פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 5889/07
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5889/07
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
המערער:
אליהו טאלר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 40028/07 שניתן ביום 13.6.07 על-ידי סגנית הנשיא
ד"ר קפלן-הגלר
תאריך הישיבה:
ג' בשבט תשס"ח
(10.1.08)
בשם המערער:
עו"ד קובי אוחנה
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן:
עו"ד תמר פרוש
גב' אדוה פרויד
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"פ 40028/07) ביום 13.6.07 מפי סגנית הנשיא ד"ר קפלן-הגלר, לאחר שהורשע לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות אלה: שוד בנסיבות מחמירות; ניסיון שוד בנסיבות מחמירות; התפרצות למקום מגורים; גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב. בשל אלה נגזרו על המערער חמש שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצר), מאסר על תנאי של שנתיים על כל עבירת פשע או ניסיון לה, ופיצוי בסך 10,000 ₪ למתלוננת העיקרית ו-1,000 ₪ למתלוננת נוספת.
ב. (1) על פי כתב האישום המתוקן בו הודה המערער, יצר קשר טלפוני עם המתלוננת ר"פ, בעלת דירה שפירסמה דירתה למכירה, בת 66 לעת ההיא. הוא הגיע לדירה על פי קביעה מראש. בשעה שהראתה לו המתלוננת את הדירה, כיוון לעברה המערער מצית דמוי אקדח ודרש ממנה כסף. משהחלה לצרוח ופתחה את דלת הכניסה, משך אותה וסגר את הדלת, וכך מספר פעמים, תוך שהוא מאיים כי יהרוג אותה אם לא תפסיק לצרוח. כן החזיק "שוקר" חשמלי ואיים כי יהמם אותה והיא לא תקום עוד. משהמשיכה המתלוננת לצרוח דחף אותה על מדרגות בדירה, והכה אותה בראשה מספר פעמים באמצעות המצית-אקדח, והיא החלה מדממת. שוב היו חילופי דברים, המתלוננת החלה לצרוח והמערער הכה בראשה. אז הביאה את תיקה ומסרה לו 7,000 ₪. הוא הכניסה לשירותים והורה לה להמתין עשר דקות ולא להתקשר למשטרה. בהמשך חיפש ומצא שרשראות פנינים אותן נטל. המתלוננת פונתה לבית חולים ואובחנה המטומה בקרקפת.
(2) באישום שני נאמר, כי המערער שוחח עם אשה שפירסמה למכירה את דירתה והגיע לדירה. בעת הסיור ראה ארנק פתוח, ובהמשך נטל ממנו כרטיס אשראי ותידלק את רכבו באמצעותו.
ג. (1) לאחר שהמערער הודה והורשע כאמור הוזמן תסקיר שירות המבחן למבוגרים. יצוין כאן כי אין למערער הרשעות קודמות.
(2) בתסקיר תואר רקעו הנורמטיבי של המערער, נשוי ואב לבת קטנה, הזוכה לתמיכת משפחתו. המערער עבד כאיש פרסום ושיווק אך לא צלח העסק שהקים, והוא החל ללוות כספים בשוק האפור ונקלע לקשיים, שגרמו לו לעבירות; המערער אינו רואה עצמו כבעל ערכים עברייניים; הוא נוטל אחריות למעשה, ומצטער על השימוש באלימות. אף ששירות המבחן היה ער לשינוי בתקופת המעצר בתובנות המערער, לא ראה בהן בסיס לתכנית שיקומית לאותה עת.
(2) המתלוננת, פסיכולוגית קלינית, העידה בפרשת גזר הדין וסיפרה כי היא מצויה בטיפול פסיכיאטרי, לרבות תרופות, מאז המקרה. אחיה היחיד היה חולה סרטן ונפטר שבוע לאחר המקרה. כן סיפרה כי אמרה למערער "יש לי בן יחיד, אני לא יכולה למות, אחי גוסס ואני חייבת להיפרד ממנו, אל תהרוג אותי"; המערער הוציא כפפה לבנה והיא היתה משוכנעת שהוא עומד להרגה. אשת המערער ביקשה סליחת המתלוננת, והמערער כתב לה.
(3) בגזר הדין נדרש בית המשפט לחומרה שבפרשה, בציינו כי "בכל שלב של האירוע יכול היה הנאשם להתחרט ולחזור בו ממעשיו, אך הוא בחר להמשיך. אטם לבו מפני מצוקתה של המתלוננת והמשיך כבסרט רע, כ'תפוז מכני' במהדורה מצומצמת, אך עדיין בבוהק הרוע... בחוסר האכפתיות הנפשע של הנאשם בעת מעשה לגורלה של המתלוננת". מנגד ציינה סגנית הנשיא המלומדת את הודיית המערער, את בקשת הסליחה והחרטה, ואת העבר הנורמטיבי. סוף דבר שאמרה: "... אכן, אדם אשר אורח חייו, עד לאירועים אלה, נורמטיבי לגמרי. איש עבודה, משפחה, אך מעשיו-מעשים אשר מקומם לא יכירם... ראוי הנאשם לעונש של מאסר ממושך. ואף אם ראיתי, כאמור, כל הנטען לזכותו, לרבות הודייתו... רוע צריך לו להילקח ולהיענש". על כן נגזרו העונשים כאמור.
ד. (1) בערעור – הכתוב במפורט – נטען, כי בית המשפט לא ייחס חשיבות מספקת לנסיבותיו האישיות של המערער ולהודאתו ולחרטתו הכנה. נטען, כי רמת הענישה, גם במקרים דומים או קרובים אצל אותו מותב – כנטען – היתה נמוכה יותר, ועל כן העונש אינו מידתי.
(2) לקראת הדיון עיינו בתסקיר מעדכן של שירות המבחן, בו תואר תפקוד יציב במאסר תוך לימודים אקדמיים ותמיכה משפחתית; נאמר כי "להתרשמות גורמי הטיפול, מדובר באדם מאורגן, ללא נורמות עברייניות מוטמעות, בעל תובנה למעשיו, מערכת משפחתית תומכת ופוטנציאל לשיקום". תכנית שיקום תיבנה בהמשך.
(3) בפנינו טען הסניגור המלומד, כי התסקיר המעדכן תומך בערעור, נוכח התנהגותו הטובה של המערער בכלא. נטען כי רף הענישה אצל עבריינים בעלי עבר פלילי ומאסרים על תנאי היה נמוך יותר. על כן נראית הענישה בתיק זה קיצונית; ענישה אינה נקמה; ראוי איפוא ליתן משקל לשיקום המערער.
(4) באת כוח המדינה סברה, כי אילולא הנסיבות האישיות והעבר הנקי היה העונש חמור בהרבה; לצד העבירה העיקרית קבוע בחוק עונש של 20 שנות מאסר. לשיטת המדינה, עבירות כאלה פוגעות בתחושת הביטחון הבסיסית ביותר של האזרח – בחינת צורך להצטייד במאבטח כדי להציג דירה לרוכש פוטנציאלי. כן הטעימה באת כוח המדינה את הטראומה העולה מעדות המתלוננת, אשה לא צעירה שהותקפה בביתה-מבצרה, אף שסיפרה למערער כי היא מצויה בתקופה קשה; מצוקתו הכלכלית של המערער לא יכלה להצדיק זאת, וגם הפיצוי טרם שולם.
(5) נציגת שירות המבחן ציינה התרשמות ממוטיבציה לתפקוד תקין, אף כי לא לקיחת אחריות מעבר להודאה בעובדות, לכן לא היתה המלצה טיפולית בשעתו.
(6) בא כוח המערער התנצל בשמו שהפיצוי לא שולם, והבטיח כי ישולם.
ה. לאחר העיון לא ראינו מקום להתערבותנו בעונש. חומרת הפרשה מדברת בעדה ואינה שנויה במחלוקת. אין צורך להכביר מלים על הטראומה אליה נקלע אדם, כל אדם ולא כל שכן אדם מבוגר שמטבע הדברים פגיע במיוחד, בשעה שלדירתו נכנס אדם בתואנת שווא ושודד אותו באלימות. בע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005) נזדמן לי לומר:
"באי כוחם המלומדים של המערערים לא חלקו על כך שהמדובר באירוע חמור, ובלשוני אומר, הוא אירוע מזויע ומרושע; "כסדום היינו, לעמורה דמינו" (ישעיהו א', ט') חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת – זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה. זו תפיסת החוק והסדר, law and order, שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות. מלאכת האיזון בין מכלול השיקולים אינה קלה...; אין לכחד, כי קשת הענישה רחבה היא, וכמעט אין לך תחום שלא תמצא בו עונשים חמורים יותר וקלים יותר, על פי הזמן והמקום. השאיפה לאחידות הענישה היא עקרונית, אך אינה יכולה להיות מושגת כענין מתמטי במציאות האנושית; אך הרוח הנושבת מפסק הדין קמא היא נכונה, בכל הכבוד, ואנו מבקשים לחזקה".
(2) אכן, שם היה מדובר בבעלי עבר פלילי ששדדו קשישים בביתם באלימות קשה בחבורה; הם נדונו לתשע שנות מאסר בפועל. במקרה דנא, המערער בעל עבר נקי לחלוטין ועל כן נדון לחמש שנים. אין זה עונש קל, ואכן – כעולה גם מן הפסיקה שטרח הסניגור המלומד בחריצותו להציג – הוטלו במקרי שוד (שונים זה מזה בנסיבותיהם) עונשים קלים יותר. ואולם, על בית משפט זה ובתי המשפט האחרים ליתן תוכן הן לעמדת המחוקק בקביעת רמת הענישה לצד העבירות, ובמקרה דנא – כפי שציינה הפרקליטה המלומדת – בעבירת השוד בנסיבות מחמירות (סעיף 402(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977) נקבעו עשרים שנות מאסר, וזאת בנוסף לעבירות האחרות, הקלות יותר במדרג העונשין. שנית, שעה שהעבירה מכוונת כלפי אדם חלש יש צו ותוקף מוסרי לענישה מחמירה, שמטרתה להגן על אנשים כאלה. על כן ראוי שבתי המשפט השונים יתנו זאת אל לבם, ואולי תהא בכך תרומה להרתעה; ומכל מקום לגמול. בגדרים אלה איננו סבורים כי העונש דנא חרג מן המתחם הראוי.
(3) אשר לשיקולי שיקום: איננו מתעלמים מנסיבותיו האישיות של המערער ומעברו הנקי. אנו רוצים לקוות כי אכן היה המדובר במשבר חולף בחיי המערער, וכי הביא עצמו לעבירות אך בחיפוש אחר כסף בתקופת מצוקה; אולם גם הוא עצמו אינו מצדיק בדיעבד, ואיש אינו יכול להצדיק, התנפלות על אשה מבוגרת והכאתה עד זוב דם בביתה שלה למען כספה, ואכן הביע חרטה. יש לקוות, כי התנהגותו הטובה של המערער בבית הסוהר תימשך, כך שתעמוד לו ביום שיישקל שחרורו על תנאי, וכי ימצא את שיקומו בסיוע הגורמים המופקדים על כך. לעניין זה נזכיר כי עליו לשלם את הפיצוי שהוטל.
(3) כאמור, אין בידינו להיעתר לערעור.
ניתן היום, ג' בשבט תשס"ח (10.1.08).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07058890_T02.doc מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il