I.P.ENTERPRISES נ. מילוזן בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3459/94 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: I.P. Enterprises INC נ ג ד המשיבה: מילוזן בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בהמ' 375/94 שניתן ביום 4.5.94 על ידי כבוד השופט נאמן תאריך הישיבה: י"ח בכסלו תשנ"ח (17.12.97) בשם המערערת: עו"ד איתי גפן בשם המשיבה: עו"ד ישראלה גירון פ ס ק - ד י ן השופט י' טירקל: הרקע 1. בית המשפט המחוזי בניו ג'רסי, ארה"ב, חייב את המשיבה לשלם למערערת סכום של 256,476.86 $ (להלן - "פסק החוץ"). המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה להכריז את פסק החוץ כפסק אכיף בישראל, לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958- (להלן - "חוק האכיפה"). כן ביקשה לחייב את המשיבה בתשלום ריבית "מאז מתן פסק הדין הנ"ל" (הכוונה לפסק החוץ) "עד מועד התשלום בפועל". לבקשתה צרפה המערערת טופס מודפס מראש של פסיקתה לפיה מוכרז פסק החוץ אכיף. בנוסח הפסיקתה נכללו המלים "כמו כן הנני מחייב את המשיבה בריבית המקסימלית על פי דין מאז מתן פסק הדין הנ"ל" (גם כאן הכוונה לפסק החוץ - י.ט.) "עד מועד התשלום בפועל". שופט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' נאמן) חתם על הפסיקתה, אולם מתח קו על המלים שענינן החיוב בריבית. המערערת סברה שהמחיקה, על ידי מתיחת הקו, עלולה להראות "כשלילתה בפועל של הזכות לריבית" ומכאן ערעורה שלפנינו. דין הערעור להדחות מטעמים דיוניים ואף מטעמים שלעצם הענין. הטעמים הדיוניים 2. אשר לטעמים הדיוניים אומר שפסק דינו של בית משפט צריך שידבר במלים, באמירה מפורשת, בלשון בני אדם. מתיחת קו על מלים שנכתבו אין לה משמעות, אלא שתיקה. יכול ששתיקה תהיה "שתיקה מדברת", ביצירה ספרותית, במחזה תיאטרון, או בין הבריות; אולם פסק דין אינו יכול לדבר מתוך השתיקה, "בקול דממה דקה". וכבר נאמר ש"פסק הדין צריך שתכנו יהא מובן על פניו ומתוך מה שאמור בו, גם כשעומד הוא בפני עצמו וללא עיון בפרוטוקול הדיונים והראיות האחרות" (דברי השופט מ' אלון (כתארו אז) בע"א 377/81 פראג' צאלח נבואני נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (4) 726, 728). הפסיקתה שלפנינו, ככל שענינה הריבית, "שותקת". אין בה אלא קו מתוח על מלים. אין לדעת מתוכה מה נפסק בענין זה. אם מבקשים לאמוד את דעתו של בית המשפט יש צורך לעיין בבקשה שקדמה לה. אין זה פסק דין שניתן לערער עליו. זאת ועוד. אפילו מעיינים בבקשה שקדמה לפסיקתה אי אפשר לגלות למה התכוון בית המשפט במתיחת הקו על המלים הנזכרות, אם התכוון לשלול מהמערערת את "הזכות לריבית", או, להיפך, לזכות אותה בריבית. מחד גיסא, ניתן לומר כי אחרי שביקשה המבקשת בפרוש לפסוק לה ריבית יש ליחס למחיקת המלים משמעות של דחית בקשתה. מאידך גיסא, ניתן גם ליחס למחיקה משמעות הפוכה. כידוע, לפי סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- (להלן - "חוק ההוצאה לפועל") מתווספים הפרשי הצמדה וריבית ל"חוב שנפסק ולא שולם על ידי החייב במועד שנפסק או במועד שנקבע לתשלומו בפסק הדין, לפי המאוחר", ללא צורך בהוראה שיפוטית מפורשת; למעט המקרים והסייגים שפורטו שם. (ד' קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך (1996), ע' 255; ד' בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והליכות (מהדורה רביעית, 1997), ע' 98). יתר על כן, לפי תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - "התקנות"), אין צורך לבקש בכתב תביעה הפרשי הצמדה וריבית. מכאן, שמחיקת המלים שהיו בנוסח הפסיקתה באה, אולי, לבטא את כוונתו של בית המשפט, לפיה אין צורך בהוראה מפורשת שלו, הואיל וזכותה של המבקשת לריבית, אם יש לה כזאת, נובעת מן הדין. 3. ראוי לציין כי המערערת הסתפקה בכך שכללה את הבקשה לפסוק לה ריבית בתוך בקשתה להכריז את פסק החוץ אכיף בישראל, בלי שביקשה מבית המשפט להשמיע את טענותיה בענין הריבית לפני מתן פסק דינו. (לענין שמיעת נימוק נוסף ה"דרושה למען הצדק", עיין תקנה 357 לתקנות). היא גם הסתפקה בכך שהניחה על שולחנו מראש טופס מוכן של פסיקתה על מנת שיחתום עליו, בבחינת "כזה ראה וקדש", שלא כמצוות תקנה 198(א) לתקנות, לפיה "על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה" (ההדגשה שלי - י.ט.). כתוצאה מכל אלה באה לעולם פסיקתה "סתומה", שאין להבין את משמעותה. 4. לא זאת בלבד. המערערת לא ביקשה לתקן את הפסיקתה אחרי נתינתה, לפי הוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד1984- (להלן - "חוק בתי המשפט"), על ידי ביטול מתיחת הקו על המלים הנזכרות, או על ידי הוספה מפורשת של חיוב בריבית; אם לדעתה היה מדובר ב"טעות" כמשמעותה בסעיף. (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), סעיפים 697-695). המערערת אף לא נקטה בדרך הדיונית הקבועה בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, לפיה רשאי בעל דין לפנות לראש ההוצאה לפועל כדי לשכנעו לפנות לבית המשפט ולבקש הבהרה, אם לדעתה היה צורך בכך. (ע"א 769/77 מרדכי יוסיפוב נ' אסתר יוסיפוב, פ"ד לב (1) 667, 671-670; רע"א 6856/93 בנימין חוטר נ' גבריאל מוקד, פ"ד מח (5) 785, 789; ד' בר-אופיר, שם, ע' 93-87). הפסיקתה נותרה, אפוא, "סתומה" כשהיתה; שאי אפשר להבין את משמעות מתיחת הקו שבה; שלא תוקנה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט ולא הובהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. אחר הדברים האלה, באה עתה המערערת, כלשונה, "מתוך זהירות שבמהדרין ועל מנת להמנע ממצב שבו תראה מחיקת סעיף 2 הנ"ל כשלילתה בפועל של הזכות לריבית", ומנסה לתקן, בדרך של ערעור, את "הברייה המשונה" שנולדה בעטיה. מבלי לחוות דעה באיזו דרך דיונית היה עליה ללכת כדי לתקן מה שלדעתה עוות, גלוי לעין שאין לפנינו החלטה שיפוטית שניתן לערער עליה. אין כאן אלא מתיחת קו גרידא שכמוה כ"חספא בעלמא" (כינוי לדבר חסר ערך, או שאין לו תוקף משפטי. עיין גיטין, י', ע"ב; בבא בתרא, ל"ב, ע"ב). 5. אכן, יש מקרים שבהם עשויה ערכאת הערעור לזכות את התובע בריבית או בהפרשי הצמדה, או בהפרשי הצמדה וריבית, מקום שהערכאה הראשונה נמנעה מלפסוק אותם, באין בקשה לכך בכתב התביעה; להבדיל ממקרה שבו התכוון בית המשפט לשלול סעד זה בתוקף שיקול דעתו (ע"א 391/88 מנהל עיזבון המנוח משה פיכטנבוים נ' חיה זלישניק ואח', פ"ד מו (4) 311, 315; י' זוסמן, שם, סעיף 129, בע' 165). כפי שהראיתי למעלה, אין בנוסח המונח לפנינו כשלעצמו כדי ללמדנו מה היתה כוונתו של בית המשפט. כן ראוי לציין כי בפרשה שנדונה בע"א 391/88 הנ"ל ראה בית המשפט לטוב לפניו לפסוק הפרשי הצמדה "לנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה" והחשש "כי יגרם עוול בולט לעיזבון". לא נטען לפנינו שזהו המצב כאן. כאמור, די בטעמים דיוניים אלה כדי לדחות את הערעור. הטעמים שלעצם הענין 6. אמרנו שדינו של הערעור להדחות גם לגופו. לענין זה תלויה ההכרעה בתשובה לשאלה אם מוסמך בית משפט בישראל המכריז פסק חוץ כפסק אכיף, לפי חוק האכיפה, להוסיף חיוב לפסק החוץ שאותו הכריז אכיף, לגרוע ממנו חיוב, או לשנותו בכל דרך אחרת. שאלה נוספת היא אם מחילה ההכרזה על פסק החוץ כפסק אכיף, כשלעצמה, את הוראות סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל ובכך מוסיפה עליו חיוב בהפרשי הצמדה וריבית. כפי שאראה להלן, התשובה לשאלה הראשונה שלילית ואילו התשובה לשאלה השניה אינה צריכה להכרעתנו. העיון בלשונו של חוק האכיפה ובמכלול הוראותיו מחייב את המסקנה כי ההכרזה על פסק חוץ כפסק אכיף בישראל היא דקלרטיבית - דהיינו, רק מצהירה על זכויות שקמו מכח פסק החוץ לפני ההכרזה עליו כאכיף; ההכרזה איננה קונסטיטוטיבית - דהיינו, איננה יוצרת זכויות שאלמלא פסק החוץ לא היו קיימות. כך נתפרש חוק האכיפה בפסיקת בתי המשפט. נאמר כי: "הרעיון המונח ביסוד חוק האכיפה הוא כי פסק זר, גם אם הוא כשר ומוסמך מכל הבחינות, אינו יכול להיות בעל תוקף מיידי בארץ, ואין הוא יכול מכוח עצמו להיות מבוצע במשרד ההוצאה- לפועל. התוצאה היחידה של הכרזת פסק-חוץ כאכיף היא, שדינו לעניין ההוצאה-לפועל כדין פסק דין שניתן בישראל (סעיף 10 של החוק). מסתבר איפוא שהצורך באכיפה הוא אך ורק לעניין ביצועו של הפסק, ודומה בקשת אכיפה למעין בקשה למתן סעד הצהרתי שיכיר בפסק-דין-חוץ כפסק-דין שניתן להוצאה-לפועל במדינת ישראל." (דברי השופט מ' עציוני בע"א 665/72 מטה חאן (כריסטופילקו) נ' איוון ליונל שוויבל, פ"ד כז (1) 690, 693. ההדגשות שלי - י.ט.). זאת היתה גם עמדתו של בית המשפט בערעור שבו נטען כי פסק החוץ שהוכרז אכיף בישראל בוטל אחרי ההכרזה על ידי בית המשפט הזר שנתן אותו. נאמר שם: " --- כי פסק הדין הישראלי אינו אלא מכריז על אכיפתו של פסק החוץ, ומשחדל פסק החוץ להתקיים, ממילא אין עוד "פסק-דין" בנמצא ---" (דברי הנשיא מ' לנדוי בע"א 282/79 M. Dankner snd Sons Ltd. ואח' נ' ויליאם ספילקי, פ"ד לו (1) 775, 778. ההדגשות שלי - י.ט.). (לעיון נוסף בסוגיה עיין מאמרו המקיף של פרופ' ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ עיוני משפט ד (תשל"ג) 509; ה (תשל"ו) 38). 7. אולם, היו גם מי שסברו אחרת, בעקבות פסק דין שבו נאמר: "שבית המשפט בבואו לאכוף פסק חוץ אינו צמוד באופן נוקשה למציאות, כפי שהתקיימה במועד פסק החוץ דוקא, אלא יכול הוא להתחשב בשינוי נסיבות בשל ארועים, שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין, אך זאת רק ככל שהדבר נדרש לשם בחינת התנאים המוקדמים, הנדרשים על פי החוק לשם אכיפת הפסק, ולא מעבר לכך." (דברי השופט ד' לוין בע"א 555/84 חיים פוקס נ' עדנה (פוקס) מנצ'יק, פ"ד לט (3) 386, 389). הובעה דעה שדברים אלה מתיישבים עם פירוש אחר של חוק האכיפה, לפיו אין הפסק המכריז דקלרטיבי דוקא אלא גם יוצר זכויות (ס' וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו (1996), בע' 139-136; וכן מאמרה "על סופיות בפסקים זרים" משפטים י"ח (תשמ"ח), 35, בע' 79-78). דעה זאת אינה מקובלת עלי. ההכרה של בית המשפט הישראלי בשינוי נסיבות שהיה אחרי נתינתו של פסק החוץ ולפני הכרזתו אכיף - שנגרם עקב ביטולו של פסק החוץ במדינת נתינתו (כפי שהיה המצב בע"א 282/79 הנ"ל), או על ידי הסכם בין בעלי הדין (כפי שהיה המצב בע"א 555/84 הנ"ל), או בדרך אחרת - אינה אלא הצהרה על השינויים שחלו בפסק החוץ, הנעשית אגב הכרזתו אכיף. אין כאן יצירה, בדרך של הוספת חיוב על החיוב "המקורי" שבפסק החוץ, בדרך של גריעת חיוב ממנו, או בדרך אחרת, אלא, כביכול, "עדכון" של פסק החוץ המקורי. (השווה ע"א 267/78 לידיה בלפור נ' איסר בלפור, פ"ד לג (1) 375; ד' בר-אופיר, שם, בע' 96א - 96ב). 8. מאלף להשוות בין המשמעות של הכרזת פסק חוץ אכיף לבין המשמעות של אישורו של פסק בוררות, לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן - "חוק הבוררות"). הצד השווה שבין שני ההליכים הוא שמטרתם להכשיר את הפסק כך שניתן יהיה לאכוף אותו על ידי לשכת ההוצאה לפועל. דמיון נוסף ביניהם הוא בכך שתהליך ה"הכרזה" או ה"אישור" הוא, בדרך כלל, תהליך "טכני" כמעט, שבמהלכו רק נבדקים תנאי כשירות מסויימים. (על ההבדל בין הרשות השיפוטית שנתנה את הפסק המקורי, לבין הרשות השיפוטית המאשרת אותו, לענין אופי שיקול הדעת של כל אחת מהן, עיין בר"ע (ב"ש) 150/94 יעקב עובד ואח' נ' עטר ובניו בע"מ ואח', דינים מחוזי, כו (3), 22, סעיף 2). ההבדל העיקרי בין שתי ההצהרות הוא בכך שלפי סעיף 24 לחוק הבוררות רשאי בית המשפט לא רק לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, אלא הוא רשאי גם "להשלימו, לתקנו, או להחזירו לבורר" על פי העילות שפורטו שם (עיין גם סעיפים 22 ו26-(ב) לחוק הבוררות). אין הוראות דומות בחוק האכיפה. גם בכך, דומני, תמיכה בפרשנות הרואה בפסק המכריז על פסק החוץ אכיף פסק הצהרתי גרידא. ניתן גם לומר שהכרזה לפי חוק האכיפה דומה לצו ירושה, לפי סעיף 66 לחוק הירושה, תשכ"ה1965-, המצהיר על זכויות שקמו עם מותו של המנוח שאינו יוצר זכויות שלא היו בעולם לפני נתינתו של צו הירושה. ראוי לציין שגם מן הדיוק בלשונם של סעיפי חוק האכיפה וחוק הבוררות ניתן ללמוד לעניננו. לפי סעיף 10(א) לחוק האכיפה "פסק חוץ שהוכרז אכיף, דינו לענין הוצאה לפועל כדין פסק שניתן כדין בישראל". לעומתו, לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות, פסק בוררות שאושר "דינו לכל דבר --- כדין פסק דין של בית המשפט". (ההדגשות שלי - י.ט.). משמע, שאין דינו של פסק החוץ שהוכרז אכיף כדין פסק דין של בית משפט ישראלי לכל דבר, אלא רק לענין הוצאתו לפועל. 9. המסקנה העולה מאלה היא שכל פועלה של הכרזת פסק חוץ אכיף הוא שהפסק נעשה ראוי לבוא בשעריה של המדינה. זאת ותו לא. כאותו אביר שניתן לו היתר להכנס למצודה, שכניסתו אינה עוטה עליו שריון נוסף או נותנת בידיו נשק שלא היה בידיו לפני כניסתו. הכרזתו של פסק החוץ אכיף אינה מוסיפה לו דבר, אין היא גורעת ממנו ואין היא משנה אותו בדרך אחרת. הוא נשאר פסק חוץ - שניתן, אמנם, להוציאו לפועל בישראל - אולם אין הוא משנה את פניו והופך להיות פסק דין ישראלי, כמו פסק דין שניתן על פי תובענה שהוגשה בישראל. הכרזתו של פסק החוץ אכיף אינה משנה, אפוא, את פניו ואינה הופכת אותו להיות פסק דין ישראלי, כמו פסק דין שניתן על פי תובענה שהוגשה בישראל. האם חלות על פסק חוץ שהוכרז אכיף הוראות סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל? 10. באי כח בעלי הדין טענו בהרחבה, בסיכומי הטענות שהגישו בכתב, כל אחד לשיטתו, לגבי השאלה אם הוראות סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל חלות על פסק חוץ שהוכרז אכיף. שאלה זאת היא ענין לראש ההוצאה לפועל לענות בו ולפיכך אין צורך שניתן עליה את דעתנו. סיכום 11. ראינו שדינו של הערעור להדחות הן מטעמים דיוניים והן מטעמים שלעצם הענין. אעיר כי תוצאה זאת, לאור הנמקותיה העניניות, רצויה גם מבחינה נוספת, שהיא אחידות הביצוע של פסק החוץ במדינות שונות. טוב לו לפסק חוץ שלא ישנה פניו לפי המדינה שבה הוא נאכף וכי מקור החיובים שבו ינבע רק במדינה שבה ניתן. ראוי לציין, לענין זה, כי אילו היתה בידי המערערת החלטה של בית המשפט הזר המוסיפה ריבית על החיוב שבפסק שהוכרז אכיף, מיום שנתן אותו ועד לתשלום בפועל, ואילו הגישה אותה לבית המשפט שהכריז על הפסק אכיף, היתה, כנראה, זוכה בריבית (לפי העקרון שנקבע בע"א 282/79 הנ"ל). גם הוראת דין של מדינת נתינתו של פסק החוץ המחייבת בתשלום ריבית - הנלוית לפסק החוץ כמו החיובים המלווים פסק דין ישראלי לפי הוראת סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל - היתה יכולה אולי לעמוד למערערת, אילו הוכיחה שיש כזאת. אולם, משבאה ריקם לבית המשפט, דינה לצאת ריקם. 12. לפיכך אני מציע כי ערעורה של המערערת יידחה וכי תישא בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים לדחיית הערעור מן "הטעמים שלעצם העניין", שבפיסקאות 9-6 לפסק-דינו של חברי השופט טירקל. בהכריזו על פסק-חוץ כפסק אכיף, לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958-, אין בית המשפט מוסמך להוסיף על חיוביו של פסק החוץ, וכנראה כי אינו מוסמך אף לגרוע מחיוביו או לשנותו בדרך אחרת. מכאן נובע, שאם ביקשה המערערת לזכות בתוספת ריבית על הסכום בו חויבה המשיבה לפי פסק החוץ, מן היום בו ניתן פסק החוץ, היה עליה לשכנע את בית המשפט המחוזי כי הזכות לכך צומחת לה מפסק החוץ גופו, או (כפי שמעיר השופט טירקל בפיסקה 11 לפסק-דינו) מדין המקום שבו ניתן פסק החוץ, או מפסק-חוץ נוסף שניתן בעקבות פסק החוץ נשוא האכיפה. זאת המערערת כלל לא ניסתה לעשות, לא בפני בית המשפט המחוזי ואף לא בפנינו. נמצא שגם לנוכח הנחתה - שעליי היא מקובלת - כי במוחקו מנוסח הפסיקתה, שהוגשה לחתימתו, את הפיסקה המתייחסת לחיוב בריבית, גילה בית המשפט את דעתו כי יש לדחות את בקשתה לפסיקת ריבית, דין ערעורה כנגד החלטה זו להידחות לגופו, ולאו דווקא מ"טעמים דיוניים". עוד אוסיף שכחברי השופט טירקל אינני רואה מקום לנקיטת עמדה בשאלה אם הכרזתו של פסק-חוץ כאכיף מחילה עליו את הוראות סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-. שאלה זו טרם הועמדה על-ידי המערערת להכרעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהחלטתו בסוגיה זו עשויה להקים עילה לערעור לפני בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: דין ערעור זה להידחות. באשר לנימוקים לדחייתו נפלה מחלוקת בין חבריי השופט י' טירקל והשופט א' מצא. הראשון בדעה כי יש לדחות את הערעור הן מטעמים דיוניים הן מטעמים מהותיים. השופט א' מצא גורס כי יש לדחות את הערעור לגופו ולאו דווקא מטעמים דיוניים. גם אני סבור כי יש לדחות את הערעור לגופו, אך מן הראוי להרחיב דברים על ההיבט המהותי. 1. תחילה ההיבט הדיוני: המערערת בבקשתה בבית משפט קמא להכריז על פסק החוץ שניתן בניו-ג'רסי, ארה"ב, כפסק אכיף בישראל תבעה לחייב את המשיבה "בריבית מאז מתן פסק הדין הנ"ל עד מועד התשלום בפועל". המשיבה לא הגישה כל תשובה לבקשת ההכרזה. לפי בקשת מזכירות בית המשפט קמא צירפה המערערת לבקשתה נוסח של פסיקתא, בו הופיע סעיף 2 בזו הלשון: "כמו כן, הנני מחייב את המשיבה בריבית המקסימלית על פי דין מאז מתן פסק הדין הנ"ל עד מועד התשלום בפועל". בסעיף 3 של הפסיקתא "המוצעת" הופיע אישור של עיקול זמני על נכסי המשיבה. 2. השופט חתם על נוסח הפסיקתא, אך מחק בכתב ידו - בציון חתימה בראשי תיבות של שמו - את הסעיפים 2 ו3- בנוסח המוצע של הפסיקתא. הערעור שלפנינו הוא על מחיקת סעיף 2 הנוגע לפסיקת הריבית. צודק חברי השופט י' טירקל בהערתו כי מן הראוי היה שהפסיקתא תיערך, כמצוות תקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, על סמך ההחלטה של בית המשפט. במקרה הנדון השופט חתם על הפסיקתא כאילו היא גם החלטה, כלומר, הפסיקתא היא בעת ובעונה אחת הן החלטה הן פסיקתא. על כך אין לבוא בטרוניה למבקשת שהכינה את נוסח הפסיקתא על פי בקשתה של מזכירות בית המשפט. מן הראוי היה כי השופט קמא יכתוב תחילה החלטה בדבר הבקשה שהוגשה לו ורק לאחר מכן ייערך נוסח הפסיקתא. בדרך זו היינו יודעים במישרין ועל יסוד מלים מפורשות מה גורל הבקשה לפסיקת הריבית. 3. אולם, בניגוד לדעתו של חברי השופט י' טירקל, דעתי היא כי גם מחיקת סעיף 2 מן הפסיקתא אינה משאירה ספק כי הבקשה לפסיקת ריבית נדחתה על ידי השופט. למעשה ביקשה המבקשת לפסוק ריבית לשתי תקופות נפרדות; האחת: ממועד מתן פסק הדין הזר ועד למועד פסק הדין הישראלי המכריז על אכיפת פסק-החוץ ("התקופה הראשונה"), והאחרת: ממועד מתן פסק הדין הישראלי ועד למועד התשלום בפועל ("התקופה השניה"). אין כל ספק, כי במחיקת סעיף 2 של הפסיקתא נדחתה הבקשה לפסיקת ריבית עבור התקופה הראשונה. שונה המצב לגבי התקופה השניה. אמנם, גם לגביה משמעות המחיקה אינה טעונה, לדעתי, בירור נוסף, אך מטעם אחר לחלוטין. לפי סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א1961-, לא הייתה לשופט קמא בכלל סמכות לפסוק ריבית לתקופה לאחר מתן פסק דינו. אכן, עד לשנת תשמ"ט, עמד בתוקפו סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, אשר קבע כי: (א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה - או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד יום התשלום; בהוצאות משפט - מיום הוצאתן עד התשלום; בשכר טרחה של עורך דין - מיום מתן הפסק עד התשלום; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשות שיפוטית שפסקה סכום כסף לבעל דין עקב אבדן השתכרות והוצאות בעתיד, תפסוק ריבית מיום פסק הדין אם נפסק סכום חד-פעמי, ומיום כל תשלום ותשלום אם נפסקו תשלומים עיתיים. והדין היה כי רשות שיפוטית רשאית לפסוק ריבית והצמדה גם לגבי "התקופה השניה", דהיינו מיום מתן הפסק ועד לפרעון הסכום הפסוק בפועל. אולם, חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 8), התשמ"ט1989-, אשר חוקק את סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל (ס' 3 לחוק המתקן), תיקן גם את סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה (ס' 12(3) לחוק המתקן), כך שכיום נוסח הסעיף שונה - (א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה - או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט - מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר טרחה של עורך דין - מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר. בסעיף זה, "מועד הפרעון" - המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר. (ההדגשות שלי - י.א.) נמצא כי תיקון מס' 8 לחוק ההוצאה לפועל שינה את דיני הריבית בארץ. נעשתה הפרדה בין התקופה הראשונה לבין התקופה השניה. הראשונה - מטופלת בחוק פסיקת ריבית והצמדה, ולגביה רשאי השופט שדן בעניין לפסוק את גובה הריבית לפי השיעור שקבוע בחוק או שיעור אחר, אם הובאו ראיות לסטיה משיעור הריבית הקבוע בחוק (ראה סעיפים 4-1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, וכן ע"א 397/90 האחים ליפשיץ נ' ברק (טרם פורסם)). לעומתה, הריבית לתקופה השניה מתוספת באופן אוטומטי לחוב הפסוק על פי הוראת סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל. לכן, החל מתיקון מס' 8 לחוק ההוצאה לפועל השופט אינו מוסמך עוד לפסוק ריבית כלשהי על התקופה השניה. קיימים שני חריגים המאפשרים לבית המשפט לפסוק ריבית בתקופה השניה. האחד, על פי סעיף 10א(ב) לחוק ההוצאה לפועל, המסמיך את בית המשפט להפחית את שיעור הריבית בתקופה השניה בהתמלא תנאים מסויימים. החריג השני עולה מהוראת סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, המורה לרשות שיפוטית לפסוק ריבית מיום פסק הדין ואילך על סכום כסף שנפסק לבעל דין עקב אבדן השתכרות והוצאות בעתיד. הוראה זו קדמה לתיקון מס' 8 האמור ונקבעה בזמנה (בתיקון משנת תשל"ו) על רקע חקיקתי שונה, וספק רב אם יש צידוק בהמשך קיומה לאור חקיקת סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל. מן האמור עולה כי, בהנחה שהשופט התכוון לחיוב הריבית לפי הדין המקומי, דהיינו לפי סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל, המחיקה הייתה מחוייבת המציאות בשל חוסר סמכות לקביעת ריבית על התקופה השניה, כמוסבר לעיל. 4. משמעות הפסיקתא היא איפוא הבאה: הבקשה של המבקשת לפסיקת ריבית לתקופה הראשונה נדחתה לחלוטין; הבקשה לפסיקת ריבית לתקופה השניה נדחתה בשל הוראת סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, השוללת מבית המשפט את הסמכות לפסוק ריבית לתקופה זו. נמצא, כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה הפסיקתא, על מחיקתה, ברורה די-צורכה, ולא היה מקום (ואף לא היה ניתן) לבקש תיקון טעות לפי הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-; כמו כן לא היה צורך להבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. 5. העולה מן האמור כי לפנינו החלטה שיפוטית, שעקרונית ניתן לערער עליה. מסקנה זו מחייבת אותי לעסוק בשאלה המהותית של נכונות ההחלטה. עובדה היא כי חוק אכיפת פסקי-חוץ אינו עוסק בשאלת הריבית שיש לפסוק בנוגע לחוב שנפסק בפסק הדין הזר. אין הוראה לא לתקופה הראשונה (ממתן פסק הדין הזר ועד להכרזתו שהוא אכיף) ולא לתקופה השניה (מהכרזתו כאכיף ועד לתשלום בפועל). כל מה שנאמר בחוק הוא כי "פסק-חוץ שהוכרז אכיף, דינו להוצאה לפועל כדין פסק שניתן כדין בישראל" (סעיף 10(א) לחוק). 6. תחילה שאלת הריבית לגבי התקופה הראשונה. מסכים אני עם חבריי כי הזכות לריבית על החוב שנפסק בפסק-החוץ עד להכרזת האכיפה בישראל תלויה בדין הזר. כך היא ההלכה המסורתית במשפט האנגלו-אמריקאי. לכן, בהנחה כי פסק-החוץ לא קבע בעצמו את שיעור הריבית לתקופה לאחר מתן פסק הדין - כפי שקרה במקרה הנדון - על המבקש להוכיח לבית המשפט הישראלי כי לפי הדין של מקום פסק-החוץ מתוסף על החוב הפסוק שיעור ריבית ידוע. בהעדר הוכחה חיובית על הריבית, אף אין להיזקק בחזקת שוויון הדינים, ודין התביעה לריבית להידחות. אמנם, בפסק-דין ישן בארה"ב החליט בית המשפט של קליפורניה כי ניתן להיעזר בחזקה זו בסוגיית הריבית: Murphy v. Murphy, 78 P. 1053, 1054 (1904). אולם, לדעתי, נוכח השוני הברור בין הדינים בסוגיה טכנית זו, הנוגעת לריבית על חוב פסוק במטבע זר, אין להיזקק לחזקת שוויון הדינים. ראה סעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה. לכן, דרושה הוכחה חיובית על מהות הדין הזר. עם הוכחה מעין זאת, יכריז בית המשפט הישראלי על אכיפתו של פסק החוץ בתוספת שיעור הריבית לפי הדין הזר. 7. ברוח זו נאמר על ידי בית המשפט העליון בקנדה בפרשת Livesley v. Horst Co. [1924] S.C.R. 605, 610, [1925] 1 D.L.R. 159, 163: The principle upon which [foreign] judgments are enforced by the English courts... is that the judgment of a court of a competent jurisdiction gives rise to a legal obligation to pay the judgment debt; and, in an action upon such a judgment in an English court, interest, if by the law of the judgment itself it carries interest, is treated as an integral of the judgment debt, and the rate is accordingly calculated in conformity with the requirements of that law, whatever that rate may be. If no interest is given by the foreign law, none can be recovered in an action on the judgment in an English court unless, of course, interest being specified in the judgment, is, by the terms of the judgment itself, part of the judgment debt. דברים אלה נאמרו אמנם לא במסגרת בקשה להכרזה על פסק זר כפסק אכיף, במובן חוק אכיפת פסקי חוץ שלנו, אלא במסגרת החלופה של תביעה על יסוד פסק דין זר. אולם, לצורך זכות הריבית אין, לדעתי, לעשות הבדל בין שתי האפשרויות. 8. לגבי התקופה השניה, דהיינו: מיום ההחלטה המכריזה על פסק החוץ כאכיף ועד לתשלום החוב הפסוק בפועל, קיימים שני פתרונות אפשריים: או שהריבית המקורית לפי הדין הזר תמשיך לחול על החוב הפסוק, או שמעת מתן ההכרזה תחול הריבית לפי דין מקום ההכרזה. חברי השופט י' טירקל קישר את פתרון הסוגיה לשאלה העקרונית אם ההכרזה על פסק-החוץ היא דקלרטיבית או קונסטיטוטיבית-יצירתית. מאחר שלדעתו ההכרזה היא הצהרתית בלבד, אין להוסיף על פסק החוץ חיוב כלשהו, כולל חיוב ריבית. מסקנה זו אינה משתנית מכוח סעיף 10(א) לחוק האכיפה, משום שדימויו של פסק החוץ כפסק דין שניתן כדין בישראל מתייחס באופן בלעדי להליכי הוצאה לפועל. 9. חולק אני על חברי הן בהנחה העקרונית הן בהבנת סעיף 10(א) לחוק האכיפה. תחילה לשאלה העקרונית של מהות ההכרזה. לטעמי ההבחנה בין אקט שיפוטי הצהרתי לאקט שיפוטי קונסטיטוטיבי-יוצר מחטיאה במידה רבה את השאלה העניינית. ראשית, כל החלטה שיפוטית היא, מבחינה נורמטיבית, אקט יוצר, משום שבית המשפט בהחילו נורמה כללית יותר יוצר נורמה אינדיבידואלית. שנית, פסק דין של מדינה זרה נעדר לחלוטין תוקף נורמטיבי כל עוד הוא לא נקלט על ידי המערכת הנורמטיבית של המדינה האחרת בה מבקשים לאכוף אותו או להכיר בו. נמצא, כי פעולת ההכרזה היא בהכרח קונסטיטוטיבית-יוצרת, משום שבהעדרה פסק החוץ נעדר כל תוקף. המשמעות היוצרת הזאת של ההכרזה אינה נגרעת גם אם נכנה את ההכרזה עניין של הצהרה. 10. מן האמור עולה כי ההבחנה בין פעולה הצהרתית לקונסטיטוטיבית אינה מבטאת כראוי את הבעייה שהיא באה לפותרה. השאלה העניינית היא מהו מעמדו של פסק חוץ לאחר שהוא נקלט לתוך המערכת המשפטית המקומית. שאלה זו נוגעת למספר מישורים, כגון: האם פסק החוץ מתנתק לחלוטין מן המערכת ממנה הוא נקלט, או שמא נשאר הוא קשור לדינים מסויימים של מערכתו? במלים אחרות וביתר דיוק, האם הדין המקומי קולט יחד עם פסק החוץ גם דינים נוספים הנוגעים, למשל, להמשך תקפותו של הפסק? ובהקשר שלנו, האם דין הריבית לאחר ההכרזה נשאר הדין הזר? מהם הדינים המקומיים החלים על פסק החוץ לאחר ההכרזה? מה, למשל, בעניין שאלת הבהרה לגבי פסק-החוץ או תיקון טעות? ראה ס' וסרשטייו פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו (ירושלים, תשנ"ו) 139-132. בניגוד לדעת המחברת, סבור אני כי אין לפתור בעיות אלה על ידי הדיכוטומיה המושגית של תפיסה הצהרתית לעומת תפיסה קונסטיטוטיבית. לדעתי, עדיפה דרך פרגמטית יותר, המתרכזת בכל שאלה ושאלה לחוד תוך נסיון לפותרה לפי עניינה. אין זאת אומרת שאין לשאוף לפתרון אחיד בשאלות זהות או דומות. 11. אין זה מתפקידנו כאן לפתור את מכלול הבעיות הנזכרות. נצטמצם לשאלת הריבית לאחר הכרזת פסק החוץ כאכיף. כלומר, האם ההכרזה מנתקת את פסק החוץ מדיני הריבית של מדינתו שלו או שמא הדין הישראלי קולט את הפסק יחד עם דיני הריבית המקוריים? הסתכלות בשיטת המשפט האנגלי תגלה לנו כי הפתרון המסורתי הוא שמיום ההכרזה - או ביתר דיוק כפי כינוי הפעולה שם: מיום הרישום (registration) - חלים דיני הריבית של מקום הרישום. ראה את מעשה החקיקה האנגלי המקביל לחוק האכיפה שלנו: Foreign Judgments (Reciprocal Enforcement) Act 1933, s. 2(2): Subject to the provisions of this Act with respect to the setting aside of registration - (a) a registered judgment shall, for the purpose of execution, be of the same force and effect; and (b) proceedings may be taken on a registered judgment; and (c) the sum for which a judgment is registered shall carry interest; and (d) the registering court shall have the same control over the execution of a registered judgment; as if the judgment had been a judgment originally given in the registering court and entered on the date of registration.... 12. בעניין הריבית, חוק אנגלי זה לא ביטא אלא את ההלכה המסורתית של המשפט המקובל כפי שבאה לידי ביטוי, למשל, בפרשת Hawksford and Renouf v. Giffard (1886) 12 A.C. 122, לפיה על בית המשפט, הפוסק על פי פסק חוץ, להוסיף ריבית מקומית (רק) מתאריך פסק דינו. במקרה הנדון התבסס בית המשפט ב-Jersey על חוב פסוק באנגליה שקבע שיעור ריבית בשיעור 4%. שיעור הריבית בג'רסי היה 5%. מועצת המלך קבעה בערעור על פסק הדין של בית המשפט בג'רסי כי מן הדין היה לשנות את שיעור הריבית על החוב הפסוק באנגליה רק מתאריך פסק הדין בג'רסי ולא למפרע מתאריך הפסק האנגלי. עד לתאריך פסק הדין בג'רסי חל שיעור הריבית של אנגליה. 13. יצויין כי דין שונה חל באנגליה במסגרת ה- Civil Jurisdiction and Judgments Act 1982, s. 7 לגבי פסקי דין של מדינות החתומות על אמנת בריסל משנת 1968 או על אמנת לוגנו משנת 1988. לפי חוק זה יכול המבקש את רישומו של פסק דין זר (ממדינת אמנה) להוכיח כי לפי דין מקום הפסק מגיע לו שיעור ריבית ידוע על החוב הפסוק מתאריך מסוים. שיעור זה יירשם עם פסק הדין הזר וריבית בשיעור זה יתוסף לחוב עד לפרעון בפועל. 14. בהעדר הוראה מפורשת אחרת בחוק שלנו, אני בדעה כי יש לאמץ את גישת המשפט המקובל האנגלי, כפי שבאה לידי ביטוי גם בחוק משנת 1933 המקביל לחוק האכיפה שלנו. המסקנה היא כי על פסק חוץ שהוכרז אכיף לפי חוק האכיפה מתוספת ריבית על החוב הפסוק בהתאם להוראות הדין הישראלי החל על פסק דין ישראלי. זוהי, לדעתי, המשמעות של סעיף 10(א) לחוק האכיפה. באשר לשאלת תחולתו של סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל על פסק-חוץ של חוב פסוק במטבע זר, אני מסכים עם חבריי כי שאלה זו טרם הועמדה על ידי המערערת להכרעתו של ראש ההוצאה לפועל, ולכן אין מקום להכריע בה כעת. 15. המסקנה העקרונית העולה מן האמור היא הבאה: עד לתאריך ההכרזה דין הריבית על החוב הפסוק הוא הדין הזר; מתאריך ההכרזה ואילך חל הדין הישראלי. ומן העקרון למקרה הנדון: מאחר שהמערערת לא הוכיחה - אגב בקשתה להכריז את פסק החוץ אכיף - את זכותה לריבית על החוב הפסוק לפי דיני ניו-ג'רסי, בית המשפט קמא דחה בדין את בקשתה לפסוק ריבית מתאריך מתן פסק הדין בניו-ג'רסי. מאחר ופסיקת ריבית על פסק דין ישראלי הוא עניין של הוצאה לפועל, בדין נהג בית משפט קמא שלא נעתר לבקשה לקבוע בעצמו את הריבית. מטעמים אלה דין הערעור להידחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, כ' בשבט תשנ"ח (16.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94034590.M01 /מפ