נאיף אבו חמדה נ. שר הפנים

החלטה בתיק בג"ץ 6972/05 בבית המשפט העליון בג"ץ 6972/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. נאיף אבו חמדה 2. נפוז אבו חמדה 3. ראיד אבו חמדה 4. מוהנד אבו חמדה 5. סופיאן אבו חמדה 6. אבראהים אבו חמדה 7. קלימאנס אבו חמדה 8. אצניף אבו חמדה נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. שר הביטחון 3. מנכ"ל משרד הפנים 4. מנהל הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין ירושלים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד מוחמד ח'לאילה בשם המשיבים: עו"ד אורן פונו פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה בבקשת העותרים, כי יוענק להם "מעמד בישראל, מעמד של אזרחים לחילופין מעמד של תושב קבע, ולחילופין היתר שהייה בישראל", זאת מכוח ישיבתם רבת השנים, לטענתם, בירושלים. העותרים הגישו לבית-משפט זה עתירה קודמת (בג"ץ 1056/04 נאיף אבו חמדה ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם)), אשר ביום 30.5.04, נמחקה, בהסכמת בא-כוח העותרים, בשל קיומו של סעד חלופי. לאחר מחיקת העתירה, הגישו העותרים לבית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים עתירה נוספת באותו העניין (עת"מ 685/04 אבו חמדה נ' שר הפנים ואח'). עתירתם זו נמחקה ביום 9.11.04, בהתאם לבקשת בא-כוח העותרים. או-אז, הגישו העותרים לבית-משפט זה את העתירה שבפנינו. בתגובתו לעתירה, טוען בא-כוח המשיבים, כי הביקורת על החלטות שר הפנים בנוגע להענקת רישיון ישיבה מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 נתונה לבית-המשפט לעניינים מנהליים ולפיכך בשל קיומו של סעד חלופי, דין העתירה להידחות על הסף. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבים, כי אופן ניסוח העתירה מהווה המשך להתנהלות הכללית של העותרים, אשר מנסים את מזלם בערכאות השונות, כאשר ידוע להם, כי עתירה קודמת שהוגשה לבית-משפט זה נמחקה עקב קיומו של סעד חלופי. דין העתירה להידחות על הסף. הסעד העיקרי העולה מהעתירה הוא בקשת העותרים, כי יינתן להם רישיון לישיבת קבע בישראל. סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) קובע, כי: "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רשיון ישיבה לפי חוק זה". [ההדגשה הוספה – ס.ג'] סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים) קובע, כי: "5. סמכות בית המשפט בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה – (1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן – עתירה מינהלית);" בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים נקבע, כי: "12. מינהל אוכלוסין – החלטה של רשות בעניני אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; בפרט זה, 'החלטה' – למעט התקנת תקנות". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] מהסעיפים האמורים עולה, כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא המוסמך לבקר את החלטות המשיבים בכל הקשור להענקת רישיון ישיבה מכוח חוק הכניסה לישראל, ולא בית-משפט זה בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק. יפים לעניין זה דברי חברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950: "לדעתי, עלינו לפרש את ההוראות של חוק בתי משפט מינהליים בעניין סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, באופן שיגשים את התכלית המונחת ביסוד ההסדר כולו. תכלית זו – בכל הנוגע לעניין שלפנינו – היתה לקבוע כי בבית המשפט לענינים מינהליים ידונו אותם עניינים שחוק הכניסה מהווה לגביהם לא רק אמצעי אלא גם מטרה". מטעם זה - קיומו של סעד חלופי - כאמור, אף נמחקה עתירתם הקודמת של העותרים. משכך, לא ברור מדוע מצאו העותרים לנכון לשוב ולפנות לבית-משפט זה פעם נוספת בהגשת העתירה דנן, ולא פנו לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט לעניינים מנהליים. בנסיבות אלה, לוקה עתירת העותרים באי מיצוי הליכים ודינה להידחות על הסף. אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף. ניתנה היום, ח' באלול תשס"ה (12.9.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05069720_H04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il