דורית גרינשפון מורנו נ. הנהלת בתי המשפט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7641-05-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. דורית גרינשפון 2. דוד גרינשפון 3. שי גרינשפון נגד המשיבים: 1. הנהלת בתי המשפט 2. שר המשפטים 3. אייל בן הרוש עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יעקב בורובסקי פסק-דין השופט יחיאל כשר: במסגרת העתירה שבפנינו מבקשים העותרים כי נקבע שפסק הדין שבמסגרתו אושר הסכם הפשרה בין העותרים 1 ו-2 לבין המשיב 3, בשנת 2017, אינו יוצר מעשה בית דין; וכי נקבע כי חובה שבכל הליך שבו אחד מבעלי הדין הינו חירש או אילם, ינכח בדיון מתורגמן מקצועי לשפת הסימנים. העותרים 1 ו-2 הינם בני זוג, חירשים ואלמים מלידה, אשר מעידים על עצמם כי הם "מתקשרים באמצעות שפת הסימנים ואינם שולטים בשפה המדוברת או הכתובה במידה המאפשרת להם הבנה משפטית". העותר 3 הוא בנם של העותרים 1 ו-2. בשנת 2017 הגישו העותרים 1 ו-2 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה טענו כי המשיב 3 לעתירה דנן החתים אותם על הסכם למכירת זכויותיהם בדירת מגוריהם ללא הבנתם והסכמתם המיודעת (להלן: המרצת הפתיחה). ביום 27.3.2017 התנהל דיון בהמרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי. בדיון לא נכח מתורגמן לשפת הסימנים, אולם העותרים 1 ו-2 נעזרו בבנם, העותר 3, לצורך תרגום, לשפת הסימנים, של הדברים שנאמרו באולם בית המשפט. יצוין כי העותרים 1 ו-2 היו מיוצגים בדיון על ידי עורך-דין מטעמם. בתום הדיון, הודיעו באי-כוחם של הצדדים לבית המשפט כי עלה בידיהם ליישב את המחלוקות שביניהם בהסכמה, וביקשו כי בית המשפט ייתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שניסחו. במסגרת אישור הסכם הפשרה, ובשים לב לכך שלא נכח באולם בית המשפט מתורגמן לשפת הסימנים, ציין בית המשפט (השופט ש' מנדלבאום) את הדברים הבאים: "הסברתי באיטיות למבקשים 1 ו-2 את עיקרי ההסכם בעזרתו של המבקש 3 אשר נעזר גם בשפת הסימנים וגם בקריאת תנועות שפתיים ובעזרתו של בא כוח המבקשים והמבקשים אישרו בפניי כי הם מבינים את הוראות ההסכמה שבין הצדדים. ליתר ביטחון, כל הצדדים ובאי כוחם יחתמו ויאשרו את ההסכם בכתב". לאחר שכל הצדדים ובאי-כוחם אכן חתמו על ההסכם, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (ה"פ (מחוזי חי') 45260-01-17 גרינשפון נ' בן הרוש (27.3.2017) (להלן: הסכם הפשרה)). ביום 13.8.2019 הגישו העותרים 1 ו-2, לבית המשפט המחוזי בחיפה, תביעה לביטול הסכם הפשרה. בתביעתם, טענו העותרים 1 ו-2 כי המשיב 3 הינו "מי שפועל במרמה גם כנגד אחרים כמפורט בכתב תביעה זה", וכי אילו היה הדבר ידוע להם, הם לא היו חותמים על הסכם הפשרה. ביום 15.3.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט ש' מנדלבאום) במסגרתו נדחתה תביעתם של העותרים 1 ו-2. בתמצית, בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי אף תחת ההנחה כי טענותיהם של העותרים 1 ו-2 נכונות הן (ולמען הסר ספק, לא נקבע כך), לא עלה בידי העותרים 1 ו-2 להוכיח קשר סיבתי בין עובדות אלו לבין נכונותם לחתום על הסכם הפשרה (ת"א (מחוזי חי') 27906-08-19 גרינשפון נ' בן הרוש (15.3.2021) (להלן: פסק הדין בתביעת הביטול)). על פסק הדין בתביעת הביטול הגישו העותרים 1 ו-2 ערעור לבית משפט זה. במסגרת ערעורם, שבו העותרים 1 ו-2 על הטענות שטענו בפני בית המשפט המחוזי, והוסיפו את הטענה, העומדת במרכזה של העתירה דנן, לפיה בשל היותם חרשים ואילמים, לא הבינו בזמן אמת את תוכנו ומהותו של הסכם הפשרה עליו חתמו. ביום 8.12.2022 נערך דיון בערעור העותרים 1 ו-2, וגם במסגרתו טען בא-כוחם של העותרים 2-1 כי לא היה ביכולתם ליתן הסכמה מיודעת להסכם הפשרה, נוכח היותם חרשים ואילמים. בתום הדיון, משכו העותרים 1 ו-2 את ערעורם, לאחר ששמעו את הערות בית המשפט בדיון שהתקיים בפניו, ומשכך נדחה הערעור (ע"א 3628/21 גרינשפון נ' בן הרוש (8.12.2022)). ביום 12.6.2025 הגישו העותרים 1 ו-2 לבית משפט זה בקשה להארכת מועד לנקיטה בהליך ערעורי, ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 27.3.2017, במסגרתו אושר הסכם הפשרה. בהחלטתה מיום 13.8.2025, דחתה הרשמת מ' יהב את הבקשה, תוך שציינה, בין היתר, כי טענותיהם של העותרים 1 ו-2 כבר נבחנו בעבר על-ידי מספר ערכאות ולא נמצא להתערב בהן. למען שלמות התמונה, יצוין כי כעולה מהעתירה דנן, ביני לביני, בשנת 2023, פונו העותרים 1 ו-2 מדירת מגוריהם, במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנסמכו על פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. ביום 4.5.2026 הגישו העותרים את העתירה דנן. בעתירתם, שבים העותרים על טענתם כי בשל היותם חירשים ואילמים לא היה באפשרותם ליתן הסכמה מיודעת להסכם הפשרה. לטענתם של העותרים, היה על בית המשפט המחוזי שלא להסתפק בתרגום לשפת הסימנים על-ידי העותר 3 ובהסברת תוכנו של ההסכם על-ידי בא-כוחם, אלא לוודא, בטרם החלטתו ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין, כי מתורגמן מוסמך לשפת הסימנים נוכח באולם וכי העותרים 1 ו-2 אכן מבינים היטב את תוכנו של הסכם הפשרה. על רקע האמור, מבקשים העותרים כי יקבע שהליך שיפוטי בעניינם של חירשים ואילמים ללא מתורגמן פוגע בכללי הצדק הטבעי ובעקרונות היסוד של השיטה; וכי ייקבע שפסק הדין שבמסגרתו אושר הסכם הפשרה "אינו יכול לשמש מחסום דיוני של פסק דין חלוט". לאחר שעיינתי בעתירה, בהחלטות שניתנו בעניינם של העותרים 1 ו-2 בכלל ההליכים המפורטים לעיל, ובפרוטוקול הדיון שהתקיים בהליך שבמסגרתו אושר הסכם הפשרה מיום 27.3.2017, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. בעתירתם, מבקשים העותרים, למעשה, להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו אושר הסכם הפשרה, זאת, לאחר שבקשתם להארכת מועד לנקיטה בהליך ערעורי על פסק דין זה – נדחתה. ברם, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות שיפוטיות שניתנו על ידי הערכאות המוסמכות, ואין לאפשר את עקיפת הליכי הערעור הקבועים בחוק באמצעות הגשת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 56480-11-25 גנור נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (15.12.2025); בג"ץ 7717/23 הראל נ' בז'ה, פסקה 3 (26.10.2023); בג"ץ 4145/23 זנגריה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (5.6.2023)). יתר על כן, כמתואר לעיל, הטענה כי העותרים 1 ו-2 לא הבינו את תוכן הסכם הפשרה בעת שחתמו עליו בשל כך שלא נכח בדיון מיום 27.3.2017 מתורגמן מוסמך לשפת הסימנים, כבר הועלתה – ונדחתה. זאת, הן (ובעיקר) במסגרת הערעור שהגישו לבית משפט זה על פסק הדין בתביעת הביטול; והן במסגרת דחיית בקשתם להארכת מועד לנקיטה בהליך ערעורי. משכך, העתירה דנן אינה אלא ניסיון לעקוף הכרעות שיפוטיות חלוטות, ולכך לא ניתן להסכין. אשר לטענת העותרים בדבר החובה להנגיש הליכים משפטיים לבעלי מוגבלויות בתחומי השמיעה והדיבור – כפי שיוסבר להלן, חובה זו כבר מוסדרת, באופן מקיף וממצה, בתקנה 45 לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשע"ג-2013 (להלן: תקנות התאמות נגישות לשירות), הקובעת כי: "בכפוף להוראות תקנה 47, יספק האחראי לביצוע התאמות נגישות התאמות נגישות לפי סימן זה, לבקשתו של אדם עם מוגבלות שהוא בעל דין או בא כוח, אחד או יותר מאמצעי העזר ושירותי העזר המפורטים להלן, לפי מוגבלותו של האדם ולפי העניין". בהמשך תקנה זו, מנה מחוקק המשנה 15 דרכים שונות באמצעותן ניתן להנגיש את ההליך המשפטי לבעלי דין ולבאי-כוחם. כך, בין היתר, קובעת תקנה 45(5) לתקנות התאמות נגישות לשירות כי אחת הדרכים שבהן ניתן להנגיש את הדיון לבעלי הדין הינה: "מתן זמן סביר בעת הדיון, במידת הצורך, להיוועצות בין האדם עם המוגבלות לבא כוחו, כגון לשם הקראת מסמכים או הסברת ההליך". כמו כן, תקנה 45(12) לתקנות התאמות נגישות לשירות קובעת כי: "ראה שופט או דיין, לפי העניין, בעת דיון כי בעל דין הוא אדם, אשר עקב מוגבלות אינו מבין את ההליך השיפוטי וכי הוא אינו מיוצג על ידי בא כוח מטעמו, ייתן לאדם הסבר בשפה פשוטה לפני הדיון ולאחריו על מהות ההליך, זכויותיו בהליך והחלטות שיתקבלו בו, ורשאי הוא להורות על מתן אחת או יותר מהתאמות הנגישות שבתקנה זו, ובכלל זה להתיר לאדם, על פי בקשתו, להיות מלווה בעת הדיון על ידי אדם מטעמו, אשר יסביר לו את דברי הנוכחים בלשון פשוטה, והכל בהתאם למוגבלותו של האדם ונסיבות העניין; היה אדם עם מוגבלות מיוצג על ידי בא כוח מטעמו ולא התבקשה מראש התאמת נגישות, רשאי שופט או דיין, לפי העניין, להורות על מתן התאמת נגישות, ובלבד שאין בכך כדי לעכב את הדיון". ואמנם, כמתואר לעיל, לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי הקריא לעותרים 1 ו-2 את הסכם הפשרה באיטיות, תוך שניתנה ההזדמנות לעותר 3 לתרגם את הדברים לשפת הסימנים; אלא שבית המשפט ביקש לוודא כי העותרים 1 ו-2 מבינים את תוכן הסכם הפשרה ומסכימים לו, על-ידי כך שגם הם וגם בא-כוחם יחתמו על ההסכם בפניו. משאלו הן הנסיבות, סבורני כי לא ניתן לטעון כי נפגעו זכויותיהם של העותרים 1 ו-2 בשל היעדרו של מתורגמן לשפת הסימנים באולם בית המשפט בעת חתימתם על הסכם הפשרה. ממילא, כאמור, טענות העותרים 1 ו-2 בהקשר זה נטענו – ונדחו, הן במסגרת הערעור על פסק הדין בתביעת הביטול; הן במסגרת ההחלטה שדחתה את בקשתם להארכת מועד לנקיטה בהליך ערעורי. הנה כי כן, סבורני כי לא זו בלבד שנושא הנגשת הליכים משפטיים לבעלי דין ולבאי-כוחם מוסדר במלואו בתקנות התאמות נגישות לשירות, אלא שלא נפל רבב בהנגשת הדיון במסגרתו אושר הסכם הפשרה לעותרים 1 ו-2. משכך, סבורני כי דין העתירה להידחות. סיכומו של דבר: העתירה נדחית בזאת. אין צו להוצאות. ממילא, כלל בקשות ההצטרפות שהוגשו ביחס לעתירה דנן – נדחות בזאת. ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ו (08 יוני 2026). נעם סולברג משנה לנשיא אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט