אזוב דליה נ. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובנייה- מחוז ירושלים

פסק-דין בתיק בש"מ 656/16 בבית המשפט העליון בש"מ 656/16 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: 1. דליה אזוב 2. עו"ד שמואל פיינגולד 3. הרב יעקב פרטינג נ ג ד המשיבים: 1. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ירושלים 3. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ערעור על החלטתה של כבוד רשמת בית המשפט העליון ל' בנמלך מיום 14.1.2016 בבש"מ 7442/15 בשם המערערת 1: בעצמה בשם המערערים 2-3: המשיב 2 – עו"ד שמואל פיינגולד פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטתה של הרשמת ל' בנמלך (בש"מ 7442/15-א') מיום 14.1.2016, במסגרתה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערעור עתירה מנהלית. 2. ביום 21.7.2015 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (הנשיא ד' חשין) בעת"מ 57408-06-14 מיום 9.6.2014 – ואשר כותרתו תוקנה בהתייחס לייצוגה של מערערת 1 ביום 14.7.2015 (להלן: פסק הדין בערעור), במסגרתו התקבלה באופן חלקי עתירה שהגישו המערערים בנוגע להליכי תכנון ובנייה. 3. כאמור, הרשמת דחתה את הבקשה ומצאה שלא קיים "טעם מיוחד" אשר יש בו להצדיק מתן ארכה. הרשמת נימקה בהחלטתה את הסיבות הבאות: ראשית, למערערים עמדו 30 ימים להגשת הערעור – ולא 45 ימים כפי שסברו עקב "טעות שבדין". שנית, עניינם של המערערים אינו נמנה עם אותם המקרים המיוחדים בהם יש מקום לייתן ארכה מחמת טעות שבדין. שלישית, גם לו היו נתונים למערערים 45 ימים, פנייתם נעשתה באיחור של יום אחד, ולא ניתן לכך כל נימוק. רביעית, נדחתה טענת המערערים לפיה לא התגבש אינטרס הסתמכות למשיבות ביחס לסופיות הדיון. 4. מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו מעלים המערערים את הטענות הבאות: (א) הרשמת טעתה בפרשנותה את תקנה 23 ותקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות); (ב) הרשמת טעתה בקביעתה כי אין המקרה מצדיק ארכה מחמת טעות שבדין, וזאת מכיוון שהמצב המשפטי מסובך ומעורפל, עד כדי כך שהרשמת עצמה טעתה בהבנתו; (ג) הרשמת שגתה עת בחנה מה היו המשיבות רשאיות להניח לעניין הסתמכותן על סופיות הדיון, להבדיל ממה שהניחו בפועל; (ד) הרשמת התעלמה מקיומו של הליך תלוי ועומד; מסיכויו הגבוהים של הערעור; ומחשיבותן של הסוגיות המועלות בו, אף שאלו נימוקים כבדי משקל שמצביעים על קיומו של אינטרס ציבורי בקבלת בקשתם להארכת מועד. בנוסף לאמור, המערערים מדגישים כי המדובר בערעור בזכות, עובדה הנותנת משקל מוגבר לזכות הגישה לערכאות. 5. דין הערעור להידחות. כידוע, שיקול הדעת המסור לרשם רחב הוא, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 7157/15 חן נ' כונס הנכסים הרשמי (15.11.2015); בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה (29.8.2005)). לא השתכנעתי מטענותיהם של המערערים כי במקרה הנוכחי נפל פגם כלשהו בשיקול דעתה של הרשמת אשר יש בו כדי להצדיק התערבות בהחלטתה. 6. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור משקפת את המתח בין אינטרס המבקש לברר את עניינו בבית המשפט לבין האינטרס של שמירת סופיות פסק הדין או ההחלטה. כאיזון בין דברים אלו, ניצב הכלל שלפיו הפונה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי נדרש להצביע על "טעם מיוחד" שיצדיק לקבל את בקשתו באיחור (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במקרה שלפני, המערערים לא הצליחו להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להליך ערעורי. ודוק: המערערים הגישו את ערעורם באיחור של למעלה משבועיים, וזאת לטענתם עקב טעות שבדין. משכך, וכפי שקבעה הרשמת, קמה עליהם החובה להוכיח שהטעות הנטענת מצדיקה את מתן הארכה. דעתי היא כי המערערים לא עמדו בחובתם זו, וזאת בייחוד נוכח העובדה שמערערים 2-3 היו והינם מיוצגים. גם באשר ליתר נסיבות המקרה עליהם עמדו המערערים, מצאתי כי אינן מגבשות עילה להתערבות בהחלטת הרשמת. 7. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ו' באדר ב' התשע"ו (16.3.2016). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16006560_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il