פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7689/01
בפני: כבוד השופטת ד' ביניש
המערער: מופיד ג'מאל טאהא
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום 30.9.01 בת"פ 345/99 שניתנה על ידי
כבוד השופטים: ח' פיזם, א' רזי, ב' בר-זיו
בשם המערער: עו"ד אולמן תמר
בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
בפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ח' פיזם, א' רזי וב' בר-זיו) מיום 30/9/2001, שלא לפסול עצמו כמותב מלדון בעניינו של המערער (ת"פ 345/99).
1. נגד המערער ונאשם נוסף בשם אחמד עיד (להלן: עיד) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת רצח. שלב התביעה נוהל במאוחד. תום פרשת ההגנה של אותו עיד, סבר בית המשפט כי לאור התפתחות זו, יש לשוב ולאחד את הדיון בעניינם של השניים. לפיכך, ביקש בית המשפט את תגובת הצדדים להצעתו זו. המשיבה הסכימה לאיחוד המחודש, בא-כוחו של עיד השאיר זאת לשיקול דעתו של בית המשפט ובאת-כוח המערער התנגדה בתוקף לאיחוד הדיון, תוך שהגישה בקשה לפסילת המותב מלדון בעניינו.
2. בקשתו של המערער לפסילת המותב, נסובה על הטענה כי במעורבות היתר מצד בית המשפט, אשר "יזם באופן עצמאי" את הצעת איחוד הדיון, יש "טעם לפגם אשר עלול להגיע לידי משוא פנים, הן מהבחינה הסובייקטיבית והן מהבחינה האובייקטיבית". בנוסף, נטען כי מעורבות זו מצד בית המשפט בניהול ההליך תמוהה בעיקר בהתחשב בכך שטרם הפרדת הדיון הודיעה באת-כוח המערער כי יש בדעתה לבקש את פסילת המותב מלדון בעניינו לאחר סיום משפטו של עיד.
3. ביום 30/9/2001 דחה בית המשפט (כבוד השופטים ח' פיזם, א' רזי וב' בר-זיו) את בקשת הפסילה. בהחלטתו ציין, כי החלטה בדבר איחוד הדיון נמצאת במסגרת סמכותו, כקבוע בסעיף 90 לחוק. עוד הוסיף, כי הצורך באיחוד הדיון נבע, בנסיבות העניין, מההתפתחויות שארעו בתיק, המצדיקות איחודו. בית המשפט דחה את הטענה כי באיחוד המשפט היתה משום "מעורבות יתר" או משוא פנים מצדו, והוסיף כי מטרתה של פעולה זו היתה לשם ייעול הדיון ולעשיית הצדק. לבסוף, בית המשפט הורה על איחוד הדיון בעניינם של השניים, תוך שהדגיש כי באיחוד זה תשמרנה זכויותיו של המערער בכל הנוגע לחקירת עדים שכבר העידו בפרשת הגנתו של הנאשם האחר, וכי הוא יוכל להעיד להגנתו ולהזמין עדים ככל שימצא לנכון.
4. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. באת-כח המערער טענה, כי הצעת איחוד הדיון על ידי בית המשפט מקימה חשש כבד למשוא פנים לטובת התביעה ומוכיחה כי בית המשפט גיבש דעה באשר לאשמת המערער. לטענתה, מטרת איחוד הדיון נועדה אך כדי לסייע למשיבה בהמשך ניהול המשפט נגד המערער, זאת לאחר הטעות שעשתה המשיבה בבקשת ההפרדה המוקדמת, דבר המעיד על הדעה המוקדמת של בית המשפט כנגד המערער. באת-כח המערער טוענת כי לא ניתן על ידי בית המשפט נימוק כלשהו ליוזמת האיחוד מחדש, וכי אין בכך ממילא כדי להוביל לייעול הדיון. עוד טוענת היא, כי שגה בית המשפט באחדו את הדיון רק בתום פרשת ההגנה של הנאשם האחר, ולא מיד בתום עדותו, אשר עוררה את השינוי במהלך המשפט. באת-כח המערער אף ציינה מספר מהלכים טקטיים בהגנתו של המערער, אשר ביצועם נמנע ממנה, לטענתה, בעקבות מהלך זה מצד בית המשפט.
5. באת-כח המשיבה טוענת בתשובה כי בנסיבות העניין אין מתעורר חשש אובייקטיבי כי ההליך בפני המותב ינוהל במשוא פנים, או כי ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות המשפט. בהחלטתו, לא נקט בית המשפט עמדה לגופו של עניין, אלא פעל לניווט ניהול הדיון שבפניו בצורה הנראית לו יעילה. לטענתה, ממילא המדובר בהחלטה דיונית בלבד, וככזו - גם לו היתה יוצאת דופן או מוטעית - אין בה כדי לגלות עילה לפסלות המותב. באת-כח המשיבה מדגישה, כי איחוד הדיון נעשה על ידי בית המשפט בסמכות, וכי ערעור על החלטה זו אין מקומו במסגרת בקשה לפסילת המותב.
6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. המבחן לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים אשר יוביל לפסלות השופט מלישב בדין, הינו קיומה של אפשרות ממשית כי "השופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')" ו"מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה" (ראו: בג"צ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573, 605). במקרה שלפנינו, לא התמלאו תנאיו של מבחן זה. בית המשפט אינו מחוייב בנקיטת עמדה פסיבית במהלך הדיון שבפניו: הוא "רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך, תוך שמירה על זכויות הצדדים" (ראו: ע"א 3145/97 חמודה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). אולם, בעצם נקיטת היוזמה במסגרת הליכים שונים שבסמכותו של בית המשפט - בהם גם איחוד והפרדת המשפט - למען קידום הדיון וניהול ההליך, אין כדי להקים עילה לפסילתו. לשם כך נדרש אותו חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים, ואין די בתחושות סובייקטיביות של מי מהצדדים.
7. בנסיבות העניין, לא הוכח קיומו של החשש הממשי האובייקטיבי למשוא פנים. בית המשפט בהחלטתו הדיונית לאיחוד המשפט ציין, כי שיקוליו היו טעמי ייעול הדיון, לאור ההתפתחויות שחלו בתיק. כפי שציין המותב בהחלטתו שלא לפסול עצמו:
"דוחים אנו את הטענה שקיים 'טעם לפגם אשר עלול להגיע לידי משוא פנים'. בית המשפט איננו מנוע מלנקוט הליכים שיש בהם, לדעתו, כדי לייעל את הדיון וממילא, אין בכוחה של החלטה בענין כזה ליצור עילת פסלות". (עמוד 5 להחלטת בית המשפט המחוזי)
בית המשפט הבהיר את המובן מאליו, שאיחוד המשפט יעשה תוך שמירה על זכויותיו של המערער, ומתן האפשרות בידו לחקור כל עד אשר העיד בפרשת הגנתו של עיד, לרבות את עיד עצמו, וכן יוכל להביא כל עד אחר שימצא לנכון להזמין. באת-כוח המערער מלינה על כך שבהליך שהתקיים בנפרד בעניינו של עיד לא נכחה ולא אופשר לה לחקור בחקירה נגדית. חסר זה יבוא על תיקונו כמובן בהמשך ההליכים. ראוי להדגיש כי באת-כוח המערער אישרה בטיעוניה שבמסגרת ההליך הנפרד שהתקיים לא שינה עיד מעמדתו המכחישה את האשמה ולא מסר גירסה המפלילה את מרשה. גם אילו נשמעו עדויות כאלה, הרי בטרם גיבש בית המשפט את עמדתו ביחס אליהם ובטרם חקירות נגדיות מטעם המערער, רשאי היה בית המשפט לאחד את הדיון ולהמשיך בבירור המשפט. על אחת כמה וכמה כאשר לא הושמעה עדות מפלילה כאמור באותו הליך. ראוי להעיר, כי מהחלטת בית המשפט עולה כי ביסוד הטעמים שהביאו את בית המשפט לשוב ולאחד את הדיון ולא ליתן פסק דין נפרד בעניינו של עיד, היה הצורך לברר את מכלול הראיות ולבחון את התמונה בשלמותה. לעניין זה טוב היה עושה בית המשפט אילו החליט על האיחוד מחדש בשלב מוקדם ככל האפשר של פרשת ההגנה של עיד. עם זאת, מהחלטת בית המשפט וממכלול הנסיבות עולה בבירור כי דעתו של בית המשפט לא "ננעלה", וכי לא גיבש עמדה סופית בעניינו של המערער, ולפיכך אין בה כדי לפסול אותו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער.
8. זאת ועוד, הלכה היא כי ערעור על החלטה בעניין פסילת שופט אל לו להוות פתח לערעור עקיף על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך הפלילי. מטרת הערעור שלפנינו נועדה אך כדי לבחון האם ישנו צורך לשינוי הרכב בית המשפט, על מנת להבטיח דיון הוגן וללא משוא פנים. בנסיבות העניין, גם אם סבור המערער כי טעה בית המשפט בהחלטת הביניים לאיחוד המשפט תוך כדי מהלכו, הרי אין בכך כדי לעורר עילה לפסילת המותב. טענה זו היא ערעורית בטיבה, ולא נוכל להדרש לה במסגרת של הליך פסילה. כך גם לעניין טענת באת-כוח המערער, לפיה כתוצאה מהחלטת בית המשפט לאיחוד הדיון נפגעה הטקטיקה בה התעתדה לנקוט. בנסיבות המקרה, לא הראה המערער כי זכותו לניהול משפט הוגן נפגעה. אכן, אך טבעי הוא כי לעתים ידרש צד להליך לשנות את מהלכי הגנתו, בהתאם להתפתחויות המשפט. אולם אין בשינוי זה כשלעצמו על רקע העובדות כפי שהתרחשו, כדי להוביל לפסילת המותב מלדון בעניינו.
על כן, דין הערעור להדחות.
ניתן היום, ה' בחשון תשס"ב (22.10.01).
ש ו פ ט ת
_________________
העתק מתאים למקור 01076890.N01
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
חכ/
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444