אביגדור נימני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 6794/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6794/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר העותר: אביגדור נימני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. יעקב אוגן גרינבוים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אמיר מרג'יה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ביום 14.8.03 הרשיע בית משפט השלום בנתניה (השופטת – כתארה אז – לורך) את העותר בשורה של עבירות שעיקרן קבלת דבר במרמה והוצאת שיקים ללא כיסוי, עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז - 1977. בכתב האישום, בו שמונה אישומים, תואר כיצד העותר, בעליה של חברת ייזום פרויקטים, הוציא במרמה מהמתלונן, גמלאי ערירי (המשיב 2), סכום מצטבר של 930,000 ש"ח. תמצית הדברים היא כי העותר הציג את החברה הכושלת שניהל כעסק משגשג, והפעיל על המתלונן לחץ הולך וגובר (עד כדי איומים) להשקיע בחברה - לעיתים כנגד שיקים ללא כיסוי. כל זאת, בידעו כי מדובר במצג שווא. בבית משפט השלום הכחיש העותר את גרסת המתלונן, וטען כי הכספים ניתנו לו על מנת שישקיעם בבורסה, וכך נעשה - אלא שההשקעות התבררו כלא מוצלחות. בית המשפט דחה את גרסת העותר, ואימץ במלואה את גרסת המתלונן. בית המשפט הרשיע את העותר בכל שמונת האישומים, אך זיכה אותו "מטעם טכני" משתי עבירות של הוצאת שיקים ללא כיסוי (עמ' 6 להכרעת הדין). ביום 31.9.03 גזר בית משפט השלום את עונשו של העותר, והעמידו על 45 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של קבלת דבר במרמה, 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של הוצאת שיקים ללא כיסוי, פיצוי למתלונן בסך 790,000 ש"ח, וקנס בסך 5000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו. ב. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"פ (תל אביב) 71636/03) שינה העותר את גרסתו העובדתית, וטען כי הכספים נועדו לשיקום החברה, ושכך נאמר למתלונן מפורשות. ביום 28.4.04 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים המר, פוגלמן ושיצר, פסק הדין מפי השופט (כתארו אז) המר) את הערעור, תוך שהוא ציין כי הטענה "שהואיל ובית משפט קמא לא קיבל את גרסת המערער - הרי שרשאי הוא לטעון בערעור לגרסה עובדתית אחרת. טיעון זה הוא אבסורדי ואין בו ממש" (עמ' 4). נקבע כי הכרעת הדין מנומקת היטב, ולא נמצאה "כל סיבה להתערב בקביעותיו, בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא" (עמ' 5). כן נדחה הערעור על גובה העונש, תוך התייחסות לנזק הקשה - כלכלית ונפשית שגרם העותר למתלונן. ג. בקשת רשות ערעור שהגיש העותר לבית משפט זה (רע"פ 4346/04), בעיקר בטענה של ייצוג כושל בבית המשפט המחוזי, נדחתה ביום 11.5.04 (מפי השופטת נאור). נקבע כי גם אם תתקבל טענת העותר שקו ההגנה שהוצג במחוזי הועלה שלא על דעתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי "מבוסס, בראש ובראשונה, על קו ההגנה שהועלה על ידי המבקש בבית משפט השלום... בית המשפט המחוזי מסביר מדוע צדק בית משפט השלום בדחותו קו הגנה זה, ואין לי אלא להסכים עמו" (עמ' 3, ההדגשה הוספה - א"ר). בשנת 2005 הגיש העותר בקשה למשפט חוזר (מ"ח 3546/05). בבקשה נטען כי בידי העותר ראיות חדשות לכך שהכספים שהתקבלו מהמתלונן הופקדו בבנק הפועלים לצורך השקעה בבורסה, אך ירדו לטמיון בשל מעילה בבנק. עוד נטען לעיוות דין בהליכים הקודמים. ביום 22.11.05 דחה בית משפט זה (השופט לוי) את הבקשה, בקבעו כי "בחינת נסיבות המקרה אינה מעלה קיומם של הכשלים הנטענים, לא כל שכן קיומו של חשש ממשי לעיוות דין" (עמ' 6). ד. ביום 22.8.06 הוגשה העתירה שלפנינו בה התבקש, בטיעונים ארוכים ומפורטים, ביטולו של פסק דינו של בית משפט השלום, ולחלופין הפחתת העונש. כן התבקש צו ביניים המורה על עיכוב ביצועו של גזר הדין, ובפרט גביית התשלומים. דין העתירה להידחות על הסף: "כידוע, בית-המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאת ערעור על החלטות ופסקי-דין שניתנו בבית-המשפט העליון ובערכאות שיפוטיות אחרות" (בג"צ 5849/04 דידי סיבוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, חשין; בג"ץ 2398/02 רפי רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים (לא פורסם)). לאחר העיון בטענות העותר לגופן, אין כל ספק שמטרת העותר היא לברר את עניינו בתיק הפלילי שוב בפני ערכאה שיפוטית, ולא לכך נועדו ההליכים בבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 3481/02 אהוד קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 869). לעותר היתה ההזדמנות להעלות את טענותיו בערכאות שדנו בתיק לגופו "אם החמיץ הזדמנות זו, אין לו אלא להלין על עצמו, ואם עשה זאת וטענותיו נדחו, אזי משמעות עתירתו הנוכחית אינה אלא ניסיון להביא את הרשעתו החלוטה לדיון בפני ערכאה נוספת. דרך זו אינה פתוחה בפני העורר, הואיל ובית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות, ובוודאי שלא על החלטותיו-שלו" (בג"צ 5291/04 ופיק ענבוסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי). ה. מעבר לצורך אציין כי גם לגופו של עניין אין בטענות העותר - שפורטו על פני עשרות עמודים ומאות סעיפים – כדי לפתוח שער משיקולי צדק. בקצרה אציין (המספרים בסוגריים מתייחסים לסעיפים בעתירה): ו. ביחס להרשעה בפריט האישום השמיני (אירוע נוסף של הוצאת כספים מהמתלונן) טען העותר כי כלל לא נחקר בעניינו, וכן כי פריט האישום הוסף בטרם הושלמה החקירה באופן שאינו מאפשר משפט הוגן (סעיפים 48-24). ברם, טענה זו דומה נשקלה ונדחתה לגופה בבית משפט השלום (עמ' 35-34 להכרעת הדין). עוד נטען לחריגה מסמכות בשל הרשעה בעבירה לפי סעיף 428 (סחיטה באיומים), הנמצאת בסמכות בית משפט מחוזי (67-56, ושוב 358-329). אכן בעמ' 16 להכרעת הדין נקבע "הוכחו למעשה יסודות העבירה של סחיטה באיומים בניגוד לסעיף 428 לחוק". ברם, נקבע מפורשות "מאחר ולא נתבקשתי על-ידי התביעה לעשות כן, לא מצאתי להרשיע את הנאשם בעבירה". העותר לא הואשם, וממילא לא הורשע בעבירה זו, ולפיכך אין כאן חריגה מסמכות. כן טען העותר נגד העובדה שלא ניתנה לו האפשרות להתגונן בפני אישום בעבירה לפי סעיף 428 (55-49), אך כאמור לא הואשם בעבירה זו. עוד נטען כי האפשרות להרשיע בעבירה לפי סעיף 428 מוציאה עובדתית את האפשרות להרשיע בעבירה של קבלת דבר במרמה (79-69), אך לא היתה הרשעה לפי סעיף זה, ובית המשפט מצא כי התקיימו יסודות העבירה לפי סעיף 415 (קבלת דבר במרמה). מעבר לצורך אציין כי בית המשפט קבע מפורשות שרק לאחר שהעותר הורה למתלונן לא להפקיד את השיקים שיקבל כנגד ההלוואה, החל העותר לנקוט איומים (עמ' 15) ומדובר אפוא בהתנהלות שונה בתקופות שונות, ונסיבות שונות ומשתנות לפי צרכיו של העותר. גם הטענה כי היה ראוי להגיש את כתב האישום בבית המשפט המחוזי, אפילו בעבירה לפי סעיף 415 (86-80), חוששני כי אין לה על מה להישען. ז. הטענות לפיהן שימשה המשטרה כידו הארוכה של המתלונן, ושהסכסוך הוא במהותו סכסוך אזרחי (104-87 ושוב 239-195), אף הן אין בהן ממש. אכן, לעבירות שביצע העותר - שעיקרן במישור העסקי - יש קרבן ספציפי, אך אין בכך בכדי להשפיע על האינטרס הציבורי שבאכיפה בכגון דא. המדובר בטענה כוללנית המופנית כנגד המשפט הפלילי בכלל. הטענות לגבי "הכרעות ערכיות" של בית המשפט, המיוסדות על מצפונו ולא על סעיפי האישום (130-105), אין לה ביסוס בהכרעת הדין, המנומקת ומפורטת. גם הטענות בדבר "חוסר בהירות" בהגדרתה של עבירת "קבלת דבר במרמה" על-ידי המחוקק (136-131 ושוב 171-146), והטענה שהמדובר בתקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה (145-137), אין לקבלן ובוודאי אין הן יכולות לסייע לעותר בנסיבות העובדתיות המתוארות בהכרעת הדין. עוד טוען העותר כי אין לעשות שימוש בעדות שמסר לחובתו (191-172), כי אין להעניש על "דברים שבלב" ובכללם על מצגים ואמונות (194-192), וכי הוא נענש רק בגלל מצוקתו הכלכלית שלא אפשרה את החזר ההלוואות (254-240). טענות אלה אין לקבל. העותר נענש מכיון שביודעין הוציא מהמתלונן כספים באמתלות שונות, ובסופו של דבר באיומים - כשהוא מודע לכך שכספים אלה לא יושבו. דרכו של משפט היא שהתביעה עשויה למצוא בגירסה שמוסר הנאשם חיזוקים לגירסתה. ח. עוד טוען העותר כי העונש שנגזר עליו חורג מהעונש הקבוע בחוק על עבירת קבלת דבר במרמה (מאסר חמש שנים; 263-255). אך אין המדובר במעשה אחד של מרמה, שכן בית המשפט קבע כי מדובר בשורה ארוכה של מעשי מרמה. אציין עוד כי הטענה נדונה בהכרעת הדין ונדחתה מפורשות (עמ' 35). קשה לרדת גם לסוף טענתו של העותר כי חלף הפיצוי שנפסק עליו לרצות 316 חודשי מאסר (272-266), וממילא אין ממש גם בטענותיו הנשענות על הנחה זו (328-267); לעניין סעיף 77 לחוק העונשין (שעניינו פיצוי) ראו לאחרונה ע"פ 5761/05 וחידי מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). ט. סוף דבר, אין מקום להיעתר לעתירה. ניתן היום, ז' באלול תשס"ו (31.8.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06067940_T01.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il