פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 3332/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3332/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין האזורי בתל אביב 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ברק רון בשם המשיבה 3: עו"ד יהודית מייזלס פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1964 ונולדו להם שני ילדים, כיום שניהם בגירים. בסוף שנת 1996 נפרדו השניים והעותר עבר להתגורר בבית אחר. לטענת העותר, מאז ובמשך 11 שנים העביר למשיבה כספים לצרכי כלכלת בנם הבכור החולה. לפני כשלוש שנים הודיע העותר למשיבה כי הוא מפסיק את התשלומים שנהג להעביר לה עד אז בעודם פרודים. בעקבות זאת הגישה המשיבה תביעה רכושית נגד המבקש בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 1651/07). בסמוך לאחר מכן, הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני. ביום 15.9.2008 קבע בית הדין הרבני האזורי פה אחד כי הוא דוחה את תביעת הגירושין של העותר. בית הדין הרבני האזורי קיבל את טענת המשיבה כי הפירוד נעשה שלא ברצונה כאשר במשך שנים בהן חיו השניים בנפרד קיוותה שפני הדברים ישתנו לטובה. בית הדין הדגיש כי לא הועלתה ולא הוכחה על-ידי העותר עילה של ממש כדי לחייב את המשיבה בקבלת גט. בית הדין הוסיף כי "מסורת הפסיקה הרווחת והמקובלת בבתי הדין היא שאין בפירוד ממושך כשלעצמו כדי לחייב גט" ופסק לבסוף כי על העותר "לחזור לאשת נעוריו ואם ילדיו" או לחלופין "לפצות את [המשיבה] עד שתסכים לקבל את גיטה". העותר הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול. ביום 23.3.2009 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, בדעת רוב (הדיינים הרב מנחם חשאי והרב יוסף הייזלר) בציינו כי "לא הוכח שסירוב [המשיבה] לקבל גט נובע מתוך נקמנות. [המשיבה] מסכימה לקבל גט אם יפצה אותה ו[העותר] מתנגד לכך". בדעת המיעוט (הדיין הרב ציון בוארון) נקבע כי תקופת פירוד של 14 שנים מהווה עילה לחייב בגירושין ולעיין במתן היתר נישואין. לעת הזו העותר והמשיבה נשואים ובעודה ניצבת המחלוקת לעניין הפיצוי כאמור בדעת הרוב. 2. בעתירה מבקש העותר לבטל את פסקי הדין של בית הדין הרבני. לטענתו פסקי הדין משלימים עם גישה סחטנית פסולה של המשיבה שמטרתה להוציא ממנו כספים. לטענתו יש לשלול "אסטרטגיה" כזו של כפייה בהיותה מפלה, ולדבריו "לו היתה המשיבה מבקשת להתגרש ממנו, הרי שהיו כופים אותו ליתן לה את גיטה בכל האמצעים" בכדי למנוע עגינות. לפיכך מבקש העותר, כסעד מן הצדק, להורות לבית הדין הרבני לדון מחדש בעניינו ובבקשתו לכפות גט על המשיבה. המשיבה מבקשת לדחות את העתירה על הסף, בטענה כי המדובר בטענות ערעוריות, וכן לגופה, בטענה כי בית הדין הרבני קבע כי האישה אינה מונעת מנקמנות או סחטנות. המשיבה מדגישה כי לא הוכחה עילת גירושין עצמאית, הנלווית לעניין הפירוד, וכי דעת הרוב משקפת את ההלכה בנושא זה ולפיה לא קמה בנסיבות העניין עילת גירושין. 3. דין העתירה להידחות על הסף. בית הדין הרבני קבע כי לא הוכחה בענייננו עילת גירושין, בהתבסס על התרשמותו כי המשיבה אינה רוצה להתגרש וכי אינה פועלת בנקמנות. בסמכותו של בית הדין הרבני לקבוע את התשתית העובדתית הנדרשת לשם קבלת תביעת גירושין (בג"ץ 104/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב, פסקה 4 לפסק דינו של השופט גרוניס (טרם פורסם, 19.1.2009)). העותר לא טען כי בית הדין חרג מסמכותו בקביעותיו העובדתיות האמורות (ראו פסקה 5 לתשובה לתגובה מטעם העותר). עניינו של העותר אף אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים אחרים העשויים להצדיק התערבות בפסקי הדין של בית הדין הרבני כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית דין דתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בת"א, פסקה 8 לפסק דינו של השופט מלצר (טרם פורסם, 8.7.2009); בג"ץ 10034/08 פלונית נ' בית הדין האזורי בחיפה, פסקה 7 לפסק דינו של חברי השופט דנציגר (טרם פורסם, 8.12.2008)). 4. גם לגוף העניין יש לדחות את העתירה. טענתו העקרונית של העותר בדבר הפליה הינה טענה ביחס לתוכנו של הדין הדתי. יש לדחות את טענת העותר מכמה טעמים. ראשית טענת ההפליה הנטענת בעתירה היא כוללנית ובגדר השערה בלבד. שנית, בעיית העגינות עליה מבקש העותר להתבסס בטענתו, מתעוררת לאחר שניתן פסק-דין בבית הדין הרבני הכופה או המחייב גט ואחד הצדדים מסרב לציית לפסק הדין (ראו מיכאל קורינאלדי דיני אישים, משפחה וירושה – בין דת למדינה מגמות חדשות 209-211 (2004) (להלן: קורינאלדי)). בענייננו לא קיים פסק-דין לכפיית גט או לחיוב גט שהרי תביעת הגירושין של העותר נדחתה, ולכן ההיקש איננו במקומו (על אופן הפעלת הסנקציות החוקיות וההלכתיות ביחס לסרבני וסרבניות גט ראו: בג"ץ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד נא(1) 198, פסקאות 14-12 לפסק דינו של השופט חשין (1997) (להלן: עניין רפאלי); בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נט(4) 817, 840 ו-856 (2004) (להלן: עניין סבג)). שלישית, ועיקר, העותר אינו חולק על כך שבית הדין הרבני פסק על-פי דין תורה. טענתו של העותר היא אפוא טענה נגד דין תורה כפי שהוא מיושם בבית הדין הרבני מכוח סמכותו כקבוע בסעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. הלכה היא כי משפסק בית הדין הרבני מכוח סמכותו על-פי דין תורה, "אפילו סבור העותר שדין זה אינו ראוי, אין עילה להתערבותנו" (עניין רפאלי, פסקה 5 לפסק דינו של השופט אור; ראו גם שם, פסקה 6 סיפא לפסק דינו של השופט חשין; כן ראו: בג"ץ 10736/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 לפסק דינו של השופט מלצר (לא פורסם, 21.1.2008)). אכן, הכרה בקיומה של עילת גירושין, לרבות בנסיבות בהן מצויים בני הזוג בפירוד ממושך, מצויה בלב סמכותו העניינית של בית הדין הרבני ומסורה לשיקול דעתו על-פי ההלכה שהוא בקי בה (השוו: בג"ץ 10767/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות (לא פורסם, 22.1.2007)). היא עניין למשפט העברי "ואין אנו נוטלים לעצמנו את הכוח לקבוע כי בית הדין הרבני טעה בהפעלת המשפט העברי על-פיו הוא דן" (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול - ירושלים, פ"ד מח(2), 221, 231 (1994); ראו גם בג"ץ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733, 738 (1982) והאסמכתאות שם). 5. יוער כי בשאלה העקרונית, בדבר קיומה של עילת גירושין בהלכה בנסיבות של פירוד ממושך, קיימות דעות שונות בדין הדתי (ראו: אריאל רוזן-צבי "בתי הדין הרבניים, ההלכה והציבור: גשר צר מאוד" משפט וממשל ג 173, 204-205 (תשנ"ה); אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול 138-139 ו-257 (1990) (להלן: רוזן-צבי); פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך א) 419 (1995) (להלן: שיפמן); קורינאלדי, 229-230). בהתאם קיימות דעות שונות גם בפסיקת בתי-הדין הרבניים (לפסקי דין נוספים ובהם דעת רוב ודעת מיעוט בשאלה העקרונית ראו: תיק (גדול) 1-21-1750 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 5.5.2009); תיק (גדול) 1-21-1782 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 18.2.2009); תיק (גדול) 2-21-4827 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 3.7.2005); תיק (גדול) 2-22-2337 אלמוני נ' אלמונית (לא פורסם, 27.12.2004); תיק (גדול) סא/ 1-21-9698 אלמוני נ' אלמונית (לא פורסם, 20.5.2002)). אפשר שעל-פי הדין הדתי ההכרעה בשאלה היא תלויית נסיבות בהתחשב, בין השאר, בהתנהגות הצדדים לפני הפירוד ולאחריו, המניעים לסירוב להתגרש וסוגיית הנקמנות, כנות הרצון בשלום בית, תום הלב של הצדדים וכדומה (ראו פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול שפורטו לעיל; כן ראו פסקי הדין של בתי הדין הרבניים האזוריים שצורפו לעתירה: תיק (אזורי חיפה) 1-12-4827 א.ב. נ' א.נ. (לא פורסם, 5.12.2004); תיק (אזורי נתניה) 1-21-1411 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 4.5.2008); וראו באופן כללי גם: שחר ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה 61-62 (2005); שחר ליפשיץ "שוויון בנישואים, הזכות להתגרש ואוטונומיה קהילתית – הרהורים בעקבות תמורות במעמד האשה במשפט העברי" עיוני משפט כז 139, 173 (2003); שיפמן 419). 6. פסיקת בתי הדין הרבניים עליה עמדנו משקפת פסיפס דעות בשאלה העקרונית. חילוקי הדעות עשויים ללמד על קיומו של צורך דתי במציאת פתרונות הלכתיים נוכח מציאות חדשה והשלכותיה על עולמה של תורה (ראו רוזן-צבי 263; השוו: עניין סבג, בעמ' 835 בין האותיות ה-ו וכן בעמ' 856א). מכל מקום, המדובר בהתפתחות פנימית לדין הדתי וההכרעה בנושא, המצוי כאמור בלב סמכותו העניינית של בית הדין הרבני, נתונה לבית הדין הרבני (ראו גם עניין סבג, 856ב). בענייננו קבעה דעת הרוב בבית הדין הרבני הגדול כי בנסיבות בהן האישה אינה חפצה להתגרש וסירובה לקבל גט איננו נובע מנקמנות, לא קמה עילת גירושין מכוח הפירוד הממושך כשלעצמו ולא ניתן לכפות או לחייב קבלת גט. כאמור לא קמה עילה להתערבותנו בפסיקתו זו. 7. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף מחמת היעדר עילה. העותר ישא בשכר טרחת עורך-דין המשיבה 3 בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ג שבט, תש"ע (7.2.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09033320_C08.docמא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il