סמדר בראשי נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6858/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' מינץ העותרת: סמדר בראשי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. אור שלום למען ילדים ונוער בסיכון בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד מיכאל קידר פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. העותרת הועסקה אצל המשיבה 2 (להלן: החברה) כאם בית במשפחתון לאומנה טיפולית בניהולה של החברה מיום 1.9.2000 עד ליום 25.5.2016, לאחר שפוטרה על ידי החברה. העותרת הגישה לבית הדין האזורי לעבודה שתי תביעות שבהן עתרה לקבל סעדים שונים ובהם הפרשי שכר והפרשי זכויות נלוות על בסיס הטענה כי עבדה כל שעות היממה ובכל ימי השבוע למעט 16 שעות חופשיות בשבוע; פיצויים בעילות שונות ובין היתר בשל פיטורים שלא כדין, שנעשו לפי טענת העותרת בתגובה להליך המשפטי שנקטה נגד החברה; ופדיון חופשה – הכל כפי שפורט בפתח פסק דינו של בית הדין האזורי. 2. ביום 27.11.2018 דחה בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופט ד' גולדברג ונציגות הציבור גב' ח' דסקל וגב' מ' אליה) את תביעותיה של העותרת ברובן, פרט לתביעה בגין פיטורים שלא כדין. לאחר שקיבל את טענת ההתיישנות ביחס לכל תביעה של העותרת שעילתה בתקופה שקדמה ל-7 שנים לפני הגשת התביעה הראשונה, בית הדין האזורי נדרש לשאלה אם חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) חל על העותרת. בית הדין הטעים כי טענת החברה לפניו הייתה כי עניינה של העותרת בא בגדרי סעיף 30(א)(6) לחוק זה, המחריג מתחולתו "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם" ולא כי יש להחיל עליה את הקביעות בפסק דינו של בית משפט זה בדנג"ץ 10007/09 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (18.3.2013). באשר לטענה זו נפסק כי אכן עניינה של העותרת בא בגדרי החריג האמור לחוק שעות עבודה ומנוחה, בין היתר נוכח הקביעות בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע (ארצי) נד/3-125 בן נון – אור שלום כפר ילדים ונוער בע"מ (24.4.1995) (להלן: עניין בן נון), שהחיל את סעיף 30(6) לחוק זה בנסיבות דומות לאלו שהתעוררו במקרה דנן. עוד נפסק כי גם לגופם של דברים תנאי עבודתה של העותרת אינם מאפשרים לחברה לפקח על שעות עבודתה, וזאת כחלק מ"הערבוביה המתמדת" בין עיסוקה של העותרת בעבודה לבין העיסוק בענייניה הפרטיים. מטעמים אלה נדחו טענות העותרת בקשר לזכאותה לגמול עבודה בגין שעות נוספות ובגין עבודה במנוחה השבועית וכן תביעתה לפיצוי הקשורה בהן. בנוסף, לאחר שנבחנו הראיות שהובאו על ידי הצדדים, נמצא כי גם אם החריג לחוק שעות עבודה ומנוחה לא היה חל, אין לקבל את גרסת העותרת שלפיה פרט ל-16 שעות חופשיות בשבוע, הייתה עובדת כל שעות היממה. לכן גם הטענה שלפיה שכרה השעתי של העותרת היה נמוך משכר המינימום נדחתה. בית הדין דחה גם את יתר טענותיה של העותרת, מן הנימוקים שפורטו, פרט לתביעתה בגין פיטורים שלא כדין. בנושא אחרון זה נקבע כי הגם שהחלטת הפיטורין ניתנה מסיבות ענייניות ומוצדקות ולאחר שניתנה לעותרת הזדמנות ראויה להתייחס אליהן, בהליך הפיטורין נפל פגם בכך שבבסיס להחלטה הוצג גם היעדר יכולתה לספק מודל הורי – בלא הצדקה. נוכח כך ובהינתן שביסוד החלטת הפיטורין עמדו נימוקים מרכזיים אחרים, הוחלט לפסוק לטובת העותרת פיצויים בסך של 10,000 ש"ח. לבסוף, בשאלת ההוצאות ציין בית הדין האזורי כי סכומי התביעות שהגישה העותרת, תוצאותיהן והתנהלותה הדיונית, מצדיקים פסיקת הוצאות לטובת החברה. בנסיבות שפורטו בהחלטה, הוחלט לחייב את העותרת בשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח. 3. העותרת ערערה על פסק דין זה וביום 2.7.2019 בית הדין הארצי לעבודה (כב' הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופטים ר' פוליאק וח' אופק-גנדלר ונציגי הציבור גב' ר' בנזימן ומר צ' טבצ'ניק) דחה את ערעורה בגדרי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. עוד צוין כי בית הדין האזורי הלך בנתיב פסיקתו של בית הדין הארצי בעניין בן נון וכי לא נמצא לשנות את ההלכה שיצאה מלפניו בפרשה זו. 4. בעתירה שלפניי חוזרת העותרת בעיקרם של דברים על הטענות שעמדו בלב תביעותיה. בין היתר נטען כי בניגוד לעניין בן נון היא הוכיחה כי נדרשה לעבוד כל שעות היממה וכל ימי השבוע וכי היה פיקוח יעיל על שעות עבודתה (או למצער כי היה ניתן לפקח עליהן). כמו כן לטענת העותרת היא לא כיהנה במשרה הנהנית מאמון אישי ומיוחד, ולכן אין זה מוצדק להוציא את עניינה מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה. העותרת מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום לקבל את גרסת החברה בעניין העילות לפיטוריה, שמקורם – לפי הטענה – בהליכים שנקטה נגד החברה. עוד נטען כי למרות שניתנה לה רשות להגיש סיכומי תשובה לסיכומי החברה בבית הדין האזורי, פסק דינו ניתן לפני שאלה נקראו (ואכן, בהחלטת השופט ד' גולדברג מיום 27.11.2018 שצורפה כנספח 535 לעתירה, צוין כי בית הדין האזורי לא ראה את הסיכומים האמורים לפני מתן פסק הדין, מתוך הנחה שאלה לא הוגשו (להלן: ההחלטה מיום 27.11.2018)). 5. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, הפועל מתוקף מומחיותו המיוחדת בעניינים של משפט העבודה, הנתונים לסמכותו הייחודית. התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה ובין היתר כאשר הסוגיה שנדונה בו בעלת חשיבות ציבורית ושיש לה השלכות רוחב. גישה מצמצמת זו יפה במיוחד מקום שבו בית הדין האזורי ובית הדין הארצי היו תמימי דעים לגבי השאלות שעמדו על הפרק, והגיעו למסקנה דומה (ראו למשל בג"ץ 5584/14 אפלברג נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 8 (26.8.2014)). 6. המקרה שלפניי אינו בא בגדרי אמות המידה האמורות. רוב רובן של טענות העותרת מופנות לאופן בו יישם בית הדין האזורי את הדין בנסיבות המקרה הפרטניות ועל בסיס התשתית העובדתית שהוכחה לפניו. בטענות אלו, שהן באופיין טענות ערעוריות מובהקות אין כדי להצביע על טעות משפטית מהותית המצדיקה בירור נוסף על ידי בית משפט זה. אשר לכך שבית הדין האזורי לא עיין בסיכומי התשובה שהגישה העותרת בטרם נתן את פסק דינו (כעולה מההחלטה מיום 27.11.2018), בנסיבות העניין ומשפסק הדין האמור ממילא הועמד לביקורתו של בית הדין הארצי (שמצא לא להתערב בו), לא מצאתי כי גם בטענות לגבי נושא זה יש כדי להקים עילה לדיון לפנינו. העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא התבקשה תשובת המשיבים – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בחשון התש"ף (‏11.11.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19068580_M01.docx מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il