סטפניה קליין נ. טינטין פצ'חזדה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5794/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותרת: סטפניה קליין נ ג ד המשיבים: 1. טינטין פצ'חזדה 2. מדינת ישראל - משרד הביטחון 3. בית הדין האזורי לעבודה 4. בית הדין הארצי לעבודה 5. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד איריס ברנד פסק-דין השופט מ' מזוז: עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, ח' אופק-גנדלר ו- מ' שפיצר, ונציגי הציבור ע' ליפשיץ וגב' ר' בנזימן) בע"ע 30358-05-19 ובע"ע 8622-06-19 מיום 6.8.2019, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בת"א (השופטת ד' ויסמן, ונציגת הציבור גב' נ' מאיר) ק"ג 62924-03-16 מיום 2.5.2019, בו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה). דן קליין ז"ל (להלן: המנוח) והעותרת נישאו בשנת 1972 עת היה המנוח אזרח עובד צה"ל. החל משנת 1996 ומהלך השנים שלאחר מכן, המנוח והעותרת ניהלו הליכים בבית הדין הרבני. ביום 8.11.1998 הגיעו המנוח והעותרת להסכם שלום בית (להלן: ההסכם), שכלל גם הסכמים רכושיים למקרה שתתרחש פרידה בין בני הזוג. בשנת 2003 המנוח והעותרת נפרדו. באותה שנה החל קשר בין המנוח והמשיבה. המנוח נפטר ביום 11.11.2012, וביום 10.2.2013 ניתן צו ירושה לפיו העותרת ובנם של העותרת והמנוח הם יורשי המנוח. ביום 12.9.2013 הגישה העותרת בקשה לקצבת שאירים ממשרד הביטחון, וביום 25.9.2013 אישרה הוועדה לביטוח מקיף במשרד הביטחון את תשלום פנסיית השאירים לעותרת, החל מיום 1.12.2012. ביום 29.3.2016 הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא הידועה בציבור של המנוח מיום פטירתו וזכאית לכלל הזכויות המגיעות לידועה בציבור של המנוח; זאת מאחר שהיא קיימה משק בית משותף עם המנוח, גרה אתו במשך 13 שנים, לרבות בשנה האחרונה לחייו, סעדה אותו עד לשעתו האחרונה ודאגה לכל סידורי הקבורה שלו. על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 29.9.2016 הועבר ההליך לבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת הליך זה טענה העותרת כי יש לדחות את התביעה מאחר שעל פי ההסדרים הרכושיים שהוסכמו בין המנוח לבין העותרת במסגרת ההסכם, היא זכאית למחצית מכלל זכויותיו של המנוח. בנוסף טענה העותרת שהמשיבה לא הציגה ראיות מספיקות התומכות בטענתה כי היא הייתה ידועה בציבור של המנוח עובר לפטירתו. ביום 2.5.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע כי היא אכן הייתה ידועה בציבור של המנוח עובר לפטירתו, וכי המשיבה הראתה שהתקיימה בינה לבין המנוח מערכת יחסים קרובה, המעידה על ניהול משק בית משותף. כן צוין כי המוסד לביטוח לאומי הכיר במשיבה כידועה בציבור של המנוח. לצד זאת קבע בית הדין האזורי, כי יש להכיר במשיבה כידועה בציבור רק ממועד הגשת התביעה, קרי מרץ 2016, ולא ממועד פטירתו של המנוח. אשר לעותרת, בית הדין קבע כי העותרת לא הביאה כל ראייה לגבי חזרה לחיי משפחה וזוגיות עם המנוח, לפחות משנת 2005, וכי בשנתיים האחרונות לחייו של המנוח הקשר ביניהם התמצה בשיחות טלפון. בנוסף, בית הדין דחה את טענת העותרת כי ההסכם גובר על הוראות תקנון קרן הפנסיה, וקבע כי זכויות הפנסיה אינן חלק מהעיזבון על פי סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, וכי נקבע בפסיקה כי הוראות הסכם חיצוני לקרן הפנסיה אינן יכולות לגבור על הוראות התקנון (בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411 (2006)). העותרת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (לצד ערעור שהוגש גם על ידי המדינה, שאינו לענייננו). בפסק דינו מיום 6.8.2019 קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור העותרת באופן חלקי וקבע כי היא זכאית למחצית קצבת שאירים, אך דחה את ערעורה בנוגע להכרה במשיבה כידועה בציבור ובנוגע לזכות המשיבה לקצבת שאירים. נקבע כי על פי התקנון האחיד, הן העותרת והן המשיבה הן בגדר "שאיר מבוטח", ושתיהן זכאיות לקצבת שאירים. על כן, נקבע כי כל אחת מהן תהיה זכאית למחצית מהשיעור המלא של קצבת שאירים בגין המנוח. מכאן העתירה שלפנינו. במסגרת עתירתה טוענת העותרת כי המשיבה לא הוכיחה את עובדת היותה ידועה בציבור בהתאם להלכה הפסוקה ולכללים שנקבעו בתקנון. עוד טוענת העותרת כי זכויותיה כאלמנה גוברות על זכויותיה של המשיבה כידועה בציבור. לאחר שעיינתי בעתירה ובפסקי הדין המפורטים והמנומקים היטב של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבותנו בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד, כאשר אמת מידה מרכזית להידרשות בית משפט זה לדון בעתירות נגד פסיקת בתי הדין לעבודה היא חשיבותה הציבורית הכללית של העתירה והשלכות הרוחב שנודעות לה, ובהתקיים שני תנאים מצטברים: נתגלתה בהחלטת בית הדין טעות משפטית מהותית, ובנסיבות הענין הצדק מחייב התערבות בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 369/15 וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015); בג"ץ 10226/17 הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (10.7.2018) ורבים זולתם). המקרה דנן אינו בא בגדר אמות המידה האמורות ועל כן לא קמה הצדקה להתערבותנו. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. בנסיבות הענין לא יהיה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ג בתשרי התש"פ (‏22.10.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19057940_B01.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il