ 7803/14). יצוין כי העתירה דנן דומה עד מאד בתוכנה לעתירות נוספות שצוינו לעיל, לרבות במישור תיאור העובדות הפרטניות הנטענות ביחס לכל עותר ועותר..." (ההדגשות במקור). שלוש מבין שרשרת העתירות נדחו על הסף אך לאחרונה תוך הבעת ביקורת על חיפזון הפניה לבית משפט זה. על רקע זה, עשו המשיבים בירור אל מול באת-כח העותר, אולם היא, לטענתם: "מצאה להודיע כי חרף קביעות בית המשפט הנכבד אין בכוונתה לבקש את מחיקת העתירה". 7. נוכח עמדתם כי דין העתירה להידחות על-הסף, סבורים המשיבים כי כך גם דינה של הבקשה למתן צו ביניים. עם זאת ציינו, כי ככל שהעותר סבור כי הוא מצוי בסכנת חיים מיידית בשטחי איו"ש, עד שאין הוא יכול להמתין להחלטת המשיבה 3, הרי שבאפשרותו לפנות אל קצין המאויימים במנהלת התיאום והקישור בסמוך למקום מגוריו, ולבקש היתר שהיה עד למתן החלטה. דיון והכרעה 8. דין העתירה להידחות על הסף בהיותה מוקדמת, ומשלא מוצו ההליכים אל מול המשיבים טרם הגשתה. הפגמים שנפלו בעצם הגשת העתירה לעת הזו ובדרך כתיבתה, כמתואר בתגובת המשיבים, מעוררים אי-נחת משום שהיו לאחרונה למתווה פעולה שגרתי מצדה של ב"כ העותר בפנייתה לבית משפט זה. 9. גוון עז של דחיפות ניתן לעתירה, כשהוכתרה כ"בהולה", והבקשה הנלווית לה, לצו ארעי, כ"דחופה". ב"כ העותר שבה ותארה במסגרתה את מיידיות האיום שבו נתון מרשה, ובהמשך הגישה גם "בקשה למתן החלטה בבקשה לצו ארעי". דא עקא, מסתבר לכאורה כי זהו דפוס חוזר ונשנה, אך לא בהכרח מעוגן במציאות. כמה וכמה שנים שהה העותר בישראל באופן בלתי חוקי, נקט בדרך של 'שב ואל תעשה', ולא ניסה כלל להסדיר את מעמדו, עד אשר לפתע פתאום ראה להגיש את עתירתו לבית משפט זה. טענת העותר על כך שאין ספור פעמים פנה אל משרד הפנים, נטענה בעלמא, בלא שגובתה ולו בצירוף של מכתב בודד מעין זה, למעט מכתבי הפניה למשיבים שקדמו אך שלושת ימים להגשת עתירה זו. 10. בפתיח לעתירה נאמר בלשון מעורפלת: "דחיפות העתירה נובעת מהאיומים המופנים כלפי העותר, סכנת המוות הצפויה לו באם יחזור לביתו, וזאת במיוחד לאור האירועים של הימים האחרונים וגם בשל האירועים שקרו לעותר עצמו בתקופה האחרונה. כל זה אילץ אותו לברוח ולהסתתר במקום מסתור על מנת לשמור על חייו וחירותו!". אין זה מתפקידנו לעסוק בניחושים באלו אירועים מדובר ולהעריך באופן היפותטי את השפעתם על העותר. ניכר בעתירה חוסר ההלימה שבין הדגשת הסכנה לבין העמימות ביחס לנסיבות המאששות אותה. אין די בסימני קריאה רבים ובגופן גדול ומודגש. יש צורך בטיעון מפורט, בתשתית עובדתית בהירה וממצה, על מנת שניתן יהיה לבחון את הנטען. אין צריך לומר, כי כעקרון העותר אינו זכאי לקבל היתר ישיבה בישראל, וכי הנטל להראות כי יש מקום לשקול חריג היוצא מן הכלל, מחמת מאויימות, מוטל על העותר. הימנעות ממתן קונקרטיזציה של האיום אינה מאפשרת את בחינתו. 11. שתי עתירות הגישה ב"כ העותר בו ביום, בעניינם של אנשים שונים: העתירה שבכותרת ולצדה עתירה בבג"ץ 7796/14. והנה, למעט שוֹנוּת בפרטיהם האישיים של העותרים, ומשפטים בודדים נוספים (ראו לדוגמא, בג"ץ 7796/14, סעיף ו), ניכר כי שתי העתירות נערכו בדרך דומה עד מאד. הדעת נותנת כי רקע משותף נטען של חשדות בדבר שיתוף פעולה, עשוי להיות כרוך בתגובות בעלות אופי דומה. אולם, מציאות ממשית של סכנה כרוכה באירועים יחודיים בפרטיהם לגבי מאויים מסויים, ומקומם של אלה נפקד מן העתירה. שורש הביקורת אינו נעוץ בדרך הקלה, קלה מדי, שבה נעשתה מלאכת כתיבת העתירה, אלא בכך שהערפל והכלליות המאפיינים את תיאור ההתרחשויות, ללא ציון תאריכים ולא שמות ושאר פרטים אלמנטריים, מציבים חסם בלתי עביר לאימות הנטען. בחירה בדרך שכזו, מפחיתה ממהימנות הטענות. 12. בעתירה נעשה גם עירוב בין הדגשת החשש לחיים, לבין ההיבט התעסוקתי והשלכותיו הכלכליות, באופן המעלה תהיה על אודות המוטיבציה העיקרית לחתירה לסעד של היתר שהיה. 13. גם לו יצוייר כי לפתע התרגשה סכנה אמיתית לשלומו או לחייו של העותר – ואין לשלול אפשרות שכזו ולא להקל ראש בהיתכנותה – אף שדבר מעין זה לא קיבל ביטוי מפורש בעתירה וגם לא בפנייה אל המשיבה 3, הרי שנותר טעם לפגם בהתנהלות ב"כ העותר. זאת לדעת, כי בתיק אחר שבו יצגה ב"כ העותר כאן עותר אחר בטענות דומות, הובהר בתגובת המשיב מיום 13.11.14, קרי, ימים מספר טרם הגשת העתירה דנן, כי "ככל שהעותר סבור שנשקפת לו סכנת חיים מידית בשטחים, עומד לו סעד חלופי של פניה לקצין המאוימים ובקשת היתר שהיה זמני עד להחלטת הועדה" (בג"ץ 7439/14 אוסאמה דבאבסה נ' משרד הפנים ואח' (20.11.2014), פסקה ב). משכך, התלם הנכון שבו היה על ב"כ העותר לנקוט אילו באמת ובתמים ביקשה להבטיח את שלומו ואת בטחונו של העותר באופן דחוף, ככל שאכן נשקפת לו סכנה מיידית כנטען, הרי שהיה עליה לפעול באותו מתווה. לא פניה למשרדי הבטחון והפנים או הגשת עתירה בהולה מקץ ימים ספורים, אלא פניה אל קצין המאויימים במנהלת התיאום והקישור, גורם נגיש, אשר לו הסמכות היעודית, הכלים והאמצעים ליתן מענה דחוף בעת הצורך למאויימות מעין זו הנטענת. 14. אשר על כן, העתירה נדחית בזאת, וממילא נמחקת הבקשה למתן צו ביניים. אין צריך לומר כי לאחר מיצוי ההליכים לפני המשיבה 3, וככל שתהא לו עילה לעשות כן, שמורה לעותר זכותו לשוב ולפנות בעתירה לבית משפט זה, זאת הפעם תוך מתן פירוט מלא לטענותיו. 15. העותר ישלם למשיבים הוצאות בסך של 2,000 ₪. ניתן היום, ח' בטבת התשע"ה (30.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14078030_O06.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il