הועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס נ. יורשי טובה אחימן ז"ל

החלטה בתיק ע"א 756/04 בבית המשפט העליון ע"א 756/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערות: 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס 2. עיירית כ"ס נ ג ד המשיבים: 1. יורשי טובה אחימן ז"ל 2. שמואל אחימן 3. ורדה אחימן 4. גד אחימן ערעור פסלות על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב יפו שניתנה על ידי כבוד השופט נ' ישעיה בעת"מ 1420/03 בשם המערערות: עו"ד ביה בראף (מליכזון) בשם המשיבים: בעצמם פסק-דין לפני ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (השופט נ' ישעיה) לפסול עצמו מלדון בעת"מ 1420/03. 1. בין הצדדים להליך קיימת מחלוקת שעניינה דיני התכנון והבניה. המשיבים הינם בעלי קרקע שלטענתם תוכנית האיחוד והחלוקה מחדש של המערערות פוגעת בזכויותיהם שלא כדין. המשיבים שאינם מיוצגים הגישו תחילה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, והדיון בעניינם הועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (השופט נ' ישעיה). בדיון המקדמי שהתקיים בעניינם (ביום 3.3.2003) קבע בית-המשפט כי על המשיבים להגיש עתירה מינהלית הערוכה על-פי סדרי הדין. לאחר מכן (ביום 1.6.2003) נדונה בקשת המערערות למחוק את העתירה של המשיבים על הסף. בית המשפט נמנע ממחיקת העתירה. תחת זאת הוא קבע כי עיון בה מגלה פגמים פרוצדוראליים רבים, וביקש "להעיר ולהציע לעותרים לשכור לעצמם עו"ד שינהל את המשך הדיונים בעתירה זו בשמם, שכן מדובר בעתירה לא פשוטה ומורכבת ומסופקתני אם העותרים בעצמם, שאינם משפטנים, יוכלו לעמוד בדרישות." העתירה נתבררה מספר פעמים נוספות בדיונים מקדמיים, בהם טענו המערערות כי יש למחוק את העתירה על הסף לאור המשך קיומם של פגמים בכתב התובענה. 2. במהלך הדיון הרביעי (ביום 24.12.2003) הודיעו המערערות כי יסכימו שלא לדון בבקשה למחיקת העתירה על הסף בשלב זה, תוך שמירת טענותיהן למסגרת התשובה שתוגש לגופו של עניין, וזאת על פי הזמן שייקבע בית המשפט לצורך הגשת כתב התשובה. בית המשפט נעתר לכך ומחק את בקשת המחיקה של המערערות, וקבע את סדר הגשת הסיכומים בכתב. אלא שהמשיבים הגישו (ביום 11.1.2004) בקשה לפסילת בית-המשפט. לטענתם, אמר השופט ישעיה במהלך הדיון (ביום 24.12.2003) כי התכוון למחוק את העתירה, וכי רק חזרת המערערות מהבקשה מנעה זאת. כך התבטא עוד לפני שהגיעה לעיונו תגובת המשיבים לבקשת המחיקה, אותה לא יכלו להגיש עובר לדיון לבית המשפט בגין שביתת עובדי בית המשפט. בנוסף, התבטא בית-המשפט לטענתם באופן זה לפני שעיין בעתירתם המתוקנת אותה לא מצא בתיק. בית המשפט נעתר לבקשת הפסילה (ביום 12.1.2004) ללא שביקש את תגובת המערערות, וללא שנימק את עמדתו. מכאן הערעור שלפני. 3. המערערות טוענות כי לא היה מקום לפסילתו של בית-המשפט. לטענתן, עצם העובדה כי ההחלטה נתקבלה במעמד צד אחד מצדיקה את קבלת הערעור. לגופם של דברים טוענות המערערות כי בית המשפט גילה נכונות ללכת לקראת המשיבים, שלא היו מיוצגים, ואין חשש ממשי כי הוא נחוש לפסוק כנגדם. בנוסף, אין למצוא פסול בהמלצותיו של בית המשפט כי המשיבים ישכרו שירותיו של עורך דין, שהן מוצדקות לגופן. לבסוף נפל, לטענתן, שיהוי בהגשת הבקשה לפסלות שהצדיק את דחייתה. המשיבים טוענים כי החלטת בית המשפט היא כדין. הסיבה לפסילתו אינה טמונה, לטענתם, בהמלצות שהופנו כלפיהם לקבל ייצוג, אלא בהתבטאות בית המשפט ממנה עלה כי היה נכון למחוק את עתירתם לפני שחזרו בהן המערערות מבקשתן לעשות כן. 4. לאחר שעניינתי בחומר שלפני ביקשתי (ביום 23.6.2004) מבית המשפט לעניינים מינהליים להעיר את הערותיו לערעור. בית-המשפט ציין כי ההתבטאויות שיוחסו לו על-ידי המשיבים אינן זכורות לו לפרטיהן. עם זאת, ההחלטה להיעתר לבקשת הפסילה הושפעה מהעובדה כי לא היו מיוצגים: "משהתקבל אצלם הרושם כי אני 'נעול' בדעתי לפסוק נגדם בעתירה, בשל דברים או הערות שהערתי במהלך הדיון, כפי שיוחסו לי על ידם, הגעתי למסקנה כי מוטב שאפסול את עצמי מהמשך הדיון בעתירה על מנת שלא יתקבל אצל המשיבים (הבלתי מיוצגים) הרושם (שהוא מוטעה כמובן) כי גורל העתירה נחרץ מראש. לו היו המשיבים מיוצגים ע"י עו"ד, הנוהג להופיע באולמות המשפט והבקי באופן התנהלותם של דיונים מקדמיים בבתי המשפט,..., ספק בעיני לו הייתי נעתר לבקשת הפסילה, ביודעי כי כאיש מקצוע מנוסה, לא היה הוא-בא כוחם – מתרשם יתר על המידה מהדברים שנאמרו ויוחסו לי (אם נאמרו)..." גם תגובת המשיבים הועברה לעיון בית המשפט המחוזי, וזה השיב (ביום 5.8.2004) כי אין בדעתו להוסיף על הערותיו הקודמות לאורה. 5. דין הערעור להתקבל. אכן, לפנינו מקרה של פסילה עצמית של בית-המשפט. במקרה שכזה יש ליתן משקל נכבד לתחושותיו של השופט הסובר כי לא ראוי שיידון בתיק (ע"א 6204/96 עזר נ' גולדבליט, פ"ד נ(2) 745, 747). עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו נמוכה היא מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו (ע"פ 8724/01 קהלני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 930, 937). אלא שבשני המקרים המבחן הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן. כפי שציינתי באחת הפרשות: "השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו" (ע"א 4672/01 Fioa International S.R.L. נ' תכשיטי טוביאס בע"מ, פ"ד נו(2) 385, 388). בנסיבות העניין שלפנינו אין בסיס אובייקטיבי לפסילתו של בית המשפט. השופט ישעיה הבהיר בהערותיו כי הרושם שנתקבל אצל המערערים לפיו דעתו נעולה לפסוק כנגדם אינו נכון. ועיון בעובדות המקרה מעלה כי אלה אכן פני הדברים. בית המשפט בהחלטתו (מיום 24.12.2003) הורה על סדרי הגשת כתבי הטענות של המערערות ושל המשיבים, והתנהלותו לפיה נכון היה לאפשר למשיבים לתקן את עתירתם מראה על פתיחותו לשמוע את טיעוניהם. חששם של המשיבים נעוץ היה בהתבטאות שהשמיע בית המשפט במהלך הדיון המקדמי. אלא שהלכה היא כי התבטאויות של שופט במהלך ההליכים המקדמיים של בירור התובענה, לפני שמיעת טיעוני הצדדים לגופם, ולפני שאלה מביאים את ראיותיהם אינן מבססות, ככאלה, חשש ממשי למשוא פנים (ראו למשל ע"א 8019/03 בזק נ' טאלב (לא פורסם)), מה גם שבמקרה שלפנינו קיים ספק אודות עצם אמירת הדברים. טענות המשיבים אודות נכונותו של בית-המשפט לפסוק בעניינם ללא שעיין בעתירתם המתוקנת, ובתגובתם לבקשת המערערות למחיקתה, הינן דיונית במהותן. הדרך לתקוף החלטות דיוניות אלה היא בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור ולא בטיעוני פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' אלברט (לא פורסם)). ממילא לאחר שהובאה תשומת ליבו של בית המשפט לעתירה המתוקנת ולאור עמדת המערערות בדיון שבפניו לא נמחקה העתירה. על רקע זה אין לפני בסיס אובייקטיבי לפסילתו של בית המשפט וחששם הסובייקטיבי של המשיבים, שהשופט ישעיה ייחס לו משקל רב, אינו יכול להצדיק את פסילתו. הערעור מתקבל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏‏כ"א אב, תשס"ד (08.08.04). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04007560_A04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il