פלוני נ. ראש ממשלת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 6562/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6562/17 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. ראש ממשלת ישראל 2. משרד הביטחון 3. שירות הביטחון הכללי 4. המינהל האזרחי 5. ועדת מאוימים 6. המנהלה הביטחונית לסיוע 7. משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים בשם העותר: עו"ד זוהר שולי בשם המשיבים: עו"ד שרון אבירם פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. העותר, פלשתיני תושב השטחים, הוכר כבר בשנת 2003 כבעל זכאות לקבלת היתרי שהייה זמניים בשטח ישראל מכוח טענת מאוימות (על רקע שיתוף פעולה עם גורמי הביטחון הישראליים). בשנת 2006 הגיש העותר עתירה שעניינה מתן מעמד של קבע בישראל על רקע מאוימותו (בג"ץ 9853/06, להלן: העתירה הראשונה). בשנת 2010 פנו העותר ואשתו בבקשה לאיחוד משפחות, אשר אף אושרה תוך שניתן לעותר היתר שהייה זמני, אשר ניתן להארכה מעת לעת, בכפוף להמשך קיום הקשר הזוגי. העתירה הראשונה נדחתה בשנת 2012, בכפוף למתן היתר השהייה הזמני שניתן לעותר, כאמור לעיל. 2. לטענת העותר, כאשר פנה למנהלת התיאום והקישור הרלוונטית (מת"ק אייל) לצורך הארכת היתרי השהייה הזמניים, עשה כן באמצעות בא כוחו. לדברי המשיבים, הדבר נעשה עקב תקלה, שכן על פי הנהלים, ישנה חובת התייצבות אישית של מבקש היתר השהייה, וזאת נוכח העובדה שבמעמד מסירת ההיתר, מתקיימת פגישה ובה נשאל מקבל ההיתר אודות האיום המופנה כלפיו לטענתו בשטח, נכון לעת קבלת ההיתר. לכן, בשלב כלשהו נאמר לעותר שיהא עליו להתייצב באופן אישי, אך העותר מסרב לעשות כן עקב חששו כי התייצבותו במת"ק אייל תסכן את חייו נוכח הימצאות אנשי הרשות הפלשתינית במקום. 3. על רקע זה הוגשה העתירה דנן, שבה מבקש העותר כי יוענקו לו היתרי כניסה לישראל למשך שנה, אשר יחודשו מפעם לפעם עד שתוענק לו אשרה לישיבת קבע בישראל. יצוין, כי ביום 31.7.2012 הגיש העותר עתירה נוספת (בג"ץ 5842/12, להלן: העתירה השנייה) שבה התבקש סעד זהה לסעד שהתבקש בעתירה דנן. העתירה השנייה נמחקה ביום 28.5.2015, לאחר שהוסדר מתן היתר השהייה, תוך שנקבע כי "ככל שלאחר מיצוי הליכים בנושא בקשה לאיחוד משפחות, תהיינה לעותר טענות נוספות, הוא יהיה רשאי לשוב ולפנות לבית משפט זה, ככל שתהיה עילה לכך". 4. למעשה אין חולק על זכאותו של העותר לקבלת היתרי שהייה זמניים ומתחדשים בשטחי ישראל, מכוח טענתו למאוימות. המחלוקת דנן מתרכזת בחיובו של העותר להתייצב בעצמו במת"ק אייל לצורך חידושם של ההיתרים מפעם לפעם, כאשר העותר טוען כי דרישה זו מסכנת את חייו. עמדת המשיבים היא כי דינה של העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה, משלא נפל פגם בעמדתם, המעוגנת בנהלים, לחייב את העותר בהגעה לנציגות הרלוונטית לצורך קבלת היתרי שהייה, ומשלא נשקפת סכנה לחיי העותר מעצם הגעתו לנציגות. 5. כבר בפסק הדין בעתירה הראשונה נדונה טענה זו של העותר, ונדחתה על ידי בית משפט זה, תוך שנקבע: "מפאת הסכנה הנשקפת לחייו באיו"ש, תחת הגעה לנציגות אייל עומדת לפני העותר האפשרות להגיע, בתיאום מראש, למנהלת התיאום והקישור ג'נין, שהגעה אליה אינה מצריכה את העותר להיכנס לשטחי יהודה ושומרון. נוכח עמדה זו של המשיבים, אין לקבל את הטענה כי כרוכה סכנה לחייו של העותר בהגעה למנהלת התיאום והקישור וקבלת היתר השהייה. לפיכך, אין סיבה מדוע לא יעשה כן. מכל מקום, עניין זה ניתן לתיאום עם באי כוח המשיבים שאף הם ערים לצורך להבטיח את שלומו של העותר." כמו כן, בבג"ץ 91/15 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים (16.6.2015) נדחתה טענה דומה שהועלתה על ידי העותרים דשם, תוך שקבענו: "השתכנענו כי הנוהל הקיים אינו מציב את המבקשים (והעותרים בכלל זה) בפני סכנה ממשית. למדנו מבאי-כוח המשיב כי כל מבקש רשאי להתייצב לפני קצין מאויימים במת"ק שאינו נמצא סמוך למקום מגוריו וכן כי יש מקרים שבהם מתאפשרת הכניסה למת"ק דרך שטח מדינת ישראל. די בשני אלה כדי להצדיק דחיית העתירה ככל שהיא נוגעת לעצם הצורך בהתייצבות מבקש לפני קצין מאויימים באופן פיזי." 6. הנה, משטענה זו נדונה ונדחתה לגופה פעמיים – פעם אחת בעניינו של העותר ממש – הרי שאין מקום לדון בה פעם נוספת במסגרת העתירה דנן. אשר לאפשרותו של העותר לקבל היתרי שהייה מתחדשים על רקע בקשתו לאיחוד משפחות, דינה של העתירה בעניין זה להידחות על הסף, כפי שטענו העותרים, בשל אי מיצוי הליכים. 7. נוכח האמור לעיל, העתירה נדחית. בנסיבות העניין ועל אף שנתבקשה תגובת המשיבים, איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ז בטבת התשע"ח (‏14.1.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17065620_W09.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il