פסק-דין בתיק ע"א 8019/03
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8019/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערערת:
בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. טאלב
אבוקיידר
2. טיקטיינר טמיר בע"מ
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום
בירושלים, מיום 29.6.2003, בת.א. 11192/97, שניתנה
על ידי כבוד השופטת אילתה זיסקינד
בשם המערערת: עו"ד עמוס
תיבי
בשם המשיבה מס' 2: עו"ד ליעד סגל
פסק-דין
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום
בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) מיום 29.6.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א.
11192/97.
1. המערערת הגישה לבית משפט השלום בירושלים
תביעה בגין נזקים שגרמו המשיבים לתשתיות תת קרקעיות שלה (צנרת וכבלים) אשר היו
מותקנים סמוך לציר גדר המערכת ארז-עזה. ביום 28.5.02 נתן בית משפט השלום (כבוד
השופטת א' זיסקינד) פסק דין, לפיו הוכחה אחריות המשיבים, אך לא הוכח גובה הנזק.
בית המשפט המחוזי קיבל (ביום 4.2.03) את הערעור שהוגש מטעם המערערת דנן והחזיר את
הדיון בשאלת הנזק לבית המשפט קמא. בפסק הדין נכתב, בין היתר, כי
"הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא די היה בהן כדי להוביל לקביעת ממצאים כלשהם
בנוגע לסכומי הנזק, או למצער כדי לאפשר לצדדים להשלים את ראיותיהם..." וכי
" הודיית משיב 1 בגובה הנזק במסגרת תיק פלילי שהתנהל נגדו מעבירה את הנטל
התחילי אל כתפו של משיב זה". בית המשפט המחוזי פסק כי "אין מנוס מהשבת
התיק לבית המשפט קמא על מנת שיאפשר למערערת להמציא את כל ראיותיה לענין גובה הנזק
ולמשיבים להגיב לראיות אלה. בפני בית המשפט היו ראיות מספיקות לביצוע אומדן, שאין
אנו יכולים לבצעו בהעדר ממצאים ביחס לראיות אלה".
2. הדיון הוחזר לבית משפט השלום (השופטת א'
זיסקינד) ובמסגרת קדם משפט (ביום 5.5.03) הביע בית המשפט, לטענת בא כוח המערערת,
דעתו כי התביעה תדחה בכל מקרה ולמצער, כי אין בראיות שהובאו כדי להוכיח את התביעה.
בנסיבות אלו הציע בא כוח המערערת כי בית המשפט יעביר את התיק לשופט אחר שידון בו ללא הבאת ראיות נוספות ועל סמך החומר שבתיק. ההצעה סורבה ותחתיה הציע בית המשפט כי התביעה,
ששוויה 40,000 ₪, תסולק בסכום של 5,000 ₪. לפיכך, ביקש בא כוח המערערת שבית המשפט
יפסול את עצמו מהמשך דיון בתיק. לטענת בא כוח המערערת, בית המשפט סרב לרשום בדיון
את הבקשה לפסילתו מלישב בדין. ביום 22.5.03 הגיש בא כוח המערערת בקשת פסילה בכתב, בה
נטען כי בית המשפט קמא חולק על קביעות והחלטות בית המשפט המחוזי, ולמעשה אינו
משלים עם קביעותיו ועומד איתן על דעתו לפיה לא די בראיות שהובאו בפניו (בגלגולו
הראשון של התיק) להוכחת הנזק. נטען כי הבעת הדעה על ידי בית המשפט קמא במקרה דנן
חורגת מן הסביר ומלמדת על גיבוש דעה קדומה, אשר עשויה להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט קמא בבואו לפסוק דינו בתיק.
3. בית המשפט קמא דחה את בקשת הפסילה (ביום
29.6.03) מהטעמים הבאים: ראשית, אמירות בית המשפט הנזכרות בנימוקי המערערת
בבקשת הפסילה הוצאו מהקשרן, ולמעשה הקשרן לא הובא ולא הוצג כלל בגוף הבקשה. הצגת
אופן התייחסותו של בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם אשר אירע בפועל. שנית,
הצעת הפשרה של בית המשפט לא חייבה את מי מהצדדים, ובוודאי שהיא אינה מהווה עילת
פסלות. משנדחתה ההצעה על ידי הצדדים, התקדם הדיון על פי הנחיות בית המשפט המחוזי
בפסק הדין שבערעור, ובית המשפט הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית והראיות האחרות
שבידי הצדדים, כדי לקבוע התיק לשמיעתו. שלישית, לא זכור לבית המשפט כי
הועלתה בפניו בקשה להעביר את התיק להכרעת שופט אחר. מכל מקום, אם עלתה בקשה כזו
ובא כוח המשיבים התנגד לה, הרי שאין לבית המשפט סמכות להעברת התיק לשופט אחר. גם
אם היתה הסכמה כזו, הדבר אינו ראוי וצודק. בכל מקרה, אי הענות לבקשותיה החוזרות של
המערערת להעברת התיק אינה מהווה כלל הבעת דעה לגופו של עניין או עילה לפסלות.
העובדה כי בית המשפט דן בתיק בגלגולו הקודם היתה ידועה גם בבית המשפט המחוזי, וזו
לא מנעה ממנו להחזיר את התיק לאותו מותב. מדובר בסוגיה ניטרלית של קביעת גובה
הנזק, שאין לבית המשפט כל דעה ועמדה בה, שטרם הובאו לגביה ראיות, ורק מסיבה זו
הוחזר התיק לגלגולו השני. רביעית, הודגש כי בית המשפט לא אמר לבא כוח
המערערת כי התביעה תידחה בשנית ומקור הטענה נעוץ, כנראה, באי הבנה. חמישית, הובהר כי בית המשפט לא דן בבקשת הפסילה מיד עם העלאתה משום שפניית בא כוח המערערת בבקשה זו
נעשתה בסוף הזמן שהוקצב לדיון ולאחר מתן החלטה בנוגע להגשת תצהירי עדות ראשית. על
כן איפשר בית המשפט לבא כוח המערערת להגיש בקשת פסילה בכתב. בקשה זו הוגשה לאחר
כשלושה שבועות, מבלי שהוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול. נקבע כי כל הנימוקים שהעלתה
המערערת אינם מלמדים על קיומו של חשש למשוא פנים, או כי ננעלה דעתו של בית המשפט
בדבר הנזק שנגרם באירוע הנטען, בהבדל מכך שלדעת המותב לא הוכח עד כה גובה הנזק.
כמו כן, טעמי המערערת אינם מלמדים כי בית המשפט אינו פתוח לקבל את הראיות שהותר
למערערת להגיש בשלב זה להוכחת גובה הנזק, ומכל מקום לא מתקיימות נסיבות
אוביקטיביות המצדיקות כי המשך הדיון לא יתקיים בפני אותו מותב. כן צוין בהחלטה, כי
בקשת המערערת לבטל את ההחלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית אינה ראויה ואינה
במקומה. גם אם היה נפסל המותב מלישב בדין, הרי שאין לכך מאומה עם החלטתו בדבר הגשת
הראיות על יסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערת עצמה הגישה בינתיים תצהירי
עדות וחוות דעת על פי אותה החלטה, וגם מסיבה זו, אין מקום לבטלה.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת
חוזרת על טענותיה בבקשת הפסילה וטוענת כי את מרבית הטענות העובדתיות בנוגע לאמירות של בית המשפט, מהן למדה המערערת על גיבוש הדעה הקדומה של בית המשפט, אישר בית המשפט בהחלטתו,
אך קבע כי אלה הוצאו מהקשרן. המערערת מתייחסת בערעורה לאמירות מפורשות שנכללו
בהחלטה נשוא הערעור, שאינן מותירות ספק, לטענתה, בכך שבית המשפט אינו משלים עם
קביעת בית המשפט המחוזי בערעור; הראיות שבית המשפט המחוזי ראה בהן "די",
בעיני בית המשפט קמא נחשבו כ"לא ראיות". לטענת המערערת זוהי הוכחה ניצחת
לכך כי לבית המשפט קמא דעה קדומה שראיותיה של המערערת אינן מספקות, בניגוד לקביעת
בית המשפט המחוזי. הנסיבות האמורות מלמדות לא רק על חשש למשוא פנים ולדעה קדומה
אלא דעה קדומה של ממש וקיומו של משוא פנים. בנוסף נטען כי בית המשפט קמא התעלם
מקביעת בית המשפט המחוזי לפיה בשל הודאת משיב 1 בגובה הנזק הנתבע, במסגרת הליך
פלילי שהתנהל נגדו, עבר אליו נטל הראיה. כן סטה בית המשפט קמא מההלכה והדין הנוהג
בבקשות פסלות בכך שלא רק שלא ביטל את החלטתו בעניין הגשת תצהירים, אלא נתן החלטה
בבקשת הפסילה רק לאחר שחלף המועד להגשת תצהירים, באופן שלבא כוח המערערת לא היתה
ברירה אלא להגיש את התצהירים.
5. משיבה מס' 2 מתנגדת לקבלת הערעור. לטענתה, הוגשו בקשות הפסילה והערעור באיחור. לגופו של עניין היא טוענת כי בערעור, כמו גם בבקשת
הפסילה, מוציאה המערערת את דברי בית המשפט המחוזי ובית המשפט קמא מהקשרם ומצטטת
חלקי משפטים. על ידי כך היא מנסה ליצור חיזוק לגרסתה יש מאין. עוד נטען, כי בחינה
מעמיקה של דברי בית המשפט קמא מעלה כי לא רק שבית המשפט לא גיבש דעתו לעניין
סיכויי תביעתה של המערערת, אלא אף הגדיל והתעניין בראיות העתידיות שהמערערת
מתכוונת להביא בפניו.
6. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל
מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן
הצדדים וכי רק חשש ממשי, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות, מקים עילת פסלות (ראו
למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל,
פ"ד לט(1) 446, 558; ע"א 1570/94 שירותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים המלח
בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פ"ד
מד(3) 758, 760). השאלה שיש לשאול היא אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה
שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק
מכור" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות
בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). בנסיבות העניין לא
הצליחה המערערת לבסס חשש זה. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984
קובעת, כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה
ליעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי
הדין". בית המשפט הבהיר כי דבריו, עליהם התבססה בקשת הפסילה, הוצאו מהקשרם
ו/או לא הובנו כהלכה. האמירות אשר בית המשפט קמא מודה שנאמרו על ידו אינן אלא
דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך יעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם המשפט (ראו:
ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף וקרנית (לא פורסם);
ע"א 131/00 מנחם סורפים נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית
בע"מ (לא פורסם)). בית המשפט המחוזי בפסק דינו לא קבע נחרצות
כי היה בראיות כדי לבסס הכרעה בנוגע לגובה הנזק. בפסק הדין המחוזי, חרף ההערות
בדבר דיון הראיות, הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא כדי לפסוק בשאלת גובה
הנזק. העובדה שבית המשפט קמא עמד על שמיעת ראיות מעידה דווקא על כך כי לא
"ננעלה" דעתו.
7. אשר להצעת הפשרה, הרי שהדברים שנאמרו בה
אינם אלא דברים לכאורה במסגרת נסיונותיו של בית המשפט להביא את הצדדים לידי פשרה
(ראו: ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף וקרנית (טרם
פורסם); ע"א 131/00 סורפין נ' אמבר אגודה
שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (לא פורסם)). המדובר בעמדה לכאורה
שהובעה בשלב מוקדם של ההליך בעניין גובה הנזק, בטרם נשמעו ראיות בנושא, ואין בה
כדי להצביע על גיבוש דעתו של בית המשפט או על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול
המשפט.
8. באשר לטענה בדבר התעלמות מקביעת בית המשפט
המחוזי על נטל הראיה, הרי שמדובר בהחלטה שיפוטית, שהדרך לתקיפתה היא באמצעות הגשת
בקשות רשות ערעור או ערעור-על פי סדרי הדין, ולא באמצעות בקשת פסלות או ערעור
פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת – ולא גופו של היושב בדין (ראו:
ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם);
ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא
פורסם)).
9. לבסוף, אין לקבל גם את הטענה כי היה על
בית המשפט לבטל את החלטתו מיום 5.5.03 בעניין הגשת תצהירי העדות הראשית, כיוון
שניתנה לאחר בקשת הפסלות. על פי סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],
תשמ"ד – 1984, על בית המשפט לדון בטענת פסלות עם העלאתה ולפני מתן כל החלטה
אחרת. בהחלטתו ציין בית המשפט כי בקשת הפסלות עלתה לאחר שהדיון כבר הסתיים וההחלטה
בעניין הגשת התצהירים כבר ניתנה. הלכה היא כי גם בבקשת פסלות, על המבקש לשנות
ממצאים עובדתיים שקבעה ערכאת הדיון מוטל נטל כבד (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599). המערערת לא עמדה בנטל זה.
פרוטוקול הדיון, אותו צרפה המערערת, אין בו תמיכה לטענתה כי בקשת הפסלות הובאה
בפני בית המשפט בטרם ניתנה ההחלטה בעניין תצהירי עדות ראשית. המערערת אף לא הגישה
בקשה לתיקון פרוטוקול. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענתה כי ההחלטה בעניין הגשת
תצהירי העדות הראשית ניתנה לאחר בקשת הפסלות. אין בהוראת סעיף 77א(ב) הנ"ל
כדי להביא לביטולן של החלטות שניתנו לפני בקשת הפסילה.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום, ז' בחשון התשס"ד
(2.11.2003).
ה
נ ש י א
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03080190_A01.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il