שמעון חדד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7007/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7007/11 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: שמעון חדד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בקרית-גת (השופטת ר' בן יששכר שורץ), מיום 22.9.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בתת"ע 5042-03-10 בשם המערער: עו"ד ברוך בן יוסף פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (השופטת ר' בן יששכר שורץ) מיום 22.9.2011 שלא לפסול עצמו מלדון בתת"ע 5042-03-10. 1. למערער ניתן דו"ח תנועה בגין נסיעה בדרך לא עירונית במהירות גבוהה מהמותר, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בעקבות בקשתו להישפט, הוגש נגד המערער כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה בקרית גת. עם תחילת משפטו ביום ה-12.7.2010 טען המערער כי לא נהג ברכב בשעה בה בוצעה העבירה, וכי יש בידיו ראיות כי מזכירתו לשעבר היא שנהגה ברכב באותו יום וביצעה את עבירת התנועה, בדרכה לסניף בנק בבאר שבע. המזכירה זומנה לדיון העוקב, והכחישה כל קשר לאירוע. בעקבות כך ביקש בא-כוח המערער שבית המשפט יסייע בידו בהוצאת צווים, שיורו לגורמים שונים הממוקמים בסביבתו הקרובה של הבנק להמציא תמונות המתעדות את כלי הרכב ואת נהגו בטווח הזמן הרלוונטי. בית המשפט נעתר לבקשה והוציא את הצווים האמורים. עם זאת, הבהיר בית המשפט בהחלטתו כי אין בדעתו לנהל את פרשת ההגנה במקום ההגנה וכי על המערער לשאת בעלויות הכרוכות בהוצאת הצווים, ככל שישנן כאלו. יומיים עובר לדיון שנקבע ביום 11.1.2011 הגיש בא-כוחו של המערער בקשה לדחיית הדיון, מהטעם שהראיות שעתר לקבל לא הגיעו לידיו. התברר, כי המערער כלל לא מסר את צווי בית המשפט לגורמים אליהם הופנו, בסוברו כי מזכירות בית המשפט היא האחראית לעשות כן. לאחר שבקשתו לדחיית הדיון נדחתה, התייצב בא-כוח המערער לדיון בהעדר המערער, וביקש כי לחלופין תקוים באותו יום פרשת התביעה בלבד, וכן כי תישמע עדות המזכירה, אף שזו זומנה כעדת הגנה. את העדר התייצבות המערער נימק בא-כוחו במחלה, אף כי לא היה בידו כל אישור רפואי המאמת את הטענה. התביעה התנגדה לפיצול פרשת ההוכחות וכן התנגדה לדחיות נוספות בהליך. בית המשפט, בהחלטה מפורטת ומנומקת, החליט לקיים את פרשת ההוכחות כסדרה ובתום שלב ההוכחות – שכלל את עדותה של המזכירה וכן את חקירתה הנגדית בידי התביעה – הרשיע את המערער, בהעדרו, וגזר את דינו. 2. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יבוטל פסק דינו של בית משפט השלום והדיון יוחזר לבית המשפט "לשלב של קבלת הבקשה לדחיית הדיון והמשך שמיעת הראיות על מנת שהמערער ידאג לביצוע צווי בית משפט קמא לגופים הנ"ל". לאחר מכן נכתב כי "אני ... מורה על החזרת הדיון לבית משפט קמא להמשך שמיעת עדי ההגנה." (עפ"ת 20485-02-11, מיום 11.4.2011). 3. ביום 22.9.2011 התייצבו הצדדים להמשך שמיעת עדי ההגנה, ובמועד זה התברר כי המערער מבקש להעיד את מזכירתו בשנית, כחלק מפרשת ההגנה, "משום שהיא שיקרה בדיון הקודם באופן מפגיע". המערער נסמך בבקשתו זו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אותו פירש כמחייב את ניהול פרשת ההגנה מראשיתה, "כאילו לא קרה שום דבר, לא עדים ולא עדויות" (עמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 22.9.2011). משסירב בית המשפט לאפשר העדה חוזרת כאמור, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלשבת בדין. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי החלטת בית המשפט תואמת את החלטתו של בית המשפט המחוזי לאפשר למערער להשלים את שמיעת עדיו, ולא להעיד מחדש עדי הגנה שכבר העידו, וכי המערער לא הראה כי קיים חשש למשוא פנים בעניינו. בית המשפט, בדחותו את בקשת הפסלות, קבע כי מדובר בהחלטה דיונית שאינה מהווה עילה לפסילת שופט, וכי הדרך להשיג עליה הינה בסוף ההליך ובשלב הערעור. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו טוען המערער כי בית המשפט גילה כלפיו וכלפי בא-כוחו עוינות בלתי מוסברת עוד מהדיון שהתקיים ביום 11.1.2011, שבאה לידי ביטוי בכך שבית המשפט "בחר לנהל את ההוכחות ללא נוכחות המערער ומבלי לשמוע את גרסתו". המערער מוצא גילויי עוינות גם בהחלטת בית המשפט שלא לאפשר עדות חוזרת מטעם מזכירתו לשעבר, לשיטתו בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וגם בכך שבית המשפט אפשר לבאת-כוחה של העדה להעלות בפניו טיעונים בדבר התנגדות העדה לעדות חוזרת, מבלי שיש לעורכת הדין כל מעמד בדיון. 5. דין הערעור להידחות. כידוע, החלטות בדבר ניהול ההליך, ובכלל זה החלטות שעניין סדרי דין וראיות, אינן כשלעצמן עילה לפסלות בית המשפט. החלטות מסוג זה הן החלטות מקצועיות, שניתן להשיג עליהן בערעור על ההרשעה או הזיכוי, אך אין בהן כדי לגבש עילת פסלות (ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.1993); ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.1992); ע"פ 732/86 שלמה חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 412, 418 (1987); ע"פ 1/88 דן כוכבי נ' מדינת ישראל פ''ד מב(1) 133 (1988); ע"פ 7689/01 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2001)). אכן, לגיבושה של עילת פסלות דרושות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. נסיבות כאלו לא תוארו בערעור. החלטת בית המשפט לקיים את הדיון בהעדר המערער היא על פי שיקול דעתו באשר לניהול ההליך, לאחר שהזמנה למועד ההמשך נמסרה למערער בשעת הדיון ובית המשפט הזהירו שיהיה רשאי לדונו שלא בפניו אם לא יתייצב, בהתאם להוראת סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. זאת בנסיבות בהן בחר המערער שלא להתייצב למשפטו ונמנע מלספק לבית המשפט אישור רלוונטי שיוכל להצדיק את היעדרותו. גם החלטותיו של בית המשפט להמשיך את פרשת ההגנה מהמקום בו הפסיקה, ולהתיר לעדה לטעון כנגד העדתה החוזרת, או לבקש כי ישולמו לה הוצאותיה, לאחר שאולצה להתייצב לפני בית המשפט לשלושה דיונים רצופים עקב התנהלותו של המערער, הן עניין המסור לשיקול דעתו ואינן מעלות חשש ממשי למשוא פנים. בהיעדר עילת פסלות, דין הערעור אפוא להידחות. ניתן היום, י"ט בתשרי התשע"ב (17.10.2011). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11070070_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il