פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 7688/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7688/12
לפני:
כבוד הנשיא א' גרוניס
המערערים:
1. שלמה לוברבום
2. אביבה לוברבום
3. מ.נ.ש.א קידום ופיתוח בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
1. נציגות הבית המשותף (כניסות א' ו-ב')
ברחוב יהושע בן נון 43 ירושלים
2. ליאל אלמוג
3. עזבון המנוחה אסתר ורדיגר
4. עזבון המנוחה ויקטוריה חכם
5. בתיה ברוכים
6. ידידה ברוכים
7. אירנה גנקין
8. טובה קטן
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום ירושלים
(כב' השופט י' שמעוני) מיום 15.10.2012 בת"א 3157/06
בשם המערערים: עו"ד יואל שמלה
בשם המשיבים: עו"ד אמיר שניידשר
פסק-דין
1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), מיום 15.10.2012, שלא לפסול עצמו מלדון בת"א 3157-06.
2. בעלי הדין הם דיירים בבית משותף ונציגות הבית המשותף ברחוב יהושע בן נון 43 בירושלים. המערערים הם בעלי שתי דירות בקומת הקרקע. בעקבות סכסוך שנתגלע בין בעלי הדין הגישו המשיבים תביעה בשנת 2006 לבית משפט השלום בטענה כי המערערים נוהגים בחצר הבניין המשותף כבשלהם, ואף סיפחו אותה לאחת מדירותיהם המשמשת כאורחן (צימר). בית המשפט קיבל את התביעה בפסק דין משנת 2010. אף צד לא ערער על פסק הדין ועל כן הפך פסק הדין לחלוט. המשיבים, שטענו שהמערערים הפרו את פסק הדין, הגישו בחודש פברואר 2012 בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן - הבקשה). לבקשה לא צירפו תצהיר מטעמם. המערערים הגיבו לבקשה וכן ביקשו, בנפרד, לסלק את הבקשה על הסף. לתגובה שהגישו המשיבים לבקשה לסילוק על הסף צורפו תצהירים. הדיון בבקשות נקבע ליום 12.9.2012 (להלן - הדיון). בדיון דחה בית המשפט את הבקשה לסילוק, והחליט לקבל את התצהירים ולראותם כאילו צורפו מלכתחילה לבקשה. באותו מועד אף יצא בית המשפט לביקור במקום. לאחר הדיון הגישו המערערים בקשה לפסילת בית המשפט, בה טענו כי לאור התנהלותו ובקביעת עמדתו מראש בבקשה, קמה עילת פסלות.
3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות מכל וכל. בית המשפט קבע כי התנהגות בא-כוח המערערים בדיון "הייתה בלתי ראויה בלשון המעטה ונגועה בביזיון בית המשפט, ..", כשהמשיך לעמוד ולטעון טענותיו אף שהורה לו לחדול מכך מספר פעמים, עד שנאלץ לפרוש ללשכתו ולהמתין דקות אחדות עד לחידוש הדיון. בית המשפט הוסיף שבמקום התנצלות, ביקש בא-כוח המערערים כי בית המשפט יפסול עצמו. לגופו של עניין הוסיף בית המשפט כי בדיון הצהיר בא-כוח המערערים שפסק הדין קוים ובוצע, ואילו בא-כוח המשיבים טען ההיפך. בנסיבות אלו קבע שלאחר שיתרשם מביקור במקום יחויב הצד שטענותיו נדחו לשלם הוצאות משפט לצד האחר. ואכן, כך נעשה. מאחר והבקשה טרם נדונה לגופה דחה בית המשפט את טענות המערערים בנוגע לגיבוש דעתו בעניין. לבקשת בא-כוח המערערים הדיון הופסק, תוך חיוב המערערים בהוצאות בסך של 5,000 ש"ח. בעקבות החלטה זו הגישו המערערים את הערעור שלפניי.
4. המערערים מעלים טענות לגבי "הגנבתם" של תצהירי המשיבים לתיק בית המשפט, באיחור וללא היתר. לטענתם, הכשרת התנהלות זו בדיעבד על ידי בית המשפט העניקה יתרון לא ראוי למשיבים. המערערים מוסיפים שבית המשפט התבטא בפתח הדיון באופן שיש בו כדי ללמד שהתגבשה דעתו, לפיה המערערים הפרו את פסק הדין. עוד מוסיפים המערערים שבית המשפט לא איפשר לבא-כוחם להשמיע את טענותיו בקשר לסילוק הבקשה ואף איים עליו ועל המערער 1, לרבות במאסר בפועל. המערערים מוסיפים גם שבית המשפט החליט לדחות את בקשת הסילוק שהגישו מבלי לדון בה ומבלי לאפשר למערערים לחקור את המצהירים. לדבריהם, בין בית המשפט לבא-כוחם התנהל ויכוח ענייני, ובית המשפט סירב לרשום את הסתייגות בא-כוחם מחקירת המצהירים. לאור עמידת בא-כוחם על הרישום, החליט בית המשפט לצאת לביקור במקום על אתר. שם, לפי טענת המערערים, התייחד עם המשיבים ובא-כוחם בלבד, וסירב לשמוע את בא-כוח המערערים, והפרוטוקול משקף זאת, כמפורט בערעורם. לטענת המערערים קביעות בית המשפט בעקבות הביקור במקום, בלא שנערכו חקירות על התצהירים, מלמדת על גיבוש דעתו של בית המשפט באופן בו תוצאת הבקשה ידועה מראש. התנהלות בית המשפט באופן לא ראוי ומפלה, וגיבוש דעתו של בית המשפט מקימות, לדעתם, עילה לפסילתו. המערערים הודיעו כי הגישו גם בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנוגע לקבלת התצהירים על ידי בית המשפט. כן משיגים המערערים על חיובם בהוצאות כבדות.
5. המשיבים הגישו תשובתם לערעור. לטענתם, הגשת הערעור היא חלק ממהלך אסטרטגי בו נוקטים המערערים זמן רב כדי למשוך זמן, להתיש ולהשית על יתר דיירי הבניין הוצאות. המשיבים מתארים את השתלשלות העניינים בנוגע לרצון המערערים לחפור מרתף מתחת לדירות שבבעלותם ולספחו לדירותיהם, וכן לגבי סיפוח חצר הבית המשותף לאחת מדירותיהם. לדעת המשיבים, התנהלות המערער 1 ובא-כוחו בדיון הייתה מכוונת ובזויה, ונועדה לגרום לפסילת המותב. המשיבים מוסיפים שבית המשפט התרה בשני הצדדים כי ישית הוצאות על מי שטענתו תידחה לאחר ביקור במקום. לדבריהם, בקשת רשות הערעור שהגישו המערערים, נדחתה. עוד מוסיפים המשיבים כי המערער 1 ובא-כוחו נמנעו במכוון מלהציג את עמדותיהם בזמן הביקור במקום, וטוענים כי גם לאחר שהסתיים הביקור הציע בית המשפט לבעלי הדין, פעם נוספת, לשוב ולהידבר בניסיון למצוא פתרון מוסכם לסכסוך שנתגלע ביניהם. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי בית המשפט שומר על איזון והגינות ולא אמר או קבע כל קביעה שניתן להסיק ממנה כי גיבש את עמדתו בעניין. העלאת טענה זו בשלב בו נמצא הדיון, כשנתיים לאחר מתן פסק הדין החלוט אומרת דרשני, לדעתם. המשיבים טוענים עוד כי המותב שפסק בתביעה בקיא בה ולכן עליו לסיים את המלאכה. בנסיבות אלו מבקשים המשיבים להשית הוצאות משמעותיות על המערערים, בנוסף על ההוצאות שהשית עליהם בית המשפט קמא.
6. דין הערעור להידחות. הרושם העולה מקריאת כתב הערעור והתשובה הוא כי הדיונים שהתקיימו בתביעה לאחר מתן פסק הדין אינם מתנהלים על מי מנוחות, וחבל. טוב יעשו בעלי הדין ובאי-כוחם אם ינסו להגיע להסכמות ביניהם ולהביא את הסכסוך לידי סיום. בוודאי שאין לראות במאמץ שמשקיע בית המשפט להביא את ההליך לסיומו, כדי להקים עילה לפסול אותו. מכל מקום, השגות המערערים על התנהלות הדיון, על החלטותיו הדיוניות של בית המשפט ועל התרשמות בית המשפט מהביקור במקום אין לה מקום בערעור דנא, וניתן להשיג עליה, בדרך המקובלת וכך אכן נעשה. הלכה פסוקה היא כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות. הדרך לתקיפה של החלטות דיוניות שדעת צד להליך אינה נוחה מהן היא באמצעות השגה ערעורית, ובעל דין אינו יכול לפטור עצמו מהליך תקיפה רגיל על ידי העלאת טענה ערעורית במסווה של טענת פסלות (למשל, ע"א 4514/12 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 8.7.2012)). המערערים אכן הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים וזו נדחתה ביום 28.10.2012, בלא שהמשיבים נדרשו להשיב (רע"א 52566-09-12). אשר לטענה בדבר גיבוש דעתו של בית המשפט, התרשמתי מקריאת החומר ומדברי בית המשפט כי ידון ויכריע בבקשה בענייניות ובאובייקטיביות הנדרשת, וכי אין ללמוד מהתנהלות בית המשפט עד הנה כי דעתו ננעלה בסוגיה שלפניו. החלטה להעביר את הדיון למותב אחר אינה מתאימה ואינה נדרשת ותהווה מתן "פרס" למערערים, בסיכול הליך שיפוטי תקין (השוו: ע"א 1520/11 חיים עטון נ' ציון סופר (לא פורסם, 21.3.2011)).
7. אשר לחיוב המערערים בהוצאות משפט, הרי שאין בעובדה זו, בין לכשעצמה ובין יחד עם נתונים נוספים, כדי לקיים את הדרישה של חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט היושב בדין. בכל מקרה, היה צידוק מלא לחיוב בהוצאות.
8. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ש"ח. בקביעת שיעורו של שכר הטרחה התחשבתי, בין היתר, בכך שלא היה מקום להגיש את הערעור דנא וכי בא-כוחם של המערערים התנהל באופן בלתי ראוי.
ניתן היום, כ"ו בחשוון התשע"ג (11.11.2012).
ה נ ש י א
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12076880_S01.doc דז
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il