מונתהא מוחמד אבו בכר נ. משרד הבטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 6133/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6133/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור העותרים: 1. מונתהא מוחמד אבו בכר 2. עבדאללה אחמד חמזה אבו בכר נ ג ד המשיב: משרד הבטחון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ד' באלול התשס"ג (01.09.03) בשם העותרים: עו"ד אבו ואסל עבד עו"ד אבו ואסל עבד בשם המשיב: עו"ד חורין דני פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. העותר 3 (להלן: העותר) הוא תושב ירדן. לאשתו, תושבת האזור, נישא העותר בירדן, ושם נולדו ארבעה מששת ילדיהם. ביום 13.7.1999 נכנס העותר לאזור על פי רישיון ביקור. תוקפו של רישיון הביקור פג עוד ביום 12.2.2000, אך העותר המשיך לשהות באזור. העותר נעצר לאחרונה ויש כוונה לגרשו לירדן. בעתירה נטען כי העותר לא זכה עדיין לתושבות קבע באזור וכי "העניין בטיפול". עוד טען העותר, בתצהיר נוסף שהוגש לאחר הגשת העתירה, כי הוא יליד האזור, והחזיק בעבר בתעודת זהות. הוא עזב את האזור בשנת 1983. באותה עת, כך טען, תושב האזור שהיה יוצא מהאזור היה אמור להפקיד את תעודת הזהות שלו בנקודת המעבר בידי שלטונות הצבא, והיה מקבל אותה בשובו. ואולם כשביקש לחזור לא אישרו זאת לדבריו שלטונות הצבא, וניסיונות חוזרים על עצמם לא הצליחו. בנוסף ציין העותר, כי פנה לרשות בבקשה לאשר שהות כדין; נאמר לו כי הדבר יטופל, אך משפרצה האינתיפאדה לא ניתן היה לקבל מענה לבקשתו לקבל תעודת זהות. בדיקת המשיבים בעניין זה העלתה כי העותר אכן היה בעבר תושב האזור, אולם, עקב העברת מרכז חייו מהאזור לירדן, הוא איבד את תושבותו. עוד העלתה בדיקת המשיבים, כי העותר עזב את האזור בשנת 1983, ולמעט ביקור של חודש בשנת 1998 לא שב העותר לאזור מאז ועד לחודש יולי 1999. 2. יש לבחון, איפוא, בעתירה זו, אם זכאי העותר לשהות באזור בין מכוחה של אשתו ובין מכוחו-הוא, כמי שנולד באזור. 3. בשאלת זכאותו של העותר מכוחה של-אשתו, דהיינו מכוחה של בקשת איחוד משפחות, מסבירים המשיבים כי נושא אישור בקשות לאיחוד משפחות בתחומי האזור מסור על פי סעיף 28(11) לתוספת הראשונה לנספח האזרחי להסכם הביניים עם הרשות הפלסטינית (כתבי אמנה 1071, כרך 33, בעמ' 215) לרשות הפלסטינית, הרשאית להעניק תושבות קבע בשטחים, וזאת בכפוף לאישורה המוקדם של ישראל. בחודש ספטמבר 2000 הפסיקה ישראל לקבל בקשות כאמור מהרשות הפלסטינית. מאז פרוץ הארועים הביטחוניים בחודש ספטמבר 2000 לא מטופלות על ידי הצד הישראלי בקשות לאיחוד משפחות באזור. המשיבים מציינים גם כי העותר לא צרף כל סימוכין ביחס לבקשה לאיחוד משפחות, שלטענת העותרים הוגשה לרשות. מכל מקום, הרשות הפלסטינית היא המחליטה אם להעניק היתר לישיבת קבע, בכפוף לאישור של מדינת ישראל. משבחרה הרשות שלא להעביר בקשה בעניינו של העותר לידי הצד הישראלי, אין לעותר אלא להלין על הרשות ולהפנות טרונייתו אליה. המשיבים מצביעים על שורה ארוכה של פסקי דין בהם דחה בית משפט זה, לעיתים על הסף, בקשות של אזרחים זרים שנתפסו שוהים שלא כדין בתחומי האזור וביקשו שגירושם יעוכב בגין בקשות לאיחוד משפחות בתחומי האזור שהוגשו על ידם לרשות. כך, למשל, נאמר בבג"ץ 7260/01 מגדי עבדל קאדר נ' שר הפנים ו-2 אח' (לא פורסם): "דין העתירות להידחות על הסף. על-פי סעיף 28(11) לתוספת הראשונה לנספח האזרחי להסכם הביניים עם הרשות הפלסטינית (כתבי אמנה, 1071, כרך 33, בעמ ' 215), רשאית הרשות הפלסטינית להעניק תושבות קבע בשטחיה, בכפוף לאישורה המוקדם של ישראל. מכאן טענת המשיבים - המקובלת עלינו - כי כל עוד לא טיפלה הרשות בבקשות העותרים לאיחוד משפחות שהוגשו לה, ולא העבירה את הבקשות לאישור שלטונות ישראל, אין מדינת ישראל צד נכון לעתירות...". ראו גם בג"צ 10644/02 יאסין מחמד קאסם קפארנה נ' היועץ המשפטי-חבל עזה (לא פורסם); בג"ץ 6788/02 מוחמד מחמוד סולימאן קינאנה נ' מפקד כוחות צה"ל (לא פורסם) (להלן: עניין קינאנה). 4. אשר לטענת העותר שבתצהירו המשלים, לפיה זכאי הוא לשהות באזור מכוחו-הוא, מציינים המשיבים כי העותר עזב את האזור בשנת 1983. מאז ועד 1999, עת ביקש וקיבל אשרת ביקור, הוא העתיק את מושבו לירדן למעט ביקור בן חודש בשנת 1998. לפי הנתונים שבידי המשיבה לא עשה העותר כל ניסיון לשוב לאזור, ועל כן - איבד את תושבותו. עוד מציינים המשיבים, כי בהתאם להוראות הסכם הביניים, בקשות להשבת תושבות נדונו בעבר במסגרת ועדה ישראלית-פלסטינית, אשר בדקה את נושא השבת התושבות, למי שתושבותו אבדה כתוצאה משהייה מחוץ לאזור על פי קריטריונים שנקבעו. תנאי לדיון במסגרת הועדה היה שהמבקש החזרת תושבותו יצא את האזור אחרי שנת 1986. לפיכך, אפילו היה עולה עניינו של העותר בפני אותה ועדה היתה בקשתו נדחית. גם בנושא החזרת תושבות בקשות אינן מטופלות מאז ספטמבר 2000, לאור המצב המדיני בטחוני. שני הנושאים – איחוד משפחות והחזרת תושבות כרוכים בטבורם במערכת היחסים בין ישראל לרשות, כעולה מסעיף 28 לנספח האזרחי להסכם הביניים. אופן יישום הסכם הביניים הוא שאלה מדינית, וההסכם, כשלעצמו, אינו מצמיח זכויות לפרטים (בג"צ 2829/96 סמהדנא נ' מדינת ישראל; דנג"צ 5744/96 קראדה נ' שירות בתי הסוהר; בג"צ 8012/98 עתר נ' ראש ממשלת ישראל). 5. לעניין החזרת תושבות מפנים המשיבים לבג"צ 6788/02 מוחמד מחמוד סולימאן קינאנה נ' מפקד כוחות צה"ל (לא פורסם), בו נאמר: "לטענת המשיב אין מקום לבקשת העותר להשבת תושבות, משום שעל-פי קריטריונים שנקבעו בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, תנאי לדיון במסגרת הוועדה המשותפת הוא, שהמבקש יצא את האזור לאחר שנת 1986, ואילו העותר עזב עוד בשנת 1984. העותר משיג על טענות אלה של המשיב, אולם אין לנו צורך להכריע בכך, שכן, עד כמה שניתן ללמוד מן החומר שהוצג, טרם אושרו בקשותיו של העותר על-ידי הרשות הפלסטינית, וממילא, טרם הועברו לטיפולן של רשויות המדינה... " (פסקה 4 לפסק הדין). 6. המשיבים מוסיפים ומציינים כי בשטחי הרשות הפלסטינית שוהים כיום עשרות אלפי תושבים זרים, שקבלו רישיונות ביקור אשר פקעו, ולא עזבו עם פקיעת הרישיון. על פי המידע שבידי המשיבים, וכך עולה גם מהנטען בעתירה, הרשות איננה עומדת בהתחייבותה על פי ההסכם ואיננה פועלת להוצאת שוהים שלא כחוק. 7. בא-כוח העותרים, עו"ד עבד אבו ואסל, טען במסירות רבה לעניינם של העותרים. הוא ניסה לשכנענו לסטות מההלכה הפסוקה של בית משפט זה. לטענתו, אין להשלים עם מצב בו גרים אישה ו-6 ילדים עם אמם בשטחי הרשות, ואבי המשפחה, שאינו מסכן איש – נמצא בירדן. הוא מדגיש כי העותר לא ויתר מעולם על תושבותו. לטענתו, הוא ניסה להיכנס אך לא נתנו לו לשוב. לדבריו, מאז שנושא תעודות הזהות עבר לצד הפלשתינאי - אין עוד לאנשים לאן לפנות. בלשונו: "אין רשות פלשתינאית". הוא מוסיף וטוען כי סעיף 28 האמור אין בו כדי לחייב את ישראל לפעול כפי שהיא פועלת: סעיף 28 (3) קובע כי תוקם ועדה משותפת לפתור את הנפקתן מחדש של תעודות זהות לאותם התושבים שאיבדו את תעודות הזהות שלהם. ואולם העותר לא איבד את תעודת הזהות שלו, והיא נלקחה על ידי שלטונות הצבא. בא-כוח העותר טען גם, באופן סתמי, כי מעשיה של ישראל נוגדים אמנות בינלאומיות. 8. לא נוכל, לדעתי, לקבל את טענות העותר. אכן, המצב המדיני באזור מקשה, לעתים מקשה עד למאוד, על חיי הפרטים. מבינה אני למצוקתם של העותרים, החשים שאין להם כתובת. ואולם, כפי שנאמר לא אחת בפסקתו של בית משפט זה, את טרוניותיו של העותר עליו להפנות לרשות ולא למדינת ישראל. סעיף 28 הנזכר קובע מפורשות כי כוחות ואחריות בתחום מרשם האוכלוסין ותיעוד בגדה המערבית וברצועת עזה יועברו מהממשל הצבאי ומהממשל האזרחי שלו לצד הפלסטיני. על כן, לעת הזו אין נפקא מינה אם תעודת הזהות אבדה או נלקחה ואין גם נפקא מינה אם צודק העותר בטענתו – המוכחשת על ידי המשיבים – שהוא ניסה להיכנס לאזור והדבר לא ניתן לו. העותר אינו מפרט גם מתי נעשו ניסיונות כאלה, אם לאחרונה ואם סמוך לשנת 1983. כל עוד לא התקבלה עמדה מהרשות הפלסטינית בעניינו של העותר, מדינת ישראל אינה בעלת-דברו (בג"ץ 6288/02 הנזכר והאסמכאות בו; דנג"צ 8528/96 מוסטפא אולוורא (אל-ח'טיב) נ' שר הבטחון ואח' (לא פורסם)). כך הוא לעניין בקשת איחוד המשפחות שלטענת העותרים הוגשה לרשות, וכך לעניין אי הכרה בו כתושב. 9. אין אני רואה מנוס מדחיית העתירה. מצוקתם של העותרים אינה שונה ממצוקתם של רבים אחרים במצב המדיני הנוכחי. לא למותר להעיר גם כי העותר שהה באזור שלא כדין עת ארוכה לאחר שרשיון הביקור שניתן לו פקע. רק כשנעצר פנה לבית משפט זה. 10. אציע לחברי לדחות את העתירה, ללא צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו באלול, תשס"ג (23.9.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03061330_C10.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il