יהויכין פוקס נ. אלברט קצנלנבוגן

בבית-המשפט העליון רע"א 7551/00 בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המבקש: יהויכין פוקס נגד המשיב: אלברט קצנלנבוגן בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.9.00 בת.א. 2150/99 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז תשס"א (17.6.01) בשם המבקש: עו"ד יעקב בלטר בשם המשיב: עו"ד נסים שלם פסק-דין השופטת ד' דורנר: מכוח סמכותנו על-פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984-, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. המשיב הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאכיפת פסק-חוץ שניתן לטובתו בגרמניה. בתגובתו לבקשה טען המבקש, כי פסק-החוץ נסב על תביעה כספית בסכום הנמוך ממיליון ש"ח, ועל-כן הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש, והחליט לדון בתובענה לגופה. בהחלטתו נקבע, כי בגדרו של הליך לאכיפת פסק-חוץ, בית-המשפט איננו פוסק את סכום החיוב הכספי הנקוב בפסק-החוץ, אלא דן אך בשאלה האם פסק-החוץ ראוי להיאכף בישראל. מסיבה זו, כך נקבע בהחלטה, הסעד המבוקש בתובענה איננו סעד כספי כנטען על-ידי המבקש, אלא דומה באופיו לסעד הצהרתי, שבית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בו מכוח סמכותו השיורית. על החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה שלפנינו. טענתו הייתה כי עם ביטולו של סעיף 9 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח1968- (להלן: החוק), אשר ייחד את סמכות הדיון בהליך זה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, גילה המחוקק את דעתו כי הסמכות מוקנית לכל בית-משפט, בהתאם לסכום החיוב הכספי שצוין בפסק-החוץ. כן טען המבקש, כי עמדה זו אף מעוגנת באגרת דיפלומטית שנשלחה על-ידי משרד החוץ הישראלי לשגרירות גרמניה בישראל, בה נכתב כי לבית-המשפט המחוזי בירושלים לא נתונה עוד סמכות ייחודית להכריז על פסק-דין גרמני כאכיף בישראל. המשיב, מצידו, תמך את יתדותיו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. כן טען הוא, כי ההכרעה האם לאכוף פסק-חוץ מהווה התערבות במעשה ריבונות של מדינה זרה, שלה השלכות ציבוריות ובין-לאומיות, ועל-כן מן הראוי להותיר את הסמכות להחליט בה בידי בית-המשפט המחוזי. המשיב הוסיף וטען, כי לביטולו של סעיף 9 לחוק לא הייתה כל השלכה על הסמכות העניינית לדון בהליך, וכי כל תכלית ביטולו הייתה להקנות סמכות מקומית גם לבתי-משפט מחוזיים שאינם בירושלים. לדעתי יש לקבל את הערעור. לפני ביטולו של סעיף 9 לחוק, היו הוראותיו בבחינת דין מיוחד, הגובר על דיני הסמכות הכלליים. משבוטל הדין המיוחד, חזרו דיני הסמכות הכלליים לקבוע את זהות הערכאה המוסמכת לדון בהליך אכיפתם של פסקי-החוץ. השאלה הניצבת בפנינו היא, איפוא, מהי הערכאה המוסמכת לדון באכיפתם של פסקי-חוץ על-פי דיני הסמכות הכלליים. בעניין זה, הדין עם המבקש. אכן, כל אימת שבית-המשפט מקנה סעד אופרטיבי לבעל-דין, חבויה בהקניה זו גם ההצהרה על זכותו לאותו הסעד. ואולם קיומו של רכיב הצהרתי זה איננו משפיע על אופיו האופרטיבי. עמד על כך ד"ר יואל זוסמן: חייב בית המשפט את הנתבע בתשלום סכום כסף שתבע ממנו התובע, כלולה בחיוב גם הצהרה, אלא שהצהרה זאת היא כמוסה; לא במלים מפורשות מכריז בית המשפט על קיום החוב, אלא מפסק הדין שנתן ובו חייב את הנתבע בתשלום, משתמעת ההצהרה שהנתבע חייב לתובע את הסכום שנפסק לו. [יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה), 555] אכן, באכיפת פסק-דין זר בבית-משפט בישראל יש גם משום הצהרה על תוקפו המחייב כלפי הצדדים. בהצהירו על כך, אין בית-המשפט רשאי להוסיף או לגרוע מן החיובים שנפסקו בו. ראו ע"א 3459/94 I.P. Enterprises INC. נ' מילוזן בע"מ, פ"ד נב(1) 273. אולם בכך, כאמור, אין כדי להפוך את הסעד שניתן להצהרתי גרידא. תובענה לאכיפה של פסק-החוץ הינה תובענה לסעד ביצועי באופיו. נלווית לו האפשרות האופרטיבית לאכוף חיוב כספי, תוך שימוש במערכות ההוצאה-לפועל והאכיפה האזרחיות. בכך נבדל סעד זה מסעד שהוא כל כולו דקלרטיבי, ושכל נפקותו בהצהרה על קיומה של זכות משפטית. ראו: ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד(2) 598; ע"א 555/84 פוקס נ' מנצ'יק (פוקס), פ"ד לט(3) 386. יתרה מזאת: אף לו היה הסעד המבוקש הצהרתי גרידא, הרי שבעובדה זו כשלעצמה, לא היה כדי לשלול את סמכותו של בית-משפט השלום מלדון בתובענה. הסמכות לתת סעד הצהרתי קבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט), הקובע כלהלן: כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו. הנה-כי-כן, כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי, מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-המשפט נקבעת, בכל מקרה קונקרטי, בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש. בפרט, כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שוויה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שוויה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית. מסקנה זו אף מתיישבת עם תכליתם של דיני הסמכות העניינית. הרעיון המונח בבסיסם של כללים אלה הוא שבנסיבות בהן נתבע סעד כספי בסכומים ניכרים, העניין יידון בפני הערכאה הדיונית הגבוהה ביותר. לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו מקור החיוב הכספי שמכוחו קמה עילת התביעה. מקור החיוב עשוי להיות חוזה, שטר, מעשה נזיקין או כל זכות כספית אחרת המוכרת על-פי דין. פסק-החוץ, שניתן בתביעה כספית, מהווה אף הוא מקור חיוב כספי שכזה, ועל-כן הסמכות העניינית בתביעה לאכיפתו נקבעת על-פי סכום החיוב שנפסק בו. ראו זוסמן, שם בע' 67. במקרה שלפנינו, ברי כי לסעד שנתבקש בבית-המשפט בישראל שווי שניתן להערכה כספית - הרי הוא סכום החיוב שנפסק בפסק-החוץ. שווי זה מצוי בענייננו בתחום סמכותו של בית-משפט השלום. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי, ולהורות על העברת תובענת המשיב לבית-משפט השלום המוסמך. כן אני מציעה לחייב את המשיב בהוצאות בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט ת המשנה-לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, ז' בתשרי תשס"ב (24.9.01). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________ העתק מתאים למקור 00075510.L09 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444