פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6673/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי; תגובה מטעם המשיב 2 בשם העותר: עו"ד רונית פינקלשטיין בשם המשיב 2: עו"ד זיו בייטל פסק-דין השופט י' עמית: 1. העתירה שבפנינו מכוונת לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 6.6.2019, במסגרתו נדחה הערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה (להלן: בית הדין האזורי או בית הדין) מיום 31.12.2018. 2. העותרת והמשיב 2 (להלן: המשיב) ניהלו מערכת יחסים זוגית וקיימו משק בית משותף במשך כשמונה שנים, זאת בעוד המשיב היה נשוי לאישה אחרת. העותרת כיום היא בת 67 והמשיב בן 69 ולכל אחד מהם ארבעה ילדים מנישואיו הקודמים. ביום 27.8.2007 הצדדים חתמו על הסכם ממון, בו נכתב כי "הצדדים מתכוונים להינשא זה לזו לאחר גירושי האיש", ולצורך כך ברצונם להסדיר את היחסים הממוניים ביניהם. 3. מהסכם הממון עולה כי הנחלה מושא העתירה (להלן: הנחלה) נמצאת בבעלותו של המשיב בלבד; כי העותרת קיבלה את רשותו של המשיב לגור בנחלה כל עוד הם מנהלים משק בית משותף; כי כל המיטלטלין הם בבעלות העותרת; כי הצדדים ינהלו חשבונות בנק נפרדים; כי זכויות הפנסיה, ביטוח מנהלים וקופות גמל של הצדדים תהיינה משותפות; כי כל עוד הם גרים ביחד הם ישאו במשותף בכל הוצאות המחייה והבילוי; כי במקרה של פירוד, העותרת רשאית לקחת את המיטלטלין שהביאה עמה או שנרכשו על ידה; כי אם יחליטו להינשא זה לזו בעתיד, הם מסכימים כי יחול עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), וכי הנחלה תישאר בבעלותו הבלעדית של המשיב גם אם יינשאו הצדדים בעתיד. 4. ההסכם אושר על ידי נוטריון ביום 20.3.2008. באותה שנה המשיב התגרש מהאישה לה היה נשוי, ולאחר כארבע שנים, ביום 3.4.2012 – הצדדים נישאו. בחלוף כשש שנים נוספות יחסי הצדדים עלו על שרטון והם פתחו בהליכים משפטיים. במהלך שנת 2018, הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי במסגרתה טענה לביטול הסכם הממון. טיעוניה בתמצית היו כי מדובר בהסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 2 לחוק יחסי ממון, מכיוון שאושר על ידי הנוטריון זמן רב לפני שנישאו בעת שלא היה בכוונתם להינשא; כי ההסכם לא אושרר במועד נישואי הצדדים; כי מתקיימות עילות לביטול ההסכם מכוח חוק החוזים בדמות טעות, הטעיה, עושק, חוסר תום לב ותקנת הציבור; וכי התנהגות הצדדים הוכיחה כוונת שיתוף מלא בנכסיהם לרבות בנחלה. בהקשר זה נטען על ידי העותרת כי מימנה מכספה בניית 4 יחידות דיור ו-2 מחסנים על שטח הנחלה. 5. ביום 24.12.2018 בית הדין האזורי נתן שתי החלטות המעלות אי בהירות באשר ליחס ביניהן: האחת מציינת כי על העותרת להגיש סיכומי תשובה תוך 30 ימים; והשנייה מציינת כי התקבלו סיכומי הצדדים, ולפיכך בית הדין ייתן החלטתו תוך זמן סביר. ואכן, ביום 31.12.2018 ניתן פסק דין בו קבע בית הדין האזורי כי "הסכם הממון תקף. כמובן שעם האמור, מזכותה של האישה לתבוע החזר כל הכספים שיוכח ששולמו על ידה לצורך השבחת הנחלה כולל שמאות והשבחה". 6. ביום 10.1.2019 הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. מעבר לטענותיה המהותיות בדבר ביטולו של הסכם הממון, העותרת טענה לפגמים בהליך שהתנהל בבית הדין האזורי. לטענתה, בדיון הראשון שהתקיים בעניין תוקפו של הסכם הממון התבקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב, ולא ניתנה לה הזכות לטעון ולהציג ראיות התומכות בטענתה לשיתוף מלא במהלך חיי נישואי הצדדים. בנוסף, בהחלטת בית הדין האזורי מיום 24.12.2018, התבקשה העותרת להגיש סיכומי תשובה תוך 30 יום, אך כבר ביום 31.12.2018 ניתן פסק דין שחתם את סוגיית תוקפו של ההסכם, לפני שהעותרת הספיקה להגיב כפי שנתבקשה. 7. ביום 6.6.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורה של העותרת. נקבע כי הסכם הממון תקף, וכי "בית הדין סבור שעם החלטת בית הדין קמא לאפשר למערערת להציג ראיות לטיעוניה בדבר השבחת הנחלה כולל שמאות ההשבחה, הרי ששערי בית הדין פתוחים לפניה להציג את ההוכחות לטיעוניה בפני רואה החשבון שיבחן את טיעוניה במקביל לקבלת תגובת המשיב". 8. ביני לביני, ביום 25.2.2019, התקבל פסק דינו של בית הדין האזורי במסגרתו נקבע כי על הצדדים להתגרש ונקבע מועד לסידור הגט. זאת, לאחר שבית הדין וידא כי באפשרותם של הצדדים להמשיך להתגורר בנחלה, בנפרד, לאחר מתן הגט. ביום 3.7.2019 התקיים דיון בבית הדין האזורי לצורך סידור הגט. העותרת הופיעה לדיון אך סירבה לקבל את הגט מחשש שלאחר הגירושין המשיב יפנה אותה מהנחלה, מכוח הסכם הממון. בית הדין הטיל צווי הגבלה על העותרת אך הורה על עיכוב ביצוע למשך תשעים ימים במהלכם האקטואר יסיים עבודתו לבחינת כלל נכסי הצדדים, זאת בשל בקשתה של העותרת לקבל תמונה ברורה יותר של מצבת הרכוש שתיוותר בידה לאחר הגירושין. 9. ביום 19.9.2019 הורה בית הדין האזורי כי על העותרת לפנות את הנחלה על פי בקשת המשיב מכוח סעיף ג' להסכם הממון הקובע כי "היה ויחליטו הצדדים על פירוד – האישה תעזוב את הנכס של בן הזוג, ותהא רשאית לקחת עמה בצאתה את חפציה האישיים וכן את כל המיטלטלין שהביאה עמה וכן את המיטלטלין שנרכשו על ידה". במסגרת ההחלטה נקבע כי "טענותיה של העותרת לשיתוף ספציפי בנכס יידונו בדיון שייקבע לצורך כך, ואין בטענות אלה כשלעצמן כדי לאפשר את המשך ישיבתה בנכס בניגוד להסכם". ביום 26.9.2019 אושר סידור הגט בבית הדין, והצדדים התגרשו. מנספחי העתירה עולה כי ביום 4.10.2019 נעתר בית הדין לבקשת העותרת למינוי שמאי לצורך הוכחת השקעתה בנחלה, לקראת דיון ההוכחות הקבוע ליום 28.11.2019 (לאחר הגשת עתירה זו). 10. העתירה מופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. בפתח הטיעון, העותרת הדגישה כי הסעד אותו היא ביקשה מבית הדין הוא ביטולו של הסכם הממון וחלוקת הרכוש בהתאם לחוק יחסי ממון, ולא שיתוף ספציפי בנכס. העותרת חזרה על טענותיה שעלו במסגרת ערעורה לבית הדין הרבני הגדול, ביניהן טענות בדבר הפגמים הדיוניים שנפלו בהליך שהתנהל בבית הדין האזורי, וכן טענות כנגד תוקפו של הסכם הממון. 11. דין העתירה להידחות. כידוע, בית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים. התערבות בהכרעה של בית דין רבני תיעשה בנסיבות חריגות של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו, בין היתר: בג"צ 3332/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, סעיף 3 לפסק דינה של השופטת נאור והאסמכתאות שם (31.5.2011); בג"צ 2917/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, סעיף 12 לפסק דינו של השופט פוגלמן והאסמכתאות שם (7.6.2010); בג"ץ 7070/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 8 (4.1.2017); בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 8 (14.2.2017); בג"ץ 10072/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 10 (1.1.2018)). לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, לא מצאתי כי המקרה שבפנינו נכנס בגדרם של חריגם אלה, כך שנסיבות המקרה לא מצדיקות התערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. 12. טענותיה של העותרת בדבר תוקפו של הסכם הממון, אשר קיבלו את מירב המשקל בעתירה, הן טענות ערעוריות במהותן וכאמור, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בתי הדין הרבניים. טענת העותרת כי פסק הדין בבית הדין הרבני האזורי ניתן טרם המועד שקבע בית הדין להגשת סיכומי תשובה, אכן מעוררת קושי מסוים (השוו לפסיקה לפיה החלטה שניתנה תוך קיפוח זכותו של מבקש להגיש תשובה לתשובת המשיב מכוח תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, דינה להתבטל: רע"א 4540/12 שוויקי נ' שוויקי, בפסקה 7 והאסמכתאות שם (11.7.2012)). עם זאת, אין מדובר בפגם היורד לשורשה של החלטה, וכפי שציין בית הדין הרבני הגדול, פגמים אלה ניתנים לריפוי בהמשך ההליך, ומנספחי העתירה עולה, כי במקביל להגשת עתירה זו מתנהל הליך בבית הדין האזורי המאפשר לעותרת להוכיח שיתוף ספציפי בנחלה ולהוכיח השקעותיה בנחלה. 13. אכן, כפי שהבהירה העותרת, הסעד אותו היא מבקשת הוא ביטולו של הסכם הממון ולא שיתוף ספציפי בנכס, אך כאמור לא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לעניין תוקפו של הסכם הממון. מכל מקום, בשלב זה בית הדין הרבני לא חסם את דרכה של העותרת להוכחת שיתוף ספציפי בנכס או להוכחת השקעותיה בנחלה, ואיננו מביעים כל עמדה בנושא. 14. סופו של דבר, שהעתירה אינה נופלת בגדרם של החריגים הדורשים את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ט בטבת התש"ף (‏16.1.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19066730_E02.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il