חיים עטון נ. ציון סופר

החלטה בתיק ע"א 1520/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1520/11 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. חיים עטון 2. מרגוסה עטון נ ג ד המשיב: ציון סופר ערעור על החלטתו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר-שבע (השופט ע' כהן) מיום 9.2.2011 בה פסל עצמו מלדון בעניינם של המערערים בתיק 1008-09 בשם המערערים: בעצמם פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (השופט ע' כהן, להלן: השופט) מיום 9.2.2011, בה פסל עצמו מלדון בעניינם של המערערים בת"ק 1008-09. 1. המערערים תבעו את המשיב להשבת כספים שלפי הטענה, נגבו מהם ביתר בעקבות תביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בדימונה. המערער 1 (להלן: המערער) טען כי לאחר שקיבל מכתב התראה מאת עורך-הדין איתן ברקאי (להלן: עו"ד ברקאי) המייצג את המשיב, שילם לאחרון את הסכום שנדרש ולדעתו, מדובר בסכום גבוה מהמגיע. המשיב הכחיש כי קיבל כספים מהמערער. ביום 6.12.2010 התקיים דיון בפני השופט בו העידו הצדדים. לקראת סוף הדיון ביקש המשיב לקבוע דיון נוסף כדי לאפשר לו להעיד עדים נוספים ובהם עו"ד ברקאי. חרף התנגדות המערער, נקבע דיון נוסף. ביום 12.12.2010 קיבל השופט מכתב אישי מאת עו"ד ברקאי בו פורטו אמירות אשר המשיב טען בפניו כי נאמרו על ידי השופט במהלך הדיון, ולפיהן, פקפק השופט במהימנות עו"ד ברקאי. עו"ד ברקאי אף ביקש להיפגש עם השופט בעניין אך נענה בשלילה. 2. המשיב הגיש בקשה לפסילת בית המשפט מלשבת בדין. לטענתו, עקב הליכים משפטיים בין אביו של השופט לבין לקוח שיוצג על-ידי עו"ד ברקאי בעבר, נותרה טינה בליבו של השופט כלפי עו"ד ברקאי באופן העלול להשפיע על ההכרעה בעניין מהימנות עדותו. המשיב הוסיף כי ניתן ללמוד על דעתו הקדומה של השופט נגד עו"ד ברקאי מחילופי הדברים שנטענו במכתב שנשלח לשופט. המערער התנגד לבקשה. 3. השופט קבע בהחלטתו כי האמירות שייחס לו המשיב ביחס לעו"ד ברקאי לא נאמרו על-ידו (בקשה לתיקון פרוטוקול ברוח הדברים נדחתה ביום 17.12.2010). השופט הוסיף כי אין ולא היתה לו טינה או עוינות כלפי עו"ד ברקאי, וכי ניתן ללמוד זאת גם מהעובדה שבתביעה אישית שהוגשה נגד עו"ד ברקאי ונדונה לפניו, לא ביקש האחרון כי יפסול עצמו. עוד קבע בית המשפט כי אין לו שום קושי לשמוע את עדות עו"ד ברקאי בצורה אובייקטיבית ולהכריע במהימנותו ולכן אין מאומה בבקשת הפסלות. חרף האמור, החליט השופט לפסול עצמו מלשבת בדין וזאת בהתחשב בכך שמדובר בתביעה קטנה אשר נשמעה על-ידו במשך 45 דקות בלבד ולא תדרוש ממותב חדש לשבת בדין זמן רב. השופט הוסיף כי בהליך של תביעה קטנה יש חשיבות שהצדק ייראה ולא רק ייעשה: לדבריו, ייחוס האמירות על-ידי המשיב גרם לפגיעה מיותרת בעו"ד ברקאי והצגת הדברים האמורה עלולה להשפיע על הערכת מהימנות המשיב בעיניו, באופן שיתקשה לשבת בדין נקי מתרעומת עליו. לפיכך, בהתאם לדין קבע כי הוא רשאי לפסול עצמו, וכך עשה. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערערים מתארים את השתלשלות ההליכים בתביעה שהגישו וטוענים כי המשיב מנסה בכל דרך לדחות את ההכרעה בה. לטענתם, גם בקשת הפסלות נועדה לאותה מטרה. לדעת המערערים, חרף דחיית כל טענות המשיב החליט השופט לפסול עצמו ובכך "נפל ברשתו", ואיפשר לו להשיג את מטרתו, במתן "פרס" של דחיית מתן ההכרעה בתביעה, חרף הקביעה כי אינו מהימן. לאור האמור לעיל מבקשים המערערים לקבל את הערעור. 5. שקלתי את הערעור ואת הנטען בו ועיינתי במכלול החומר. יש לזכור כי מדובר במקרה דנן בפסילה עצמית של השופט. במקרה כזה מובן שיש לתת משקל לתחושותיו של השופט הסובר כי לא ראוי שיידון בתיק, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ע"א 9144/07 פלונית (קטינה) נ' קופ"ח כללית של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 7.4.2008)). אוסיף כי לכאורה יש טעם בטענת המערערים לפיה לא נתקיימו במקרה דנן עילות שהצדיקו הגשת בקשת פסלות. ואכן, כלל הוא כי אין בהגשת בקשת פסלות בלתי מוצדקת כדי לבסס עילת פסלות. שאם לא כן, יתאפשר לכל בעל דין המעוניין לפסול את השופט לעשות כן בבקשת פסלות חסרת יסוד ובכך לסכל את ההליך השיפוטי התקין (השווה: ע"א 6275/03 רותם שגיא, עו"ד נ' דניאל סלע (לא פורסם, 28.7.2003)). זאת ועוד, כבר נקבע בפסיקתנו כי הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן (ע"א 2730/98 תנופה שירותי כח אדם בע"מ נ' גיאורגיצאנו, פ"ד נב (2) 427, בעמוד 431 (1998)). על אף כל האמור לעיל, מקום בו מגלה השופט דעתו כי יתקשה לשבת בדין אין לכפות עליו לעשות כן (ע"א 2975/04 שושנה בן חמו נ' מרגנית אריאל, מרכז צבי 88 בע"מ (לא פורסם, 25.10.2004)). בענייננו, פסל השופט עצמו לאחר שחש כי יתקשה לשבת בדין נקי מתרעומת כלפי המשיב נוכח העובדה כי המשיב ייחס לו אמירות שלא נאמרו על ידו שגרמו לפגיעה מיותרת בעו"ד ברקאי. במצב דברים זה אין לכפות על השופט להמשיך ולדון בתביעה (השווה לפסילה עצמית בעקבות הכרעה קודמת על בסיס מהימנות: ע"א 991/11 חי גל ייזום פרויקטים מקרקעין ובניה (1994) בע"מ נ' אבנר פרידמן (לא פורסם, 6.3.2011)). יש לזכור כי עוצמת החשש למשוא פנים הנדרשת מקום בו השופט מחליט לפסול עצמו נמוכה מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו (ע"א 5197/10 שירותי בריאות כללית נ' יהונתן ריקמן (לא פורסם, 16.8.2010); ע"א 7573/08 פלונית נ' פלונית (לא פורסם, 18.12.2008)). כן יש ליתן משקל רב יותר לעמדתו הסובייקטיבית של השופט במקום שהוא מחליט לפסול עצמו מאשר במקום שהוא מחליט שלא לפסול עצמו. על יסוד כל האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה שאין בהעברת הדיון בתביעה לשופט אחר כדי לעכב את ההכרעה בה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את החלטת בית המשפט לפסול עצמו, ולפיכך דין הערעור להידחות. אין לראות בדחיית הערעור משום מתן "פרס" למשיב בניסיונותיו לדחות את שמיעת התביעה, כטענת המערערים. נראה כי הצורך לכבד את תחושתו של השופט בכל הנוגע לחובתו לקיים את ההליך ללא משוא פנים וללא מראית של משוא פנים, גובר על החשש לניצחון שווא של המשיב, כשיחוש כמי שהשיג את מבוקשו לעכב את בירור ההליך. אשר על כן, הערעור נדחה. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו באדר ב' התשע"א (21.3.2011). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11015200_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il