אברהם בן משה נ. המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין בתיק בג"ץ 7747/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7747/11 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: אברהם בן משה נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו פסק-דין 1. בפנינו עתירה נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בערעור על פסק דין בתביעה בענין גמלת הבטחת הכנסה. 2. סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע, בסייגים הקבועים בו, כי רואים רכב שבבעלותו או בשימושו של התובע גמלת הבטחת הכנסה, כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לו לולא הוראות אותו סעיף. בסוף שנת 2001 הגיש העותר למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. המוסד החל לשלם לעותר גמלה על-פי תביעתו בחודש ינואר 2002. העותר ציין, בטופס התביעה ובטפסי עדכון, כי אין בבעלותו רכב וכי אין הוא נוהג בקביעות ברכב. ביום 24.6.2008 הודיע המוסד לעותר על חוב בשיעור של 64,967 ₪ בגין גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לו בתקופה החל מחודש נובמבר 2004 ועד חודש מאי 2008, וזאת עקב שימוש קבוע ברכב. ביום 21.7.2008 הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נגד החלטת המוסד, בטענה שאין בבעלותו רכב ושאין הוא עושה שימוש קבוע ברכב. העותר טען כי הוא משתמש ברכב הרשום על שמה של עמותה, אך הרכב אינו בשימושו הקבוע, אלא בשימוש חברי העמותה. במסגרת תביעתו, טען העותר כי נפגעה זכות הטיעון שלו. בית הדין האזורי (השופט י' לובוצקי ונציגי הציבור ר' נחום ו-מ' דניאל) דחה את תביעת העותר וקבע כי הרכב היה בעיקר בשימושו של העותר (ב"ל 4114-08 בן משה נ' בטוח לאומי – סניף ת"א – מח' משפטית (טרם פורסם, 24.8.2010)). 3. העותר ערער על פסק הדין של בית הדין האזורי. בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 32046-09-10 בן משה נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 4.9.2011)), נדחו טענותיו העובדתיות והמשפטיות של העותר בענין השימוש ברכב. בענין טענת העותר לפיה המוסד שלל ממנו את זכות הטיעון בטרם קבלת ההחלטה, קבע בית הדין הארצי כי אמנם נפגעה זכות הטיעון של העותר, ואף נקבע כי ראוי שהכללים בענין זכות הטיעון ימצאו ביטוי ברור בהנחיות המוסד. אולם, בית הדין הארצי קבע, תוך הסתמכות על פסק דין קודם (עב"ל 748/06 מסטר - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 24.6.2008)), כי פגם זה "נרפא" בכך שניתנה לעותר הזדמנות ראויה להשמיע טיעונים בבית הדין האזורי במסגרת בירור תביעתו, שבמהלכה נבחנה תקפות החלטות המוסד, וכי לא עלה בידי העותר לשכנע כי הוא לא עשה שימוש קבוע ברכב. על כן נדחה ערעור העותר. עם זאת, נוכח הפגם שנפל בהתנהלות המוסד, נפסקו לטובת העותר שהפסיד בערעורו, הוצאות בסך של 4,000 ₪. 4. העותר הגיש את העתירה שבפנינו נגד פסק הדין של בית הדין הארצי. לטענתו, בית הדין האזורי לא דן בטענותיו בענין זכות הטיעון, ואילו בית הדין הארצי שגה בקביעה שהפגם בשלילת זכות הטיעון נרפא בבירור התביעה. כן חוזר העותר על טענות שטען בפני בית הדין הארצי, לפיהן יש לפרש את החוק באופן האוסר שלילת גמלה כאשר מקבל הגמלה נוהג ברכב לצורך התנדבות למען הקהילה ולא לשם ייצור הכנסה. בנוסף, חוזר העותר על טענות שטען בפני בית הדין הארצי בענין הקביעה העובדתית שנקבעה, לפיה העותר עשה שימוש קבוע ברכב. בכלל זאת חוזר העותר על טענות שטען בדבר נטלי הוכחה ודיני ראיות. 5. דין העתירה להידחות על הסף. העתירה שבפנינו הינה, ברובה, חזרה מילה במילה על עיקרי הטיעון שהגיש העותר במסגרת הערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה. דא עקא, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 4085/10 לוי נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 6.6.2010)). בית משפט זה מתערב בפסקי דין כאלה רק במקרים חריגים בהם לא רק שנפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אלא שבנוסף לכך הצדק מחייב את תיקון הטעות. שיקול מנחה בהתקיימות התנאי של 'טעות משפטית מהותית' הוא האם הסוגיה היא בעלת חשיבות משפטית וציבורית כללית (ראו בג"ץ 7609/09 שילוני נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 7.9.2010) והאסמכתאות בפסקה 10 שם). תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו. בית הדין הארצי דן בטענות העותר נגד הקביעות העובדתיות בענין שימושו הקבוע ברכב, לרבות בענין אי ביסוס טענת העותר שהשימוש ברכב היה לצרכי העמותה, ולא ראה מקום להתערב בהן; על דרך של קל וחומר אין מקום שבית משפט זה, שאינו כאמור ערכאת ערעור נוספת, יתערב בקביעות אלו. בית הדין הארצי אף קבע כי ממצאים עובדתיים אלה מתיישבים עם ההלכה בבתי הדין לעבודה בענין שימוש קבוע ברכב. אף אם היינו מוצאים שטעה בכך, מדובר ביישום הלכה קיימת במקרה פרטני, ומכאן שאין המדובר בסוגייה בעלת חשיבות משפטית וציבורית כללית. אף קביעתו של בית הדין הארצי לפיה הפגם שבאי מתן זכות הטיעון נרפא באמצעות בירור תביעת העותר, אינה בגדר טעות מהותית. אכן, בסופו של דבר, טענותיו העובדתיות והמשפטיות של העותר לא רק נשמעו אלא נבחנו בכור ההיתוך של הליך משפטי, לרבות הגשת ראיות והעדת עדים, והתוצאה, שנקבעה בידי שתי ערכאות כאחת, היתה שאמנם היה בסיס לשלילת גמלתו של העותר. מכאן – ומבלי להצדיק כהוא זה את הפגם שבאי מתן זכות הטיעון – שבמבחן התוצאה לא נגרם לתובע עוול, ואף נפסקו לו הוצאות בגין ניהול התביעה. סוגיית הנפקות של הפרת זכות הטיעון נתונה לשיקול דעתו של בית הדין לעבודה (בג"ץ 5375/08 אליאס נ' משרד החינוך (טרם פורסם, 19.6.2008)). בענייננו, לא זו בלבד שבית הדין הארצי ביסס את נפקות הפרת זכות הטיעון בענין העותר על החלטה קודמת שלו בנושא, כנזכר לעיל, אלא גם בבתי המשפט, יש והחלטה שניתנה תוך הפרת זכות טיעון אינה מבוטלת אם לא נגרם עוול (ראו יצחק זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב, תשנ"ו) 831; בג"ץ 2911/94, 3486 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 306 (1994); ע"א 530/78 מיפרומאל ירושלים בע"מ נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לה(2) 169 (1980), פסק דינו של הנשיא מ' לנדוי). לקראת סיום נעיר, כי אין לנו אלא לחזור על הערת בית הדין הארצי, לפיה ראוי שהכללים בדבר מתן זכות הטיעון ימצאו ביטוי ברור בהנחיות המוסד לביטוח לאומי. העתירה נדחית. ניתן היום, ‏‏‏ה' בחשוון, תשע"ב (2.11.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11077470_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il