סיידי עווד נ. בית משפט מחוזי נצרת

פסק-דין בתיק בג"ץ 6949/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6949/16 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: סיידי עווד נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט מחוזי בנצרת 2. מדינת ישראל 3. שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בשם המשיבים: עו"ד אמיר מרג'יה עו"ד יצחק גליק פסק-דין השופט צ' זילברטל: עתירה המופנית כלפי קביעותיו של המשיב 1, בית המשפט המחוזי בנצרת, בגזר דינו ובהחלטתו מימים 17.2.2014 ו-15.5.2014 בת"פ 30073-01-13 (להלן: התיק הנוכחי), וכלפי פסק דינו של בית משפט זה מיום 28.1.2015 בע"פ 2362/14, בגדרו אושרו הקביעות האמורות. 1. ביום 16.6.2013 הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בנצרת, על-יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הפרת הוראה חוקית, ניסיון לשוד, שוד (שתי עבירות) ותקיפת זקן. העבירות בהן הורשע העותר בוצעו ביום 31.12.2012, בעת שהעותר היה נתון במעצר בית בבית הוריו במסגרת הליך פלילי אחר שהתנהל נגדו בבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 26309-07-12; להלן: התיק האחר) ותוך שהוא מפר את תנאי שחרורו. בגדרי גזר דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן ביום 17.2.2014, נגזר עונשו של העותר, בין היתר, למאסר בפועל כדלקמן: "44 חודשי מאסר בפועל. מתקופה זו תנוכה התקופה בה שהה הנאשם [העותר – צ.ז.] במעצר מאחורי סורג ובריח בגין ההליכים נשוא תיק זה בלבד (וזאת בשונה מהיותו אסיר). ככל שהנאשם עדיין אסיר מכוח התיק האחר (נשוא ת.פ. 26309-07-12 בית המשפט השלום בחיפה) הרי שעונש המאסר בפועל שהושת עליו כאן ירוצה במצטבר לעונש המאסר האחר אותו מרצה הנאשם. הודעה בעניין ימי מעצרו של הנאשם תומצא ע"י המאשימה בתוך 5 ימים מהיום. לעיוני בעוד 7 ימים מהיום" (עמ' 62 לגזר הדין). ביום 3.3.2014, ולאחר שלא ניתנה כל החלטה נוספת על-ידי בית המשפט המחוזי ביחס לסוגית ניכוי תקופת המעצר, פנה המשיב 3 (להלן: שב"ס) בבקשה להבהיר עניין זה. העותר טען בתגובתו לפניית שב"ס כי הוא נעצר במסגרת התיק הנוכחי ביום 1.1.2013. המדינה מצדה הגישה הודעה ובה פירוט ימי המעצר שיש לנכות ממאסרו של העותר, בגדרה טענה כי העותר נעצר ביום 1.1.2013, וביום 19.5.2013 נגזר דינו בתיק האחר לשמונה חודשי מאסר בפועל. לפיכך נטען, כי התקופה שיש לנכות מעונש המאסר שנגזר על העותר בתיק הנוכחי היא מיום 1.1.2013 ועד ליום 18.5.2013 (כולל), ומיום 13.1.2014 ועד ליום 16.2.2014 (כולל). ביום 11.3.2014 הורה בית המשפט המחוזי כי העותר יגיב לאמור בהודעת המדינה בתוך חמישה ימים. לטענת העותר, החלטה זו לא הומצאה לו. בהמשך, ביום 15.5.2014, ולאחר שהעותר לא הגיש תגובה להודעת המדינה, הורה בית המשפט המחוזי על ניכוי ימי המעצר שריצה העותר מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק הנוכחי כמפורט בהודעת המדינה (להלן: ההחלטה). לטענת העותר, גם החלטה זו, המהווה הלכה למעשה החלטה משלימה לגזר הדין שניתן בעניינו, לא הומצאה לו. 2. ביני לביני, ביום 30.3.2014 הגיש העותר לבית משפט זה ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נדחה ביום 28.1.2015 (ע"פ 2363/14, השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וע' ברון). בפסק הדין בערעור הובהר, כי העותר "טוען, בין היתר, כי בית משפט קמא החמיר עמו בכך שלא ניכה את כל ימי המעצר בהם היה נתון לרבות הימים בהם היה 'שפוט-עצור' ... " (פסקה 6 לפסק הדין; ההדגשה במקור). בהמשך נקבע, בין היתר, כדלקמן: "אף לא מצאתי ממש בטענת המערער [העותר – צ.ז.] כי יש לנכות מעונשו את הימים בהם ריצה עונש מאסר בגין עבירות אחרות, גם אם שהה בתקופה זו בתנאי מעצר בשל העבירות מושא דיוננו" (פסקה 8 לפסק הדין). 3. בגדרי העתירה דנא, אשר הוגשה ביום 7.9.2016, טוען העותר כי ביום 21.7.2016 פנה לשב"ס בבקשה לשחררו באופן מידי ממאסרו מאחר וכבר סיים ריצוי עונשי המאסר שהוטלו עליו, וזאת שכן עד אז היה סבור כי עליו לרצות את שני עונשי המאסר באופן חופף. או אז, נחשף לראשונה להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2014. נטען, תוך הפנייה לפסיקת בית משפט זה, כי ההחלטה ניתנה ללא שנשמעו טיעוני העותר וללא קיום דיון, שכן החלטות בית המשפט המחוזי לא הומצאו לו, ועל כן ההחלטה בטלה. לגישת העותר, ההחלטה ניתנה תוך הפרת כללי הצדק הטבעי. לטענתו, במסגרת הערעור לבית משפט זה, לא היה באפשרותו לערער על ההחלטה, אשר ניתנה לאחר הגשת הערעור ולא הומצאה לו, ועל כן בפסק הדין שניתן בערעור לא הייתה בחינה של השגותיו לעניין זה. בהקשר זה נטען, כי קביעותיו של בית משפט זה ביחס לניכוי ימי מעצרו של העותר, נעשו ללא שהוגש כל ערעור מטעמו על ההחלטה. לגופו של עניין טוען העותר, כי אי-ניכוי ימי המעצר בהם היה "שפוט-עצור" מהווה החמרת יתר, תוך הפנייה לסעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד נטען, בין היתר, כי לבית המשפט המחוזי כלל לא הייתה סמכות להורות שעונש המאסר שהטיל על העותר ירוצה במצטבר לעונש המאסר בתיק האחר, כאשר בעת מתן גזר הדין העותר כבר סיים את ריצוי מאסרו בתיק אחרון זה. העותר מוסיף וטוען באריכות לעניין מתחם הענישה שנקבע בעניינו והעונש שהוטל עליו בתוככי המתחם. לפיכך, מבוקש כי נורה על ניכוי כל ימי מעצרו של העותר בתיק הנוכחי, ובכלל זה הימים בהם היה "שפוט-עצור" (כלומר, גם עצור בגין התיק הנוכחי וגם אסיר בגין התיק האחר), או לחלופין על החזרת הסוגיה לבית המשפט המחוזי. 4. המשיבים טענו בתגובתם, בין היתר, כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. הובהר, כי נוכח טענת העותר לפיה ההחלטה לא הומצאה לו כדין, באפשרותו להגיש ערעור פלילי על ההחלטה לבית משפט זה, שכן כביכול טרם חלפו 45 ימים מיום שזו הומצאה לו. בהקשר זה נטען, כי ההליך המתאים לבחינת טענות העותר, הן במישור הדיוני והן במישור המהותי, הוא ההליך הפלילי. מכל מקום נטען, כי החלטות בית המשפט המחוזי מימים 11.3.2014 ו-15.5.2014 עמדו בפני בא-כוחו של העותר אשר ייצג אותו בע"פ 2362/16, שכן אלו היו מצויות בתיק הערעור. לפיכך נטען, כי גם מטעם זה יש לדחות את העתירה על הסף, מאחר שבית המשפט העליון, בכובעיו השונים, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו-שלו. 5. דין העתירה להידחות על הסף. העותר שוטח בעתירתו טענות מן הגורן ומן היקב ביחס לאופן בו יש לחשב את תקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק הנוכחי, ואף ביחס לתקופת המאסר עצמה. ואולם, בחינת החלטותיו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי הקביעה לפיה התקופה בה היה העותר "שפוט-עצור" לא תנוכה מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק הנוכחי, כמו גם הקביעה שעונשי המאסר שנגזרו על העותר בתיק הנוכחי ובתיק האחר ירוצו במצטבר, מצויות שתיהן בגזר דינו של בית המשפט מיום 17.2.2014, אשר אין חולק כי הומצא לעותר. ודוק – ההחלטה מיום 15.5.2014, בין אם הומצאה לעותר ובין אם לאו, אינה כוללת כל קביעה מהותית לעניין ניכוי ימי המעצר מתקופת המאסר שהוטלה עליו, ולמעשה היא אך מהווה יישום של קביעות בית המשפט המחוזי בגזר הדין בהתאם למועדים הספציפיים הנוגעים לימי המעצר והמאסר שריצה העותר כפי שאלו הובאו בהודעת המדינה. יובהר, כי נראה שבעתירתו העותר אינו חולק על מועדים אלו. נוכח האמור, ברי כי בעת הגשת הערעור לבית משפט זה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, העותר היה מודע לכלל קביעותיו המהותיות של בית המשפט המחוזי באשר לאופן חישוב תקופת מעצרו, לרבות הקביעה לפיה לא ינוכו מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק הנוכחי הימים בהם היה "שפוט-עצור". משכך, היה באפשרות העותר להעלות את שלל השגותיו באשר לקביעות אלו במסגרת ערעורו לבית משפט זה, ואין מקום לבחנם כעת במסגרת ההליך הנוכחי. לא-זו-אף-זו, עיון בהודעת הערעור שהגיש העותר על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי טענות מעין אלו אכן הועלו על-ידי העותר, כפי שאף פורט בפסק הדין שניתן בערעור, נבחנו לגופן ונדחו, כמצוטט לעיל. על כן, עתירתו הנוכחית של העותר למעשה מהווה השגה על פסק הדין שניתן בערעורו הפלילי לבית משפט זה. בהקשר זה יובהר, כי ככלל, הגשת עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא נועדה להוות אפיק להשגה על פסקי דין חלוטים שניתנו בבית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור (בג"ץ 6794/06‏ נימני נ' מדינת ישראל, פסקה ד (31.8.2008), והאסמכתאות הנזכרות שם), ואין כל מקום או הצדקה, כי בגדרי ההליך דנא ייבחנו קביעותיו של בית משפט זה בע"פ 2362/14. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בעניין אחר על-ידי השופט י' דנציגר: "המסקנה כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאה המבקרת את החלטותיו של בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים מתחייבת אף מן החובה לשמור על סדרי דין תקינים ומן הרציונאל של סופיות הדיון. מתן אפשרות לצדדים לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק על הערכאה העליונה בעניינים אזרחיים ופליליים תפתח פתח מסוכן, אשר יאפשר לצדדים, כל אימת שלא יהיו מרוצים מהחלטותיו של בית המשפט העליון לפתוח בהליך נוסף (שלא במסגרת הכללים הקבועים לעתירה במסגרת דיון נוסף), אשר יידון מן הסתם על ידי הרכב אחר של בית משפט זה, ובכך יפתח פתח לבעלי דין "לבחור" כי עניינם יידון בפני הרכב שונה, דבר שאותו אין לאפשר, והוא מנוגד לתפיסות היסוד של משפטנו" (בג"ץ 5952/08 פלונית נ' בית משפט העליון בירושלים, פסקה 14 (3.7.2008)). 6. זאת ועוד, בבחינת למעלה מן הצורך יצוין, כי ממילא לא מצאנו ממש בטענות העותר לגופן. ויובהר, כי אף אם נפל פגם בהמצאת החלטותיו של בית המשפט המחוזי שניתנו לאחר מתן גזר הדין לעותר, תוך שאיננו קובעים מסמרות לעניין זה, אין בפגם זה כדי להשפיע על העקרונות שקבע בית המשפט המחוזי בגזר הדין שניתן בתיק הנוכחי לעניין אופן חישוב תקופת מאסרו של העותר, והעותר אינו יכול לנסות ולנצל את אותו הפגם על-מנת להעלות בשנית טענות התוקפות את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בגזר הדין. יוטעם, כי ככל שהעותר חפץ להשיג על המועדים שנמסרו בהודעת המדינה, ושעל בסיסם ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2014, באפשרותו לעשות כן באמצעות נקיטה בהליך ההשגה המתאים. העתירה נדחית, אפוא. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה בתשרי התשע"ז (‏27.10.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16069490_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il